נצח ישראל ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נצח ישראל · ב · >>

סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחיפוש הנבראים כולם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כולם: מזרע חיטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחט[ו]א מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים?

ועל זה אמר (ישעיהו א ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן"[1]. נגד שני במקור כתוב ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו, מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר ידע שור קונהו. ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חוכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'", רצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור שהוא מלך, את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר עמי, כנגד החמור שהזכיר במקור כתוב שזכר, שנקראו עם, על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד. בשביל כך היה ראוי [להם] להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו.

והיינו דאמרינן במסכת מכות (מכות כג א) מי שנתחייב מלקות, היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו"? אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה, ולא היה בו יראה להכיר, את מי שציוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב, ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (קידושין לט ב) על מתניתין "העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'". הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל, הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון ולהכיר הטוב.

ובפרק קמא דתענית (תענית ה א)

"אמר ליה לו רב יצחק: מהו דכתיב "כי שתים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב יג), תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו עזבו להו, הכי כך אמר רבי יוחנן: אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו ומה היא? עבודה זרה. דכתיב שכתוב "אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בֹארות נשברים", וכתיב "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שִׁלְחוּ והתבוננו מאד...ההימר גוי אלהים והמה לא אלהים, ועמי המיר כבודי בלוא יועיל". תנא, כותיים[2] עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלהיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן.

וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות, כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקה. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב, שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלהם, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירים אותו. וישראל שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות: כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל.

ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר (דברים לב ו) "הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת? עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סיבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסיבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו[3] נולדו, וכדכתיב (שמות ד כג) "שלח את בני ויעבדני". ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סיבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו חז"ל (קידושין כב ב): "דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים וגו'", וכאשר בארנו בחיבור "גבורות ה'" (גבורות ה' מה). לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשית[4] האדם בכל תקונו: בגופו ובאיבריו, הוא דבר בפני עצמו, שזה פ[ו]על הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך" - רצה לומר שהכין אותך בכל שלימות, עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו (חולין נו ב) "כי ישראל הם כרכא דכולא ביה כרך, עיר שהכל בה, ממנו מלכים וממנו כהנים". רצה לומר, כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה.

ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה, שהמקרה אינו מתמיד. אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק "החליל" (סוכה נב א):

"'ואת הצפוני ארחיק מעליכם' (יואל ב כ) - זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. 'והדחתיו ארץ ציה' - למקום שאין בני אדם מצויין שם, להתגרות בהם. 'פניו אל הים הקדמוני' - שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. 'ועלה באשו ותעלה צחנתו' - שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. 'כי הגדיל לעשות' - אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם. עד כאן.

ויש לשאול, מפני מה דוקא מתגרה באותו שיש לו מעלה? ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשיעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שיעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשיעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן הוא היצר הרע, היה מתגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (תהלים פב ו) "אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקיבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והוא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר, שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקיבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה.

ובירושלמי דשקלים (ו ה):

"רבי שמואל בר נחמני אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים במקור כתוב ו', ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד יב) "ולכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא. עד כאן.

ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכנים במקור "מוכן" לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהיפך זה, כי בשעה שניתנה התורה, היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מתגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החיבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החיבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החיבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החיבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם, משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן קיים לנו (בבא מציעא ז א) "שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין", וזהו החיבור והשיתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה[5] השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חיבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חילוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חיבור אל השם יתברך ואל ישראל, וזה הוא חיבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן, לבטל מהם המעלה הזאת.

ואמר כי גברו ידיו של משה, וזה מפני כי משה הוא המקבל, והתורה היא השלמתו, לכך כח של משה שהוא המקבל יותר גובר, כאשר התורה היא השלמתו. לכך ידיו של משה גברו על ידו של הקב"ה, מה שהתורה היא שייך אל השם יתברך, אשר הוא יתברך משפיע התורה, ויותר גובר הכח הזה שהתורה שהיא שייכת אל משה שהיא השלמתו, ממה שהיא אל השם יתברך אשר משפיע התורה. והנה התבאר סיבת החטא של ישראל, אשר סיבתו הוא היצר, אשר מתגרה בישראל לטעם אשר אמרנו.

ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם - הוא מסולק מן החיסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חיסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חיסרון ימשך ההעדר והחיסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חיסרון, ואחר זה נמשך חיסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם, דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מתגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלהים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (תהלים פב ו) "אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החיסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין.

ולכך היו בישראל שהיו נמשכים אחר הרע יותר משאר האומות, כי לא נמצא בהם המעלה האלהית בשלימות, ולכך היצר הרע מתגרה בישראל עד לעתיד, כי אז יהיה העולם בשלימות, ולא יהיה כאן חיסרון. ולכך קאמר על החיסרון "והדחתיו אל ארץ ציה" - מקום שבני אדם אינם מצוים. פירוש שלא יהיה נמצא עוד חיסרון בעולם, והעולם הזה יקבל מדריגה עליונה יותר, עד שיהיה הכל בשלימות, ולא יהיה לה חיסרון בעולם הזה מהעולם הבא, אך יהיה החיסרון במציאות שהוא חסר בעצמו, רוצה לומר אשר ראוי להיות חסר. וזה שכתוב "והדחתיו אל ארץ ציה", כי הציה ודאי בעל חיסרון, וחיסרון דבק בו, רצה לומר כי מה שהוא ראוי אל החיסרון - יהיה נמצא בו החיסרון. אבל במקום שיש בני אדם, אשר ראוי להם השלימות, יהיה הכל בשלימות, ולא יהיה בו חיסרון.

וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים יותר מכולם. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלהיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החיסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלהיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חיסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה, היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מתגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי העובדי גילולים לפחיתותם, אין זה נחשב רע כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין העובדי גילולים: כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מתגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מתגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחיסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר הרע שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי.

משל למה הדבר דומה? לשכל האדם, שימצא בו הטעאה ושיבוש יותר ממה שימצא לחוש העין. ודבר זה מפני שהשכל אינו טבעי, ודבק בו החיסרון יותר, כי הוא עומד באדם הטבעי. אבל כח הראות שהוא טבעי, אינו בעל חיסרון כל כך. ומפני זה אין לומר שהשכל הוא פחות, אבל הטעות הנמצא בשכל הוא למעלתו ולרוממותו במה שאינו טבעי, ולא ימצא בו חיסרון. ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלהיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלהיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החיסרון לפי מעלתם האלהית[6], ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם, נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמתגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן, מצד כי התלמיד חכם שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמיד חכם בשלימות, רק בחיסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר "ובתלמידי חכמים יותר מכולם". וההפרש בין ישראל ובין העובדי גילולים, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע והם יענו. וזה מבואר.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ במקור מובא רק תחילתו של הפסוק, כאן מוצא הציטוט השלם לנוחות הלומד.
  2. ^ במהדורת לונדון "כתיים"
  3. ^ במהדורת לונדון "וכאלו"
  4. ^ במהדורת לונדון "עשיות"
  5. ^ במהדורת לונדון "שיהיה"
  6. ^ במהדורת לונדון "האלהיים"


<< · נצח ישראל · ב · >>