נצח ישראל ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נצח ישראל · ד · >>

בפרק קמא דיומא (יומא ט ב):

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיה בו שלשה דברים: עבודת גילולים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. עבודת גילולים, דכתיב "כי קצר המצע מהשתרע". מאי "כי קצר המצע מהשתרע"? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כי קצר המצע מהשתרע עליו ב' רעים כאחד וכו'. גילוי עריות, דכתיב "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וכו'". שפיכות דמים, דכתיב "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה מאוד וכו'". לפיכך הקב"ה הביא עליהם שלשה פורעניות נגד שלשה עבירות שבידם. שנאמר "לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלים לעיים תהיה, והר הבית לבמות יער". אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, אמאי מדוע אחרב? מפני שנאת חינם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חינם נגד שלשה עבירות, נגד עבודת גילולים, גילוי עריות, [ו]שפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חינם? והכתיב "מגורי אל חרב היו בת עמי", ואמר רבי אליעזר: אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ההיא בנשיאי ישראל הוא דהוי. רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרי תרווייהו שניהם: 'ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם'". עד כאן.

ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעוון אלו שלשה עוונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם? ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו שלש עבירות, דהיינו עבודת גילולים, גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם עניין אחד, כי בשלשתן ייהרג ואל יעבור, ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן? והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון הי[ית]ה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהייתה השכינה שורה בו. ולפיכך [ה]חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטימאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו שלשה חטאים נקראו טומאה, כדאיתא שקיים במסכת שבועות בפרק קמא (ז' ב'):

"וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל", יש לי להביא בעניין זה עבודת גילולים, גילוי עריות, שפיכות דמים. עבודת גילולים, דכתיב "למען טמא את מקדשי". גילוי עריות, דכתיב "ולא תעשו מכל התועבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה".

ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא הייתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו שלשה עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם והיו מחולקים, ולא היו ראויים למקדש, אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא.

אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי המעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו שלשה דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו שלשה כוחות, כוח השכלי אשר הוא ידוע, כוח נפשי הוא גם כן, ויש בו כוח הגוף. וכנגד אלו הם שלשה חטאים: כי עבודת גילולים החטא הוא בכוח השכלי, שמאמין בעבודת גילולים. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכ[ו]ת דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש". ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל ביטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא. אם כן, הוא ביטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חיבור ביחד - הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם.

ועוד, כי מה שאמרו, כי מקדש ראשון חרב על ידי אלו שלשה חטאים, ומקדש שני על ידי שנאת חינם, הוא דבר נפלא. דע, כמו שיש חילופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעובדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ, כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שה[ו]א מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו (ברכות לג א): "כל אדם שיש בו דעת, כאילו נבנה בית המקדש בימיו", וזה נתבאר במקום אחר באריכות.

ויש בהיכל האדם שלשה מחנות, ובכל אחד קדושה: הכוח האחד הוא בכבד, ונקרא כוח טבעי, וממנו כוחות ידועים*, כוח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שני(ה) הוא בלב, כוח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישי(ת) הוא* במוח, וממנו* המחשבה והזיכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש שלשה מחנות, מחנה ישראל, מחנה לויה, [ו]מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה - הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה - העזרה וההיכל וקדש (ו)קדשים. ודע, כי במוח יש שלשה חדרים מחולקים, ששם שלשה כוחות מחולקים, ואין להאריך בהם, שכבר בארנו אותם בחיבור "גבורות ה'" (פרק כט) אצל "וירכיבם משה על החמור", עיין שם.

וכנגד זה מחנה שכינה נחלק לשלשה חלקים: העזרה, ששם מזבח החיצון, והיכל, ששם היה מזבח הפנימי, מנורה ושולחן, וקודש הקדשים, ששם היה הארון. אמנם אין הנפש מחולק, שיהיה שלשה נפשות לאדם, כמו שהיו חושבים קצת בני אדם, כמו שסיפר עליהם הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים למסכת אבות. אבל הנפש אחת, רק שמתפרדים ממנה כוחות מחולק[ים](ות), כל אחד ואחד במקומו הראוי לו. והנפש היא כוח אחד, רק כי יש כאן שתי בחינות בנפש, הבחינה האחת מצד הכוחות של הנפש, שהם שלשה, והם מחולקים. הבחינה השנית מצד הנפש בעצמה, אשר ממנה כל אלו החלקים שהם שלשה.

וכנגד זה היו שני מקדשים. מקדש ראשון נגד הנפש במה שיש בה כוחות מחולק[ים](ות), והם שלש. אבל בית המקדש שני נגד הנפש בכללה, לא מצד שיש בנפש שלשה כוחות מחולק[ים](ות), רק הנפש במה שממנו כל שלש, והוא מקשר ומאחד כל הכוחות. וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר, כי בשביל שהיה בידם שלש עבירות אלו: עבודת גילולים, גילוי עריות [ו]שפיכות דמים - לכך הביא עליהם שלש פורעניות, דהיינו "ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה, והר הבית לבמות יער". זכר שלשה מחנות, דהיינו ירושלים שהוא מחנה ישראל, והר הבית שהוא מחנה לויה, ציון שהוא מחנה שכינה. וכולם נחרבו מפני שלש עבירות אלו. שכבר אמרנו כי צורת בית המקדש [ה]ראשון הוא כנגד צורת היכל האדם, שבו שלשה כוחות אלו. וידוע כי מן כוח טבעי, שהוא בכבד, יבוא כוח התאווה אל המשגל והזנות. ובלב, אשר שם כוח הרוחני, ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, ולכך מתחדש בזה שפיכות דמים. ובמוח, אשר שם המחשבה והדמיון, ומתחדש מזה הטעות אחר עבודת גילולים.

ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה, והיו דומים לאדם שהוא שלם בנפשו לגמרי. ושלימות הנפש מצד הכוחות שלו, לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו שלשה דברים, אשר הם מתייחסים ודומים אל בית המקדש. וכאשר קיבל האדם טומאה, ונטמאו כוחות הנפש אשר אמרנו, חרב בית המקדש. כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכוחות שלו, וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב. ובודאי בית המקדש ראשון יותר בשלמות, לכך היה בית המקדש בערך ובייחוס האדם אשר הוא שלם מצד כל הכוחות שלו. אבל מקדש [ה]שני, שלא היה כל כך במעלה, לא היה בית המקדש [ה]שני דומה לאדם שהוא שלם מצד כל כוחותיו, רק שהוא דומה לאדם שיש בו הנפש, לא במה שיש לו הכוחות המחולקים, וכל אחד הוא במעלתו ובשלמותו, רק מצד שיש לו הנפש. ומפני זה, כמו שחרב מקדש ראשון על ידי שלשה אלו חטאים המטמאים שלשה כוחות שבאדם, כך חרב בית המקדש [ה]שני על ידי שנאת חינם.

כי הנפש הפך לו שנאת חינם, כי הנפש היא אחת כמו שאמרנו, והיא* מקשרת וכוללת הכוחות כולם. כי כוחות הנפש הם הרבה מאד, וכוח הנפש כוללת כולם, וזהו עצם הנפש שהוא כולל כל חלקי [ה]נפש אשר הם מחולקים. ולפיכך שנאת חינם, אשר הוא החילוק והפירוד, הוא הפך עצם הנפש, אשר הוא אחד, והוא כולל הכל. ולפיכך אמרו "כי שקול שנאת חינם נגד שלשה חטאים". כי שנאת חינם מטמא ומקלקל הנפש בכלל, אבל שלש עבירות אלו מטמאים החלקים, כל אחת ואחת חלק אחד, עד שהוא כולו טמא. ושנאת חינם מטמא הכל בכלל, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כוחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה, הוא פירוד וחילוק, וזהו כנגד עצם הנפש, אשר הוא הקישור אל כל הכוחות. היה החטא במקדש ראשון בעבודת גילולים, גילוי עריות ובשפיכות דמים, ואילו במקדש שני היה החטא הרגיל בם - שנאת חנם.

וזה מבואר למעלה. כי במקדש ראשון ראוי היה להם דווקא הפרישה מאלו החטאים, במה שהיה מקדש ראשון ביניהם, שהיה קדוש בקדושה אלוהית ביותר. וראוי לאדם אשר הוא דומה למקדש, להיות קדוש ורחוק מן הדברים המטמאים את הנפש, אשר שוכן במשכן האדם. וטהרתו הוא על ידי שלשה דברים אלו, על ידי שפורש מן עבודת גילולים, גילוי עריות [ו]שפיכות דמים, שבזה נשאר ההיכל, שהוא האדם שבו משכן נשמת האדם קדוש וטהור, כמו שהוא מבואר למעלה. והראשונים היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם יצר הרע אל אלו שלשה חטאים, כאשר היה מעלתם בשלשה דברים אלו, וכמו שהתבאר למעלה. לכך היה היצר הרע מגרה בהם, עד שהביא אותם אל אלו שלשה חטאים שהם טומאת הגוף, והנפש והשכל, ובזה היו מטמאים את המקדש, שיש לו שלשה מחנות של קדושה. ובמקדש [שני ראוי היה להם החיבור והאחדות, שכבר התבאר][1] למעלה כי הנפש הזה הוא כוח אחד, אף שיוצאים ממנו כוחות מחולקים, מכל מקום כוח הנפש, כולל כל החלקים[2], הוא אחד בלבד, וזה היה מעלתם. ולכך היה היצר הרע מתגרה בהם, ולפיכך מקדש שני חרב על ידי שנאת חינם.

כלל הדבר, כי אלו שני דברים שקולים, המקדש והאדם. כי בהיכל השם יתברך כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה', כדאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות י א): "הני חמישה 'ברכי נפשי', כנגד מי אמרם דוד? לא אמר דוד אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. מה הנשמה וכו'". ולכך כאשר היו כל כוחות הנשמה בקדושה, ולא היו מטמאין אותה, גם כן השם יתברך היה שוכן בהיכל שלו בארץ בקדושתם. וכאשר נטמא האדם, אז נטמא מזה גם כן, היכל השם יתברך. ויש בזה ראיות ברורות, ואין להאריך במקום הזה עוד.

אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם, למה בית המקדש [ה]ראשון חרב על אלו שלש עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חינם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות שלשה [ה]אבות הקדושים, אשר מדרגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו, פרישותו מן הערווה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (בבא בתרא טז א): "עפרא לפומיה דאיוב, שאמר "ומה אתבונן על בתולה", באחרינתא לא איסתכל, אבל בדידיה איסתכל. ואילו באברהם כתיב "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את" - שלא נסתכל בה כל ימיו".

יצחק, זכותו ההרחקה מעבודת גילולים, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי "יעקב אבינו לא מת". ועוד, כי הוא הפך עשו שהיה אדמוני, והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים, ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו, ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה א) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, "תמה זכות אבות". ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חינם מבטל כוח כנסת ישראל, שנקרא כנסת ישראל על שם חיבור ואחדות ישראל. וזה אמרם: כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חינם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחיבור "דרך החיים (מהר"ל)" נתבאר יותר.

וקאמר "הראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם". פירוש, הראשונים שנתגלה חטאם, מפני שהראשונים עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי, ולפיכך עונש שלהם נתגלה, וכן קצם גם כן נתגלה. אבל האחרונים שלא נתגלה עוונם, מפני שעיקר עוונם בלב, שהוא בנסתר, ולכך לא נתגלה עוונם, מפני שהוא דבר נסתר, לכן לא נתגלה קצם גם כן, ונשאר קיצם נסתר ונעלם. ועוד יש פירוש בזה. לפי שכל עניין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר - לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים. וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענינו נרשם לפי חשיבותו. לכך חטא הראשונים נרשם בעולם, ונרשם גם כן בכתיבה. ומאחר שכל עניין הראשונים בהתרשמות, גם כן קיצם נתגלה ונתרשם. אבל עניין האחרונים אינו בהתרשמות בעולם, שאינן חשובים כל כך, ולפיכך אין קיצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלמים. ודבר זה עניין עמוק מאוד, ואין להאריך בזה עוד, וזה נכון.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ הוספה במהדורת לונדון
  2. ^ במהדורת לונדון כתוב "החלקיות" ולא נראה מתאים לסגנונו של המהר"ל בפרק


<< · נצח ישראל · ד · >>