נפש דוד (רד"ל)/ספר במדבר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת נשא[עריכה]

דף קמב עמוד א[עריכה]

תרין אילין יתיר מערוה נינהו:    אולי י"ל דברגל כתיב "רגליה יורדות מות", וביד כתיב "אסורים ידיה", ודרשו בקהלת רבה לשון איסור. וכתיב שם בענין לעיל מיניה ומוצא אני מר ממות את כו'.

דף קמג עמוד ב[עריכה]

כלהו תליין באוירא:    (כמו הבל שהוא הבל הפה ואויר).

פרשת שלח[עריכה]

דף קנח עמוד א[עריכה]

דלא ידורון בי מלכא עילאה:    כצ"ל.

דף קנח עמוד ב[עריכה]

במעי??ן בעיתון כו' כקרבנו דוקא:    י"ל שר"ל במאכל שבמעיהם, והיינו פרי הארץ שיאכלו מהן רצו לידע מה הוא.

דף קס עמוד ב[עריכה]

דהא גופא תבירא אי ישתדל כו' אסוותא בכלא הה"ד רפאות כו':    כמ"ש בעירובין נ' (עירובין נ, א). ומ"ש תושיה שמתשת כחו של אדם כו' - פירושו דהיינו שנעשין אסטניסין, ועל ידי כן גופן עלול יותר להנזק מקלקולי ומקרים כאכילה ושתיה וקור וחום וכיוצא בזה. וז"ש "מאן קצירי ומריעי - רבנן". ועיין בלשון הרמב"ן בתה"א בשער הגמול בסופו שכתב (כ"א ב' בד"ו) ואף בב"א עצמן זכי הגוף והנקיות בדעת וביצירתן מרגישין ביסורין וצער יותר מגסי הגוף משובשי הדעות וההרגש, רגילי מלאכת הכבדות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד, עכ"ל.

דף קע עמוד א[עריכה]

ול"ל דוכרנא בהדי' לעלמין:    הגר"א הגיה כאן מה שכתוב להלן קע"ב ב' "יתיר חובק כו'". ולענ"ד היה נכון להיות מקומו כאן להלן אחר "ולא אדכר לב"נ בשום מלה דעלמא".

דף קעב עמוד א[עריכה]

דאיקרי גילבא:    הגר"א הגיה כאן מ"ש להלן ע"ב "אינון דמעין כו'". ולענ"ד גם שורה שלפני זה שם "אזל ובעי לארגשא כו'" - שייך כאן.

דף קעב עמוד ב[עריכה]

אחר ואתון תחמון - נ"ל שצ"ל מש"ל קע"ג א' - "תו פתח ואמר על הר כו'" - כל המאמר עד "ולירושלים שמה ודאי".

דכתיב רוח סערה עושה דברו:    עיין זהר חדש רות נ"ט ד', דדרש מן הסערה על מה"מ מלאך המות(?).

דף קעג עמוד א[עריכה]

לשבת אחרא:    כאן צ"ל מש"ל סוף עמוד ב' "ובהא אוף הכי כמה חידו כו'".

דף שא עמוד ב[עריכה]

מכרם דא אברהם:    צור חוצבתם, עיין בראשית רבה פ'.

ויימא גבי מחוביהון:    עיין בשבת פ"ט.

פרשת בלק[עריכה]

דף קצד עמוד א[עריכה]

ונטל אוף הכי חרשי דבנוי:    שעל ידי צרוף שני בניו עמו היה חוט המשולש, וכל זיני חרשין בג' קשרין כמ"ש בזהר חדש שיר השירים על הפסוק ושלישים על כולו והוא כאן למפרח באוירא. השלישי הממצע בין שמים לארץ, וכלולין בו ה' אוירין שרשן מן ה' גבורות (ולמאי דקרי ליה להלן טולא יש לרמוז שזהו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קיא, ב) חמש טולי הווין, עי"ש).

טולא דתניני' דרבעין על כל חויין:    היינו צלמות דמתרגמינן טולי מותא (וכמדומה שצ"ל "דרבעין עליה כל חויין", פירוש שרובצים תחת הצל ההוא כל נחשים). וענין הפוך במזייך יש לכוין שכשופי הנוקבא היא בשערות וע"י פורחין באויר כמ"ש ביחזקאל לפורחות וכמ"ש פרק ערבי פסחים פרח פרחי כו' עיין שם בפירוש הרשב"ם (ועיין באדרא רבא (ח"ג קמ, א) ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכי כתיב כו' ויוצא לאור צלמות). ונגד הצל הזה של צלמות היה צלי' - צל י"ה. "בצל שדי יתלונן כו' תרמוס כפיר ותנין כו'".

שירותא דבלק כל ושירותא דבלעם כל כו' וסיומא דבלעם הוי שירותא דעמלק:    נ"ל שמלת עם (שאמרו במדרשות אין עם אלא ישראל) מורה על ניצוץ קדוש שהיה בהם, ובעמלק שהוא משרש עשו היה השרש קדוש בראשו כידוע ברישיה דעשו - כי ציד בפיו, דגניז בעטפיה דיצחק כמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו כו'. ובבלעם בהפוך - סיומא דידיה מלת עם, שרש הקדושה, תמת נפשי כו' ותהי אחריתי כמוהו, וכמ"ש בלק"ת וגלגולים.


דף קצז עמוד א[עריכה]

ומשיך חוטא לתתא:    פי' בהשגחה על התחתונים, שהיה תחלה בעינא שפירא בכללא דיצחק באברהם, ועכשיו ותכהינה עיניו מלהתכלל באור החסד ולראות בה באור רחמיו על עלמא, וכדין אתערו כו'.

דף קצז עמוד ב[עריכה]

גדיותיך אלין עתיקי משדים:    גדי בחלב אמו, והן אסתלקו - עתיקי משדים - להורותם דעה במתיבתא לגמולי מחלב ועתיקי משדים. וענין השָדַים -- עיין בהיכלות דפקודי.

תלמידי דבי רב דאתיין לבתר:    כלומר ינוקי אלין דאסתלקו למתיבתא ולמדו שם דעה ושמועה. ואח"כ באים שוב בגלגול בעולם הזה והן הן תלמידי דבי רב שמוציאין כבר התורה באורח מישור ופתוחה לפניהם מפני שכבר למדוה במתיבתא וז"ש "מחדשן מלין עתיקין", פי' ישנים, והן עתיקי משדים דלעיל. ודרש לה בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, שהגדיים באים בעקבי הצאן.

שער מקומו דא מוסף שבת:    לענ"ד צ"ל "מסך השבת" (מלכים ב, טז).

דף קצח עמוד א[עריכה]

תליתאה שותפין ורזא דאבדה:    לא ידענא מה ענין אבדה לשותפין, ומה ענין אבדה לבבא בתרא. ומצאתי אח"כ בפירוש הגר"א על תיקוני זהר בסוף תקונין חדשים שהגיה בזה לנכון, עי"ש.

והאי פשע איהו דלאו כזדון:    כצ"ל.

דף קצח עמוד ב[עריכה]

פריש רגלא:    אולי צ"ל "דגלא", וסודו לעיל קנ"ד א' (ח"ג קנד, א) "אריה כו' בפרישו דגלא פריש לימינא כו' אושיט ידיה שמאלא כו' ואתכפיין תחות כו' כד"א ידך בעורף כו'". וז"ש כאן ונגרע מההוא אריה ידא דא ודרש נכה מלשון נכה (ואולי זה ענין פרעה נכה שעלה על כסא שלמה והכהו אריה בידו ונעשה נכה).

כנען כו' ופלשתים מתמן אינון:    אע"ג דכתיב בסוף פרשת נח שפלשתים יצאו מכפתורים -- אבל בספר יהושע (יהושע, יג) כתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים וגו'.

דף רא עמוד ב[עריכה]

א"ר פנחס אימא לון דיהבון כו':    רבי פנחס בן יאיר כשטתיה פרק קמא דחולין דחייש לצער בעלי חיים טובא. וכמדתו חסד אברהם וכמ"ש להלן וטורח בע"ח כו'.

דף רב עמוד א[עריכה]

פסול וכשר כו':    כל אלו נחשבין כ"א ו"ק הכלולין ביסוד ש"ס משנה. וחשב כאן ז' כמו באילן. ואמר אח"כ מכאן ולהלאה מתפשטאן ענפין לכל סטר - ר"ל לע' פנים לתורה כמו שאמר לעיל שבעה עשר (ר"ל ז' פעמים עשר) לשבעין.

תלתא יומין דא בתר דא דאשתמודע דבר במתא:    ר"ל כדתנן פרק ג' דתענית שיצאו ג' מתים זה אחרי זה הרי זה דבר.

דף רב עמוד ב[עריכה]

שית אמין לכל סטר:    ו' פעמים ו', והוא ענין מפתחא דכליל שית בדעת. וכן כאן ביסוד. ודרש מדכתיב "ואחר" - בוא"ו.

אעבר שורה דא:    ר"ל שורה זו של דגל אפרים שבו היה בני יוסף - אפרים ומנשה - ובנימין, והן לשבטיו הידועים שאין העין שולטת בהם ורצה לשום עינו בשאר דגלים ומיד "ותהי עליו כו' לחפייא עליהון". וז"ש "דלא אתקיים", שבשורה זו לא יתקיים עינא בישא דלא שלטא בהו. ובחנם נטה במקדש מלך מפירוש הפשוט.

דף רד עמוד א[עריכה]

אשכחו נייחא עידן צילותא הוא עלייהו:    כצ"ל. פירוש, שעה שיש להם קורת רוח וצלילת הדעת. וז"ש סוף פרק קמא דבבא בתרא מרגלית שהיתה אצל אברהם אבינו שכל חולה הרואה מתרפא, ותלאה הקב"ה בגלגל חמה. וזהו בקר דאברהם דכאן.

דף רי עמוד א[עריכה]

מזבחת כתיב:    פירש מקדש מלך שהוא בסטרא אחרא. ונ"ל גי'   "אתון", והן ז' אתונות וכד"א עשר אתונות ע"ש בזוהר.

דף ריב עמוד ב[עריכה]

וביומא שתיתאה יתחזי בכ"ה יומין לירחא שתיתאה:    הוא חדש אלול (שבו נברא העולם כמ"ש בפרקי אליער ובפסיקתא). והקשה מאן דהוא דהא כ"ה אלול אי אפשר להיות ביום ו' דאם כן ראש השנה ביום א' ולא אד"ו ראש. ואף שאין זו קושיא שי"ל כיון שכבר נבנה בית המקדש תחלה (כמו שמשמע לשון ראש המאמר) היו מקדשין על פי ראיה, אם כן כבר כתבו התוס' בכ"מ שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה הוי מקלע אד"ו ראש. וגם י"ל דהאי וביומא שתיתאה יתחזי פירשו אלף הששי וכמו שבז"ח פ' זו מתפרש לשון זה כן, עי"ש. אך הנה באמת יש כאן תמיה רבא לגירסת הספרים דכיון דביום ו' יתחיל הע' יום האיך מסיים שביום שביעי יתכניש קץ ע' יומין. דכשהתחיל ביום ו' מסיים ע' יום ביום ה'. ע"כ הנלענ"ד בס"ד קרוב דצ"ל להפוך ביומא שביעאה יתחזי בכ"ה יומין כו' ויתכניש ביומא שתיתאה. דהשתא מכוונין כלין ע' יום ביום ו'. וכן יש לכוין הדבר מ"ש אח"כ להלן דביומא דיתכסי ככבא כו' ומההיא מערתא יפוק כו' וכדין יתגלי כו' שכן ראוי (נמחקו כאן כמה תיבות).