קטע זמני

סימן שצו

סעיף א

(א) שבו איש תחתיו מכאן וכו' - פי' דכתיב תחתיו כתחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו וכמבואר בסימן שמ"ט עי"ש במ"ב אך דשם מיירי לענין טלטול איזה חפץ בר"ה והכא מיירי לענין יצא חוץ לתחום דיש לו רשות להלך ד' אמות:

(ב) אפילו יצא וכו' - שהרי משה אמר זה לאותן שיצאו חוץ לתחום שבו איש תחתיו [טור]:

(ג) באמה שלו - עיין לעיל שמ"ט במ"ב סק"ג:

(ד) ננס באיבריו - ר"ל שגופו בינוני וזרועו קצר וכמו שביארתי לעיל בשמ"ט סק"ד ובשה"צ שם:

(ה) ואלו ד"א וכו' - ר"ל בין כשמודדין לכל אדם באמה שלו ובין כשמודדין ד"א בינוניות:

(ו) מרווחות - ר"ל שיהיו מודדין אותו בריוח ולא בצמצום. ודע דארבע אמות נותנין לו מרובעות לעבר פניו שהוא רוצה לילך דהיינו שיכול לילך בהן אף באלכסונן שעולה עוד אמה וג' חומשין:

(ז) והוא באמצען - ט"ס וצריך לכתוב זה אחר תיבת לכל צד וכמו שנבאר לקמיה [ט"ז והגר"א]:

(ח) וי"א דמותר להלוך וכו' - דלדעה ראשונה אין לו רק ד"א לאותו רוח שבירר ואם בירר למקום אחד אינו יכול לחזור ולברור במקום אחר ולדעה זו יש לו ד"א לכל צד סביבותיו דהיינו שמונה על שמונה:

(ט) לכל צד - לכל צד והוא באמצען כצ"ל. ור"ל ממקום שהוא עומד יש לו לכל צד ד' אמות ונמצא דהוא שמונה על שמונה וכמו שכתבנו. ועיין בא"ר שכתב דיש לסמוך על דעה זו למעשה:

(י) אבל לטלטל וכו' - ר"ל דיש אומרים הזה פליגי רק אהילוך אבל לענין טלטול כו"ע מודו דאין מותר רק עד ד"א עם אלכסון ועיין לעיל בסימן שמ"ט דאותן ד"א שבירר לו לכו"ע מותר לטלטל באלכסונן אף שעולה יותר מחמש אמות:

סעיף ב

(יא) מוקף לדירה - כגון ששבת בעיר או שאר מקום שהוקף לדירה:

(יב) אפילו אין בו עתה דיורין - כגון שנחרבה מדיוריה אבל חומתה קיימת:

(יג) חשוב כולו כד' אמות - אפילו אותו מקום גדול כאנטוכיא ומונה אלפים אמה מחוץ אותו המקום:

(יד) עד סאתים - ואם היה ההיקף יותר מסאתים אין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום ד"א שהוא עומד בה בעת שקידש היום:

(טו) בתל גבוה - עשרה טפחים וה"ה בשבלים:

(טז) ושבלים מקיפות אותה - שהניח גבוליה סביב מלקצור [רש"י] והוא שקשר השבלים יחד בענין שאין רוח מצויה מנידה אותן שכל מחיצה שרוח מניד אותה אינה מחיצה [סוכה כ"ה]:

(יז) חשיבי כארבע אמות - דאע"ג דהיא עשויה מאליה שמה מחיצה ותל אע"ג דאין לה למעלה היקף סביבה מ"מ נחשב בכלל מחיצה כיון שהיא גבוה עשרה טפחים וכדלעיל בסימן שמ"ה ס"ב:

סימן שצז

סעיף א

(א) אלפים אמה - והוא תקנת חכמים דמן התורה מותר להלך עד י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל במדבר שהחזיקה י"ב מיל וביותר מזה אסור וכדכתיב אל יצא איש ממקומו והאי ממקומו קאי על המחנה והרבה פוסקים חולקים ואומרים דגם חוץ לי"ב מיל אינו אסור מה"ת והאי אל יצא אינו אלא אזהרה לענין הוצאת כלים מרשות לרשות [אחרונים]:

(ב) חוץ מארבע אמותיו - דמקומו של אדם בכל מקום ששובת הוא ד"א כדלעיל ומשם יש לו אלפים לכל רוח נמצא דיכול להלך מעמידת רגליו אלפים וד"א:

(ג) מהמקום ששבת בו - פי' דאם שבת במקום מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א ויש לו אלפים סביב המקום ההוא:

סעיף ב

(ד) מהלך אלפים - לבד הד"א:

(ה) פסיעות בינוניות - היינו חצי אמה מקום מצב הרגל וחצי אמה הוא בין רגל לרגל בפסיעה בינונית ומיירי שהוא צריך ללכת לאיזה צורך שבת ומקרי מדידה של מצוה דשרי כדלעיל בסימן ש"ו ס"ז:

סעיף ג

(ו) כך וכו' - דבמקום שאדם קונה שם שביתתו קונים שם כליו ובהמותיו דנגררים אחריו:

(ז) כליו - וה"ה פירותיו וכל דבר השייך לו ומיירי ביו"ט דלית ביה משום איסור הוצאה כ"א משום תחומין דבשבת הלא אסור להוציא חוץ לד"א א"נ מיירי במלבוש שלובש האדם עליו דבזה ליכא משום הוצאה כ"א משום איסור תחומין דהמלבוש נגרר אחר בעליו [מ"א]:

(ח) אין יכול שום אדם - אפילו היה בתוך תחומו של המוליך:

(ט) וע"ל סוף סימן ש"ה וכו' - דשם מבואר להיתר ועי"ש במ"ב דיש מחמירין והעולם נוהגין היתר אכן לצוותו שיוליכנו חוץ לתחום אסור:

סעיף ד

(י) כרגלי האב - ולא כרגלי הבן המוליכם לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כונתם למסור ברשותם [מ"א בשם המ"מ] ולפ"ז אפילו מסר לו מע"ש נמי דינא הכי והרבה חולקין על פסק המחבר וס"ל דבנו לא עדיף מאחר ולהכי אם הוא רגיל תמיד למוסרו לבנו לרעותה דינו כמו מסרה לרועה בס"ה דאפילו מסרה לו בשבת גופא הרי הוא כרגליו:

סעיף ה

(יא) מסרה לרועה וכו' - ואפי' לרועה עכו"ם דהרי הוא כחפצי עכו"ם דקי"ל דקונה שביתה ואינו נמשך אחר בעלים ישראל [מ"א]:

(יב) אפילו נתנה לו ביו"ט - דכבר מעיו"ט דעתו היה שלא לקנות שביתה אצלו אלא אצל הרועה שמסר לו למחר ומשמע מסתימת לשון המחבר דאפילו יש כמה רועים בעיר כיון שהוא מסר רק לאחד הרי הוא כרגלי הרועה אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וסוברין דהיכא שיש שני רועים בעיר ומסר לאחד ביו"ט הרי הוא כרגלי הבעלים מאחר שלא הוברר מעיו"ט בשעת קניית שביתה למי ימסור למחר נשאר ממילא ברשות הבעלים אם לא שרגיל תמיד למסור לאחד מהם דאז הרי הוא כרגלי הרועה ההוא. ודע דמש"כ יו"ט לאו דוקא דשייך זה גם לענין שבת וכן דין דס"ח וס"ט וסי"א ושארי הדינין שייך רק ביו"ט ומשום גררא דאינם נקט לכולהו כאן [ב"ח]:

(יג) מפני שלא קנה אחד מהם - ר"ל דבכגון זה שיש כמה רועים אין דרכו למסור שיהיה ברשותם לענין קנין שביתה. ומסתימת המחבר משמע דלא שני לן בין אם מסר לשני רועים מע"ש בין אם מסר להם בשבת אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דבמסר להם בע"ש אין נ"מ בין רועה אחד לכמה רועים ובכולן הרי הוא כרגלי הרועים ואין מוליכין אותם אלא למקום ששני הרועים יכולים להלך אכן אם בשעה שמסרה להם לא בירר לאיזה מהם מסר שמירתו ולמחר בשבת בירר שמוסר שמירתו לאחד מהם הרי הוא כרגלי הבעלים כיון שלא בירר מע"ש וכן אם מסר לשני הרועים בשבת גופא דעת רוב הפוסקים דהרי הוא כרגלי הבעלים:

סעיף ו

(יד) של פטם - שמפטס שוורים למכור:

(טו) כרגלי מי שלקחו וכו' - היינו שאפילו אם הוא מעיר אחרת ובא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו והטעם שדרך שור כזה לקנותו גם מעיירות אחרות מפני שהוא מפוטם ודעת בעליו מאתמול היה גם עליהם להקימו ברשות מי שיקחנו:

(טז) למקום שהוא הולך - מפני שדעת בעליו היה לחלקו למי שיבוא ואפילו מעיירות אחרות וכנ"ל והוי זה כבור של הפקר שהוא מסור לכל דהוא כרגלי הממלא וכדלקמיה בסי"ד:

סעיף ז

(יז) שור של רועה - היינו אדם שמגדל בהמות ופעמים שמוכרו לשכניו ומכיריו [רש"י] ומשום דכיון שאינו מפוטם אין דרך לקנותו מעיירות אחרות דשור כזה ימצאו כ"א במקומו ולכן אין דעת בעליו אלא על בני עירו והרי הוא כרגלם:

(יח) כרגלי אנשי וכו' - אלפים לכל רוח ואפילו אם עירב הרועה הזה לצד אחד אינו מעכב עליהם מלהוליך אלפים לרוח האחר של העיר דמאתמול אוקים ברשותם לפי שרגילין ליקח ממנו [רש"י] ועיין בה"ל:

סעיף ח

(יט) המיוחדים לאחד וכו' - ר"ל שאין האחין משתמשין בהן אע"פ שיש להן חלק בהם מ"מ חיילא עלייהו שביתת זה שמשתמש בהם ואין לאחים כח לאסור ולהקנות עליהם את שביתתם:

(כ) שכולם יכולים לילך - לאפוקי אם אחד עירב אלף אמה למזרח והשני אלף אמה למערב אין יכולין להוליך את הכלים אלא כשיעור אלף אמה מכאן ואלף אמה מכאן שכולן יכולין לילך מפני שכולן שותפין בו וכל אחד מעכב על חבירו:

סעיף ט

(כא) ששאלו חלוק - מבעוד יום להיות ברשות שניהם וקי"ל לקמיה סי"א דע"י שאילה הוי כרגלי השואל אכן הכא דשני שואלים אוסרים כ"א על חבירו וכדמסיים:

(כב) וזה לילך בו ערבית - אין הכונה על הערבית של יו"ט שני דבזה יכול כ"א להוליך בזמן שאילתו עד מקום שעירב דשתי קדושות הן ואם אחד קדוש השני חול ואין האחד אוסר על חבירו אלא הכונה על הערבית שלפני שחרית דכיון דשאילתן הוא ליום אחד כ"א אוסר על חבירו אם עירב זה לכאן וזה לכאן:

(כג) לא יזיזוהו ממקומו - דהא זה לא יוכל לילך למזרח כלום וכן השני למערב וכן שייך ד"ז בסעיף הקודם:

סעיף י

(כד) כרגלי שניהם - ולא דמי לחביות דאמרינן דחלק כ"א כרגליו משום דבדרבנן יש ברירה ואמרינן דכל חלק שהגיע לאחד הרי הוא כאלו היה ברור לו ומובדל מעיו"ט בבהמה א"א לומר כן דאפילו אם נאמר שהוברר כל אחד מעיו"ט מ"מ הלא בע"כ יונק כ"א מחלק חבירו בזמן ביה"ש שהוא זמן קניית עירוב וכל אבר מעורב מחלקו ומחלק חבירו ולכן הרי הוא כרגלי שניהם להחמיר וכאלו לא חלקו:

(כה) כרגליו - דכשחלקו אמרינן דלמפרע מעיו"ט הוברר כל חלק וקנה שביתת בעליו:

סעיף יא

(כו) אפילו לא לקחו וכו' - היינו אף שלא משך הכלי מעיו"ט ומדינא לאו ברשותיה עדיין מ"מ כיון שהבטיחו להשאילו מעיו"ט העמידו ברשותיה ביה"ש לענין קנית עירוב:

(כז) אע"פ שדרכו לשאלו וכו' - אעפ"כ לא אמרינן דברשותו אוקים דכיון דלא אתי לבקש ממנו מבע"י סבר דילמא אינש אחרינא אשכח לשאול ממנו [גמרא]:

סעיף יב

(כח) ותבלין לקדרתה - וה"ה מים ומלח לקדרתה:

(כט) כרגלי שתיהן - ואינה רשאה להוליך העיסה והתבשיל כ"א במקום ששתיהן יש להן רשות לילך כיון שנתערב בה דבר שקנה שביתה אצל אחר:

סעיף יג

(ל) כרגלי הנותן - דהואיל ויש בה ממש הרי היא כשאר הכלים:

(לא) כרגלי זה שהדליק - דהואיל ששלהבת אין בה ממש לא חל עליה שביתת בעליה:

סעיף יד

(לב) בור וכו' - במים מכונסין ממי גשמים או שלגים מיירי דאלו בבאר מים נובעין כמו בארות שלנו אף שהוא של יחיד הרי הוא כרגלי הממלא וכמש"כ בסעיף שאח"ז:

(לג) כרגלי בעליו - ואם מילא מהם אחר אינו יכול להליכן רק למקום שבעליו מוליכן ואם עירב בעליו למזרח אין יכול זה להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת:

(לד) אנשי אותה העיר - ואם מילא אינש אחרינא דלאו מהאי מתא לא מצי מפיק אלא ככל העיר דאי לא עירבו כלל מוליך אלפים לכל רוח ואי עירב חד מבני העיר למזרח אוסר עליו שלא יהיה יכול לטלטל לכל רוח אלא אלפים מן העיר למזרח וכ"ז באינש אחרינא אבל בני העיר כ"א יכול להוליך למקום שעירב כמו גבי חבית של יין בסעיף י' וכן אם נתנן לאחד שאין מבני העיר יכול להוליכן כרגלי הנותן:

(לה) כרגלי הממלא - דכל מידי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואמרינן הוברר הדבר למפרע בין השמשות דלהאי גברי חזי וברשותיה קיימא ואפילו נתן הממלא לאחרים לאחר שמילאן ביו"ט לצורכו הרי הן כרגליו:

סעיף טו

(לו) נהרות המושכין - אע"פ שאין נובעין והנובעין אע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתן לימשך הלאה:

(לז) כרגלי הממלא - אפילו אינם הפקר כגון ששייכים לאיזה עיר או ליחיד והטעם דכיון דניידי לא קנו שביתה אצל בעליהם והרי הם כרגלי הממלא אותם שאז קנו שביתה בשביתתו כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הלוכם:

(לח) מהם בשבת וכו' - הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום מפני דניידי. גשמים היורדים מעיו"ט סמוכים לעיר וכ"ש כשירדו בעיר עצמה הם כרגלי אנשי אותה העיר והטעם משום דאנשי העיר סמכו דעתם עלייהו אבל כשירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא:

סעיף טז

(לט) כרגלי הממלא - אף אחר שמסרם לידו והטעם דאף דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכי אלא מכחו הרי הם כרגליו ועיין בבה"ל שהרבה חולקין ע"ז. ודע דאם הבור מים היה של שותפות ומילא לצורך שותפו לכו"ע כרגלי מי שנתמלאו בשבילו שהרי מחלקו נתן לו דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ואינו זוכה כלל מחלק הראשון:

סעיף יז

(מ) שפירותיו כמוהו - והרי הוא לא הניח עירוב:

(מא) כשייחד להם קרן זוית - דהיינו שאושליה ביתא וא"ל הא ביתא קמך שאין כאן קבלת שמירה לפיכך הרי הם ברשות בעליו ופשוט דה"ה שארי אופנים שאין עליו חובת שמירה מן הדין ע"פ המבואר בחו"מ ריש סימן ר"צ:

(מב) לא ייחד להם - אלא קיבלן תחת רשותו ובאחריותו קיימי לפיכך הרי הם כרגליו:

(מג) כרגלי זה וכו' - ולפ"ז אם הם לא עירבו אסור לו להביאן אצלו ואפילו כשעירב וכ"ז כשהניח פירות בסתם ואח"כ נמלך ליטול מהן ביו"ט אבל אם היה הדבר עומד ליטול מהן ביו"ט הם ברשות בעליהן בכל אופן:

סעיף יח

(מד) ביו"ט - ה"ה אם הזמינם מבעוד יום כל שלא זיכה להן הרי הם ברשות בעל הסעודה שקנו שביתה אצלו וכדמסיים אא"כ זיכה וכו':

סימן שצח

סעיף א

(א) אריכא וקטינא - פי' שאין רחבה כארכה:

(ב) ולא לריבוע העולם - היינו שאין עומדת צפונה לצפון העולם ודרומה לדרום העולם אלא באלכסון:

(ג) ארבע זויות שוות - לאפוקי כשהיא רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר אין זה זויות שוות ואין זה ריבוע ומרבעין אותה כמבואר בס"ד:

(ד) כמות שהיא - היינו באריכא וקטינא אין מוסיפין על רחבה להשוותה לארכה וכן כשאינה מרובעת לריבוע העולם אין מוסיפין עליה לרבע אותה בריבוע העולם כמו בסעיף ג':

סעיף ב

(ה) משולשת וכו' מרבעין אותה - שמושכין הריבוע להשוות צד הקצר כפי אורך צד הארוך:

(ו) צלעות רבות - שיש לה ששה זויות או שמונה מושכין החוט לרבעה כנגד המקומות היותר רחבין בה ומהמרובע ואילך מודדין האלפים אמה לכל צד:

סעיף ג

(ז) בריבוע העולם - היינו שאינו יכול לעשות הריבוע כמו שירצה אלא דוקא לפי רוחות העולם דרום כנגד דרום וצפון כנגד צפון ומשם ולהלן מודדין האלפים אמה:

סעיף ד

(ח) כאלו כולה רחבה - היינו כשבא למדוד התחומין אצל מקום הקצר אין מודדין מן החומה אלא מוסיפין מתחלה על העיר עד שיהא שוה עם מקום הרחב ומשם ולהלן מודדין האלפים אמה:

(ט) כמין גם - הוא אות יונית וצורתה כמין כ"ף פשוטה:

(י) או כקשת - שבתיה בנויים כחצי עיגול ובין שני ראשיה המקום פנוי:

(יא) פחות מד' אלפים אמה - שתחום ראשה של זו מובלע בתוך תחום ראשה האחר נעשית עיר אחת עי"ז ורואין כאלו היה מלא בתים במקום החלל ומודדין האלפים מקצות הקשת והלאה:

(יב) מודדין לה מן היתר - יתר נקרא חבל הקשור בשני קצות הקשת ומשם והלאה מודדין האלפים אמה:

(יג) ורואין את כל הרוחב וכו' - וה"נ לענין עשויה כמין גאם רואין כאלו מלאה בתים בריבוע ממזרח למערב ומצפון לדרום וגם בזה דוקא אם אין בין שני ראשי הגאם באלכסון מזוית לזוית רק פחות מארבע אלפים אמה:

(יד) כאלו הוא מלא בתים - וע"כ יכול לילך כל החלל שמן ראש הקשת עד היתר ואין עולה לו בחשבון אלפים וכן לענין הרוחב יכול לילך מדרומו של הקשת לצפונו דרך חללו ונותנין לו אלפים אמה שלמים מן צד הצפון והלאה דכל הקשת וחללו רק כד' אמות דמיא:

(טו) אלא מן הקשת - הטעם דכיון דאין מובלעין התחומין זה בזה וא"א להלך מקצה הקשת האחד לקצה השני ע"כ א"א לחשוב החלל בכלל עיר ועולה בתוך שיעור אלפים והסכימו הפוסקים דכ"ז כשרוצה לילך דרך החלל של הקשת עד היתר ולהלאה אבל מותרים לילך סביב דרך הבתים שבקשת עד קצה הקשת ומשם ואילך מודדין לו אלפים אמה מאחר שהולך הכל בעיר חשיב כולה כד"א:

(טז) מן המקום וכו' - דס"ל דאף דבראשי הקשת היה רחב ד' אלפים ויותר אפ"ה כיון שבאמצע הקשת מתקצר עד שאין בין זה לזה ד' אלפים אמה נחשב עד אותו מקום כאלו מלא בתים ומתחילין למדוד האלפים אף לאותן שדרין בגג הקשת רק מאותו מקום ולהלאה שמשם הולך ומתרחב ליותר מד' אלפים אמה:

(יז) אם אין ביניהם אלפים - אם אין ביניהם אלא אלפים כצ"ל:

(יח) בכל ענין מן היתר - כיון דהיתר מובלע תוך התחום ויכול להגיע אליו מן הקשת רואין כאלו הוא מלא בתים כל החלל ועיין במ"א שדעתו דלא מהני זה רק להיושבין בראשי הקשת שיהיו יכולין לילך מראש זה לראש אחר אף שהוא יותר מארבע אלפים אבל לא ליושבין בגג הקשת למעלה שימדדו מן היתר אבל האחרונים חולקין עליו ודעתם דמהני גם ליושבין בגג הקשת שימדדו מן היתר התחום שבת. ודע דלכו"ע מותרים בעלי הקשת לילך אלפים אמה מבתיהם ולמעלה בכל ענין:

סעיף ה

(יט) בית דירה - אע"פ שאין דרין בה [אחרונים]:

(כ) חוץ מבית דירה זה - פי' שמותחין חוט על כל פני רוחב העיר כנגד בית דירה זו כדי שיהא התחום שוה בכל מקום וכדאיתא לעיל בריש ס"ד ומשם ולהלן מודדין התחום:

(כא) וכן בכל מקום שמודדין - פי' כשאין שם בית דירה בתוך שבעים אמה נותנין ג"כ שבעים אמה ושיריים לעיר ואח"כ מודדין התחום ולדעה ראשונה אין נותנין שבעים אמה ושיריים לעיר אחת כלל ומודדין האלפים מחומתה ורק בשתי עיירות סמוכות נותנין ביניהן קרפיפות כמבואר בס"ז:

(כב) וכן נראה לי להקל - עיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה:

סעיף ו

(כג) כעיר אחת - שבתיה מפוזרין:

(כד) מחוץ לבית האחרון - אזיל לטעמיה בס"ה ולרמ"א שם נותנין בתחלה בסוף בית האחרון שבעים אמה ושיריים ואח"כ מודדין התחום ולמעשה העיקר בזה כדעת המחבר כמו שכתבנו בבה"ל:

(כה) לחזנים - דסתם בית הכנסת לאו לדירה עביד:

(כו) לכהניהם - דלענין הצטרפות לעיבור לא בעינן דוקא דירת ישראל:

(כז) והאוצרות - לתבואה וליין ולשמן ולאו לדירה מקרי הלכך בעינן שיהיה בהן בית דירה לשומרים וכל הנך בית דירה בעינן שיהיה בהן ד"א על ד"א [תוספות]:

(כח) שיש בהם בית דירה - לשומר הגשר [ליטול מהם מכם] ובית הקברות:

(כט) ושלש מחיצות וכו' - שהיה שם בית דירה מתחלה ונהרס וה"ה בכל הני דקחשיב מקודם אם נהרס ונשארו עדיין ג' מחיצות ובלא תקרה או שתים עם תקרה וכדלקמיה:

(ל) הבנוי בים - שעשוי לפנות בו כלים שבספינה לכך נחשב בית דירה וגם זה מיירי שיש בה ד"א על ד"א ועומדת בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר:

(לא) ושתי מחיצות וכו' - איירי ג"כ שהיה בית דירה מתחלה ונהרס:

(לב) ומעזיבה - ט"ס וליתא בגמרא ופוסקים (הגר"א):

(לג) ומערה שיש וכו' - דאל"ה אין מערה נחשבת לבית דירה. הבורגנין [סוכות] שעושין שומרי גנות ושומרי העיר לשמור העיר והפירות אין נמדדין עמה ודוקא במקום דשכיחי גנבי דגנבי להו או גשמים ששוטפין אותן הלכך לא חשיבי מידי אבל בעלמא נמדדין עמה. ועיין בשע"ת דבורגנין אין צריך להיות בהן ד"א ועיין עוד מה שכתב בזה:

(לד) ובית שבספינה - דלא קביעא ופעמים שהולכת חוץ לשבעים אמה [רש"י]:

(לה) שני בתים כאלו נגד העיר - ט"ס הוא וצ"ל בתים כאלו נגד שני ראשי העיר וכו'. ור"ל שאם הרבה בתים יוצאין זה אחר זה עד רחוק מאלפים מן העיר וכן בצד השני דינה כעיר העשויה כקשת והיינו דאם היה בין שני הצדדין ארבע אלפים אמה אין מודדין התחום אלא מעצם העיר ולא מן אלו הבתים וכ"ש אם בצד אחד יוצאין בתים עד חוץ לאלפים אם העיר ארוכה יותר מארבע אלפים אין מותחין המדה נגד הבית בצד השני. ודע דעכ"פ מותר לילך עד הבית האחרון כמש"כ ריש הסעיף:

סעיף ז

(לו) וחוצה לה אלפים אמה - ולדעת ההג"ה בס"ד נותנין מתחלה ע' אמה ושיריים ואח"כ האלפים אמה:

(לז) דינו כסתום - ויכול לילך מקצה העיר ועד קצהו ומשם ולחוץ מודדין התחום דכל שאין בהפרצה יותר משיעור שני עיבורים עדיין כעיר אחת היא אבל ביותר מזה נחשב כשתי עיירות נפרדות:

(לח) אבל בית אחד - בין שהוא עומד בפ"ע ובין שהוא סמוך לעיר ברחוק יותר משבעים אמה ושיריים דבשתי עיירות כה"ג נחשבין כעיר אחת עד קמ"א אמה ושליש וכנ"ל אבל בית אחת אין לה דין עיר. ואם היו שלשה חצרות ובכל חצר שני בתים אז מקרי עיר ליתן לה עיבור [חי' רע"א]:

סעיף ח

(לט) אלפים אמה - דיכולין לבוא מהאמצעי לשניהם בלי עירוב לכך אמרינן רואין כאלו האמצעי היה נתון בין שני החיצונים בשורה אחת משא"כ אם היה רחוק יותר מאלפים אמה אינו מצטרף האמצעי עם שני החיצונים שיהיה עי"ז כעיר אחת אם לא שהיה בין שני החיצונים רק קמ"א אמה ושליש שאז אינם צריכין לצירוף האמצעי כלל:

(מ) מלבד רוחב וכו' - ר"ל דאם נעמיד הכפר האמצעי בין שני החיצונים באמצע לא ישאר ריוח כ"א קמ"א אמה ושליש מצד אחד שבין האמצעי לחיצון וכן מצד השני שהוא בס"ה רפ"ג אמות פחות שליש:

(מא) כמדינה אחת - ומותר לשנים החיצונים לילך מזה לזה אפילו רחוקים הרבה אחד מחבירו וגם משם ולחוץ אלפים אמה דכעיר אחת חשיבי:

(מב) לכל רוח - ר"ל אפילו האמצעי מותר לו לילך עד בין החיצונים ומשם ולהלן אלפים אמה ואפילו אם בין שני החיצונים יש ריוח יותר מארבעה אלפים אמה ג"כ דינא הכי כיון דאם נעמיד האמצעי ביניהם לא ישאר כ"א קמ"א אמה ושליש מכל צד:

(מג) דאין מודדין להאמצעי - כצ"ל:

(מד) רק מחומותיה - ר"ל דלא מהני הסברא דרואין רק לענין שני החיצונים שיהיו כעיר אחת אבל לא לענין אמצעית עצמה וע"כ מדידת תחומין שלה הוא רק סביב חומותיה לכל צד בלבד וטעמם שאם נראה אותו כמובלע ועומד בין החיצונים יפסיד כ"כ לרוח השנית שאינה לצד החיצונים ולענין הלכה נקטינן כדעה הראשונה דבד"ס הלך אחר המקיל ומודדים להאמצעי אלפים מחוץ לחיצונים ואפ"ה לא הפסיד לרוח השנית:

סעיף ט

(מה) מצבה - ר"ל איצטבא:

(מו) הבנויה בצדה - שע"י משתמשים בנחל גם כשהיא מלאה ואע"ג דאין מעברין להעיר אלא בית דירה והנחל הלא אינו ראוי לדירה י"ל דהתם הוא כשבאין לעבר העיר מפני מקום מסויים שחוצה לו אבל הנחל הזה שהוא לפני כל העיר וראויין להשתמש בו כל בני העיר אע"פ שאינו ראוי לדירה מעברין בו את העיר [ריטב"א]. ועיין במ"א שמסתפק אם בכל מקום שמשתמשים בני העיר נתחיל למדוד משם ועיין בא"ר שהסכים דאין להקל דגם בנחל גופא דעת כמה ראשונים שחולקין וסוברין דהנחל עולה במדת האלפים והבו דלא להוסיף עלה:

(מז) לא היה שם מצבה - של רוחב ארבע אמות וכ"ש אם לא היה כלל:

(מח) מפתח בתיהם - פי' מבית החיצון והיינו מקיר העיר:

סעיף י

(מט) שיושבים באהלים - שאין קבועין במקום אחד אלא יושבים כאן זמן מה ואח"כ כשכלה המרעה הולכים למקום אחר. ואם קבועים במקום אחד הוי כעיר ועיין בפמ"ג שמסתפק בכמה זמן נקרא קבוע:

(נ) מפתח בתיהם - ר"ל שאין מצטרפין יחד להיות כעיר אלא מודדין האלפים לכל אחד בפ"ע מפתח ביתו:

(נא) אם אין להם כמין היקף וכו' - דאם יש להם היקף זה סביב למחניהם נחשב כל השטח כולו כד"א ומודדין האלפים מסביב ההיקף:

(נב) מחיצה עשרה - ומיירי שישבה ולבסוף הוקף וכדלקמיה:

סעיף יא

(נג) ואח"כ ישבה - ואינה מיושבת כולה עד החומה:

(נד) ממקום ישיבתה - פי' לא ימדוד מהחומה אלא מן הבתים [ולדעת הרמ"א לעיל בס"ה נותן לה עוד ע' אמה ושיריים] שהחומה זו אינה חשובה לשוייה כולה כד"א שלא הוקפה לדירה שנעשית קודם ישיבתה אם לא שיש בחומה בית דירה והיא בתוך ע' אמה ושיריים לישיבת בתי העיר מצטרפת עמה:

(נה) מחומתה - אפילו החומה רחוק הרבה מן הבתים דכיון שהוקפה אח"כ מקרי הוקף לדירה וכל מה שבתוכה חשיב כד"א ולדעת הרמ"א לעיל בס"ה נותנין לה מתחלה השבעים אמה ושיריים מחוץ לחומה ואח"כ מודדין לה האלפים:

סימן שצט

סעיף א

(א) של פשתן - ואף דאין לך יפה למדה משלשלאות של ברזל כך קיבלו חז"ל דבחבל של פשתן מודדין מדכתיב [ביחזקאל מ] ופתיל פשתים בידו:

(ב) לא פחות וכו' ביותר - ונמצא שיעור התחום יותר מאלפים וכן להיפוך בארוך יותר מחמשים שא"א למותחו מפני כובדו ונמצא אתה מקצר בשיעור התחומין:

סעיף ב

(ג) נהר - שהוא רחב יותר מכ"ה אמה דאם הוא רק כ"ה הלא אפשר להבליעה ביחד עם כ"ה של היבשה בחבל של חמשים אמה:

(ד) עד הנהר - ואח"כ ימדוד בחבל זה משפת הנהר הזה עד אחורי עבר השני מן הנהר וכל זה אם הנהר מחזיק רק עד חמשים אמה ואם הוא רחב יותר מחמשים אמה עיין ירושלמי בכיצד מעברין:

סעיף ג

(ה) כנגד לבו - קבעו לו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין עי"ז:

(ו) בכל כחו - משום דמכביד באמצע ואינו נמתח כראוי אם לא שימתחנו בכל כחו:

סעיף ד

(ז) לא ילך מכנגדה וכו' - הטעם דלפעמים יש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו לקדר או למדוד מדידה יפה וכדלקמיה:

(ח) בצדה שהוא ישר - ואף דלקמן בס"ו כתב דכשהגיע להר או לגיא ואינו יכול להבליע מותר לילך מן הצד כאן מיירי דהגיא וההר אינו רחב כ"כ ויכול להבליעו בהחבל של נ' אמה אלא שהוא רוצה לילך ולמדוד מן הצד שנוח לו יותר כדי שלא יצטרך לזה [פרישה]:

(ט) אלא ימדוד כנגד העיר - ומ"מ אם כנגד העיר גופא יש מקום מישור בלא הרים וגאיות צריך למדוד במקום המישור:

(י) א"צ למדוד וכו' - ר"ל שימדוד המישור שלמעלה לבד והטעם כיון שהוא זקוף מאד שאין רוחב השיפוע כ"א פחות מד"א וגם קשה לעשות שם קידור [היינו מה שאחד עומד ברגלי ההר ואחד למעלה המבואר לקמיה] בשיפוע קצר כזה הקילו בו שלא ימדוד השיפוע כלל:

(יא) עולה עשרה טפחים - בשטח הגובה:

(יב) אז רואין וכו' - ר"ל דוקא בשיפוע זה שהוא נוח להילוך לפיכך מודדין אותו ע"י הבלעה משא"כ היכא שעולה עשרה טפחים בגובה ע"י ד"א שאינו נוח לילך ע"י הזקיפה א"צ למודדו אלא באומד הדעת וכדלקמיה:

(יג) מבליעו בחבל של נ' אמה וכו' - פי' מבליע השיפוע ואינו מודד כ"א כמו שרחב למטה בתחתית ההר ומבאר המחבר איך לשער זה:

(יד) שזוקף עץ גבוה וכו' - ואם ההר קצר ברחבו א"צ לזקיפת עצים אלא יעתיק עצמו מן ההר לצדו וימדוד שם בחבל על הקרקע חלקה [מחי' הריטב"א]:

(טו) ואם אינו יכול להבליעו וכו' - מיירי שההר ארוך הרבה ואינו מתקצר מחמשים אמה אף בתוך אלפים אמה שמצדדי העיר דאל"ה הרי מבואר בס"ו שילך שם במקום שמתקצר ויבליעו שם [חי' רע"א]:

(טז) והעליון כנגד רגליו - דעי"ז מתמעט מדרונו של כל ד"א חצי קומת אדם:

(יז) מודדו בחבל של ארבע אמות - והיינו כנ"ל שאחד עומד ברגלי ההר וכו' ועיין בבה"ל דדעת כמה פוסקים דס"ל דאף בזה סגי המדידה ע"י אומד הדעת לבד כיון שמתלקט עשרה מתוך ד"א:

סעיף ה

(יח) מכנגדו למטה ד"א - דאין יורד הגיא בזקיפה למטה כ"כ לכן שייך בו בין הבלעה בין קידור וכדמסיים משא"כ כשהשיפוע יורד בזקיפה הרבה שאין החוט מתרחק מכנגדו ד"א לא אמרינן ביה דין קידור וכדלקמיה:

(יט) אם יכול להבליעו בחבל וכו' - ובזה אפילו מתלקט בעומק השיפוע עשרה טפחים גובה מתוך משך ארבע אמות ג"כ מבליעו ולא אמרינן אומדו כמו בהר בסעיף הקודם שאין טורח בהבלעה שא"צ לזקוף עצים:

(כ) בחבל של ד"א - וכנ"ל ע"י קידור:

(כא) של כל השיפוע - ר"ל מדידה יפה כמו קרקע חלקה ואפילו אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה והטעם שכיון שהוא עמוק יותר מאלפים שהוא שיעור תחום שבת חשבוהו בפ"ע [לבוש]:

(כב) אם יכול להבליעו וכו' - והיינו נמי משום שאין טורח בגיא בהבלעה לאפוקי הר שיש טורח בהבלעה ע"י עצים זקופים לכך א"צ למדוד אלא המישור כמ"ש ריש ס"ד ע"ש:

(כג) אינו מודד כלל וכו' - ר"ל דלא מצרכינן לקדר בשיפוע זקוף כזה ורק למדוד את הקרקע השוה וכמו למעלה לענין הר:

סעיף ו

(כד) בתוך אלפים וכו' - ששם מתקצר ההר והגיא:

(כה) ילך שם ויבליעו - ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד מקום שכלה שם רוחב ההר והגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין:

(כו) אבל אם אינו יכול וכו' - שההר והגיא אינו מתקצר מרחבו גם שם:

(כז) לא יתרחק יותר וכו' - שלא יטעו לומר הרואין אותו שעוסק שם במדידה שמדת תחום של צדדי העיר מגיע עד שם ובאופן זה בע"כ צריך לקדר את רוחב ההר והגיא כנגד העיר:

סעיף ז

(כח) שהוא יודע וכו' - וגם יהיה בקי בדיני המדידה:

סעיף ח

(כט) מוחזקין - ר"ל אף שהיו מוחזקין שעד כאן הוא מקום התחום מ"מ כיון שבא אח"כ מומחה ומדד ואמר שטעות הוא שומעין לו בין להחמיר בין להקל. ופשוט דמיירי כשאין ידוע לן שהחזקה הראשונה נעשה ע"פ מדידת מומחה דאל"ה אין שומעין להשני רק כשמרבה ולא כשממעט וכדלקמיה בס"ט:

(ל) ריבה בתחום מהם וכו' - ר"ל שבמקום אחד ריבה ובמקום אחר מיעט:

(לא) אף בתחום שריבה - פי' וכ"ש ששומעין לו במקום שמיעט להחמיר:

(לב) באלכסון - דחיישינן שמא לא טעה במדידת מזרחית דרומית ומה שנתמעט המדה הוא מפני שמצא דרך מדתו איזה הר שצריך למודדו מדידה יפה כקרקע חלקה ולכן נתקצר התחום באותו צד:

(לג) כפי המקום שריבה בו - אף שהוא בעצמו מדד גם המזרחית דרומית תלינן ששם לא מתח החבל כל צרכו ולכך נתקצר התחום שם וכ"ש אם אותו המדה הקצרה היה מאדם אחר בודאי תלינן להקל ואמרינן שאותו אדם טעה וכדלקמיה. ולדינא פסק הגר"א דמודדין בשוה עיי"ש:

סעיף ט

(לד) ב' מומחים - אבל אם האחד אינו מומחה אין הולכין אחריו כלל:

(לה) למרבה - דתחומין דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן דהשני טעה:

(לו) מקרן אלכסון וכו' - ר"ל ומדדו באלכסון וכן מדד מקרן שכנגדה ונמצא כשמותחים חוט מסוף תחום שמקרן זו לסוף תחום שמקרן זו יהיה בין חוט זה לעיר הרבה פחות מאלפים:

(לז) ונמצא צלע התחתון בינו וכו' - צלע התחתון נקרא השטח שיש מן החוט שנמתח [מקרן אלכסון זו עד קרן אלכסון שכנגדו וכנ"ל] עד העיר:

(לח) מצלע העיר - ר"ל כנגד העיר בשוה ולא באלכסונה ולפיכך הולכין אחריו שהוא מדד כהלכה:

(לט) ביותר על זה - והיינו שאין להקל לילך אחר מדידת האחרון אלא כשאין עולה מדידתו יותר על מדידת הראשון רק לערך תק"פ אמה שזה השיעור עלה ע"י הטעות שמדד הראשון האלפים באלכסון כמבואר בב"י ע"ש. ואם אירע שמחולקין במדידה ביותר משיעור הזה מסתברא שאין הולכין אחר מדידת שניהם וצריך למדוד מחדש ולברר הדבר:

סעיף י

(מ) בקרן למלאותו - דהיינו שיהיה בקרן אלפים על אלפים מרובע כמדת התחום:

(מא) שהם אלפים ות"ת - היינו אם הולך באלכסון נגד הקרן מותר לילך עד שיעור זה משום דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ונמצא משיעור אלפים ניתוסף עוד שמונה מאות וכן יש לו שיעור זה לכל קרן וקרן לבד מה שיש לו אלפים אמה נגד רוחב העיר מכל צדדיו. ודע דאורך האלפים והזויות הוא שייך לכל עיר ועיר בשוה בין גדולה או קטנה אמנם רוחב של האלפים תלוי לפי מדת העיר שאם היא גדולה ברחבה מתרחב התחום שכנגדה ואם היא קצרה התחום ג"כ קצר ברחבו:

(מב) אלא אלף ותכ"ח - שבחשבון זה אם יתוסף עליהם האלכסון שלהם שהוא על כל אמה שני חומשי אמה ממילא יהיו אלפים כי מאלף וארבע מאות יתוסף עוד תק"ס ומן התכ"ח יתוסף עוד לערך י"ב סך הכל הוא תקע"ב השלם אותם על האלף ותכ"ח א"כ ס"ה הוא אלפים:

סעיף יא

(מג) נאמנים לומר וכו' - דתחומין דרבנן ולפיכך האמינום:

(מד) אבל נאמן הגדול לומר וכו' - והכל מטעם הנ"ל:

סימן ת

סעיף א

(א) ולא ידע וכו' - ואפילו נתכוין לקנות שביתה במקום הזה:

(ב) קנה שביתה בעיר - כיון שמתחלה היה בדעתו ליכנס לעיר ואלו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה חפץ לקנות שביתה אלא עם בני העיר ולכן גם עתה הרי הוא כאחד מבני העיר להלוך את כולה ולהיות לו אלפים לכל רוח. ומ"מ יש בזה חומרא ג"כ שהוא מפסיד מצד זה במקום שהוא ישב שאין לו משם שיעור אלפים כיון שנחשב כאחד מבני העיר ונראה פשוט דכ"ז כשרוצה עכשיו לילך לעיר ולטובתו הקילו עליו אבל אם רוצה לישאר במקומו שקנה שביתה הרשות בידו:

(ג) למדינה - ר"ל עיר:

(ד) קנה שביתה במקומו - ואפילו אם לא נתכוין לקנות שביתה כאן כגון שהיה ישן בבין השמשות ובשבת כשננער מצא עצמו שהוא בתוך תחום העיר אעפ"כ לא נחשב כאנשי העיר כיון שלא היה בדעתו מתחלה לכנוס וקנה שביתה כאן וכדלקמיה בסעיף שאח"ז:

(ה) בחצי העיר - אבל אם כלים האלפים בסוף העיר כל העיר אינו נחשב לו אלא כד"א ומהלך גם חוץ לעיר עד תשלום מידת אלפים ממקום שביתתו כמו שנתבאר בסימן ת"ח:

(ו) אם היה בדעתו וכו' - ר"ל דגם ברישא דמיירי שהיה בדעתו ליכנוס מ"מ לא מהני להיות כאחד מבני העיר אלא בדוקא שלא הוציא בפירוש מפיו שקונה שביתה במקומו אלא במחשבה אבל אם אמר כן בפירוש בפיו בין השמשות שביתתי במקומי אף דבתחלה כשהיה בא בדרך היה בדעתו ליכנס לעיר ואמירתו עתה היה ג"כ רק מפני שלא היה יודע שהעיר סמוכה לו מ"מ כבר עקר בזה שביתתו מאנשי העיר ואין לו אלא אלפים ממקום שביתתו:

סימן תא

סעיף א

(א) דהואיל ואם היה ניעור וכו' - ר"ל דאף שבין השמשות שהוא זמן קניית שביתה היה ישן ולא היה מתכוין לקנות שם שביתה אפ"ה קנה לו שם שביתה להיות לו משם אלפים אמה לכל רוח והטעם דהואיל ואם היה ניעור וכו':

(ב) חפצי הפקר וכו' - דחפצי ישראל שיש להם בעלים הם כרגלי הבעלים אבל חפצי הפקר שאין להם בעלים ומעצמן לא קנו שביתה במקומן משום דלאו בני דעת הן לעולם ולא דמו לאדם ישן:

(ג) למקום שילך הוא - ואף שהוא חוץ לאלפים למקום הנחת כלים מתחלה:

(ד) במקומן - היינו במקום הנחתן בין השמשות דמשם יש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר:

(ה) גזירה - כיון דעכ"פ יש להם בעלים אם נאמר דלא קנו שביתה אתו למימר גם בכלים שבעליהם ישראל שלא קנו ג"כ שביתה ויתירו להוציאן חוץ לאלפים:

(ו) שכולה כד"א - פי' דמן הדין חפצים שהוציאן חוץ לתחומן אסורין לטלטלן רק בד"א מ"מ בעיר זו שהיא מוקפת מחיצות מותר לטלטל בכולה דנחשבת כולה כד"א:

(ז) מוקפת לדירה - שבנו תחלה בתים לדירה ואח"כ הקיפו בחומה סביב משא"כ אם היה ההיקף מקודם אין לטלטל שם אלא בד"א אם היה ההיקף יותר מבית סאתים וערים הפרזים שלנו כיון שתקנו המבואות כדינן בצוה"פ נחשבת כולה מוקפת לדירה דהבתים הרי הם כמחיצות ומקומות הפרוצים הלא נתקנו בצוה"פ דנעשים לדירה דהלא בונין הבתים תחלה ואח"כ עושים הצוה"פ וחצר לעולם חשוב כד"א:

(ח) סתם מבצרים - דדרך הוא לעשות תחלה המבצר ואח"כ מתישבין בתוכו אנשים לדור:

(ט) שהשאיל כליו לנכרי - מערב שבת והוליכן לביתו שהוא חוץ לתחום דאף דהכלים של ישראל הם מ"מ כיון שהשאילן לו קנו שביתה אצלו וכ"ש בשואל כלים מן העכו"ם בשבת:

(י) שלא לטלטלן וכו' - היינו במלבושים דבשאר כלים בלא"ה אסור לטלטל בשבת חוץ לד"א כיון שאין עירוב וביו"ט משכחת אף בשאר כלים דאין בו איסור הוצאה:

סימן תב

סעיף א

(א) מכונסים - דנהרות המושכין אינם קונים שביתה כלל והרי הן כרגלי כל אדם הממלא אותן וכדלקמיה:

(ב) קונים שביתת העיר - דכיון שהם סמוכים לעיר דעת אנשי העיר עליהם ולא הוי כחפצי הפקר דאינם קונים שביתה ודוקא בין שני עיירות ומשום שיש עליהם דעת שני העיירות ולכן אוסרים אלו על אלו אבל אם אין שם רק עיר אחת אף שהמים נמשכין הרבה מחוץ לתחום ומתערבין עם אלו מ"מ מותר למלאות בתוך התחום דהמים שמחוץ לתחום כיון שאינם סמוכים לעיר ואין עליהם רשות אחרת הרי הן כחפצי הפקר דאינם קונים שביתה כלל. ועיין בה"ל מש"כ דיש חולקים על עיקר דין זה:

(ג) בסוף התחומין - והיינו אם היו ביניהם ארבעת אלפים אמה שהוא שיעור שני תחומין צריך לעשות מחיצה בסוף אלפים שהוא סוף שני התחומין ודוקא בכה"ג שהחריץ הוא בסוף התחום של כל אחד שנמצא חלק ממנו חוץ לתחומו של כל אחד אבל אם החריץ עומד כולו במקום המשותף לשתי העיירות כגון שבין שתי העיירות הוא רק ג' אלפים אמה והחריץ הוא באמצע שתיהם מותרות למלאות ממנו בלי שום מחיצה דאמרינן יש ברירה וכל אחד לוקח מחלקו:

(ד) להפסיקן - עיין פמ"ג דאפי' היתה עיר האחרת של עכו"ם ג"כ צריך להפסיקן:

(ה) ואפילו היא תלויה - דקל הוא שהקילו במים מפני שיש לזה צורך הרבה ומ"מ צריך שיהיה עכ"פ קצה המחיצה שקוע טפח במים דבלא"ה אינה נראית כהפסק כלל וכמבואר לעיל בסימן ס"א:

(ו) אלו מאכילין מכאן וכו' - דהלא כל אחד נוטל מתחומו:

(ז) שאינם קונים שביתה - מפני דניידי. ואפילו הם שייכים ליחיד ג"כ אינו כרגליו אלא כרגלי הממלא:

סימן תג

סעיף א

(א) שבת בבקעה - פי' וקנה שם שביתה להיות לו ממקומו להלוך אלפים לכל רוח [אבל לטלטל אין לו רק בארבע אמות דכרמלית היא]:

(ב) והקיפוה עכו"ם - שעשו לה מחיצה סביבה וקי"ל מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה:

(ג) לדירה - שהקיפוה לדור בתוכה דאל"ה אם ההיקף יותר מבית סאתים [שהוא שבעים אמה על שבעים אמה] לא משתריא לטלטולי בה אלא בד"א אפילו ע"י זריקה:

(ד) אלא אלפים - ממקום שקנה שביתה דלא מהני ליה האי מחיצות כלל לענין הילוך:

(ה) כיון שלא שבת - ר"ל דלא מהני מחיצות להיות ע"י כל השטח כד"א אלא היכא שהיו המחיצות מבעוד יום ושבת בתוכן אבל כאן שבין השמשות לא היתה מוקפת ולא קנה באותו המקום שביתה אלא לאלפים אמה אף שהקיפוה מחיצות בשבת אין לו להלוך אלא אלפים שלו כדמעיקרא ולא דמי לסימן ת"ה באם הוציאוהו עכו"ם בע"כ חוץ לתחומו ונתנוהו תוך עיר אחרת המוקפת חומה דמהלך את כולה דחשבינן ליה כל העיר כד"א ואע"ג שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום דהתם הלא הוא חוץ לתחומו דאין לו מן הדין להלך רק בד"א ואם לא חשבינן ליה כל העיר כד"א לא היה רשאי לילך רק ד"א כדין יוצא חוץ לתחום לכן הקילו גביה [כיון שיצא באונס] שיהא נחשב לו כל העיר כד' אמות משא"כ כאן שיש לו אלפים אמה להלוך בלא"ה:

(ו) ומטלטל בכולה וכו' - ר"ל אף דלענין הילוך לא נחשב ההיקף כלל למחיצה מחמת שלא שבת באויר מחיצות לענין איסור טלטול לא איכפת לן בזה כיון שיש מחיצות עכ"פ עכשיו וקי"ל מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה:

(ז) שיכול לזרוק - ודוקא בחפצים של אדם אחר שמגיע תחומו להלן מאלפים שלו או חפצים של הפקר דאל"ה הרי אסור להוליכם חוץ לתחומו דהא הכלים כרגלי הבעלים כמ"ש סימן שצ"ז ס"ג:

(ח) לטלטל ממש - כאורחיה שלא ע"י זריקה:

(ט) אסור וכו' - והטעם דכיון דא"א לו לטלטל חוץ לאלפים אלא ע"י זריקה דא"א לו להלוך שם תוך אלפים שלו נמי אסור לטלטל כאורחיה משום דאלפים שלו נפרץ במילואה למקום האסור לו בטלטול כאורחיה. ודע דרוב הפוסקים חולקים על זה וס"ל דתוך אלפים אף בטלטול כי אורחיה מותר דלא מקרי פרוץ למקום האסור דמקום המותר הוא בעצם ורק מפני שא"א לו לילך לשם שהוא חוץ לאלפים אין לו עצה לטלטל לשם כ"א ע"י זריקה וכן הסכימו האחרונים:

סימן תד

סעיף א

(א) למעלה מעשרה טפחים - דכל למעלה מעשרה אינו מקום הילוך דעיקר מקום הילוך על הארץ היא או עכ"פ בתוך עשרה דחשיב נמי כהילוך על הארץ ונסתפקו חז"ל אם שייך בזה איסור תחומין:

(ב) שקפץ וכו' - וה"ה בהילוך באויר ע"י שם וכדלקמיה:

(ג) ואין וכו' - דהרי הוא כאלו הולך באויר אבל אם היה בהם ד' על ד' דניחא תשמישתיה להילוך חשוב כמהלך על הארץ ופשיטא דאיסור תחומין נוהג שם. ואפילו אם היה רק עמוד אחד של ארבעה טפחים מקצתו בתוך תחומו ומקצתו חוץ לתחומו אסור לצאת מראש האחד לראש השני [רש"י]:

(ד) ד"ט על ד"ט - הא אם היה מצד אחד פחות מד"ט אף אם היה ארוך הרבה לא ניחא תשמישתיה וג"כ בכלל ספק הוא:

(ה) בדרבנן - כגון חוץ לתחום דאלפים אמה עד י"ב מיל שהוא לכו"ע מדרבנן:

(ו) בדרך זה - ר"ל ע"י עמודים:

(ז) למאן דאמר וכו' - ר"ל להפוסקים דנקטי להלכה כהירושלמי דחוץ לי"ב מיל הוי דאורייתא וילפינן זאת מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי ומקום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. ומדברי המחבר שכתב ומה שיהיה בדרבנן וכו' משמע שמצדד כן להלכה להחמיר ביבשה בחוץ לי"ב מיל אפילו בלמעלה מעשרה שהוא ספק דאורייתא ובביאור הגר"א נוטה דעתו להפוסקים דלעולם הוא דרבנן:

(ח) והואיל ואין בימים ובנהרות וכו' - ר"ל אפילו חוץ לי"ב מיל אינן דאורייתא לפי שאין דומין וכו' דלמ"ד דאורייתא ממדבר ילפינן כנ"ל והליכתן במדבר היה ביבשה ולא במים ולכן מקילינן בהו למעלה מעשרה:

(ט) מי שבא בספינה בשבת - אין ר"ל שנכנס בספינה בשבת דאי הכי הלא היה בביה"ש ביבשה וקנה שם שביתה ואסור לירד מהספינה לנמל אלא ר"ל שבא עם הספינה בשבת והגיע לנמל:

(י) לעולם וכו' - דאם היתה אפילו פ"א למטה מעשרה אף בתוך השבת קנה שם שביתה ואם ממקום ההוא עד הנמל הוא יותר מאלפים שוב אינו רשאי לירד מהספינה להנמל דאין לו אלא ד"א דהיינו מקום ישיבתו בספינה שחשיבא כולה כארבע אמות וכשמפליג בשבת בספינה העומדת למעלה מעשרה טפחים ע"מ לירד ממנה בשבת זה במקום אחר מעבר השני שהוא חוץ לאלפים אמה צריך ליזהר שמיד שקנה שם שביתה בספינה בבין השמשות כשהיא עומדת למעלה מעשרה טפחים לא יצא ליבשה דאם יצא ליבשה שעה אחת קנה שם שביתה ושוב יהיה אסור לו לירד ממנה לנמל שהוא חוץ לאלפים ממקום שביתתו על הארץ וכמש"כ בסימן רמ"ח ע"ש:

(יא) יורד וכו' - ואם הספינה רחוק מן הנמל יורד דרך כבש. ולעבור דרך מעבורת השט ע"פ המים (שקורין פראם) אם היא קשורה בספינה ובנמל לכו"ע מותר לירד ואם אינה קשורה יש מתירין ויש אוסרין מפני שנראה כשט כיון שלא שבת עליו מבע"י אכן בשו"ע הגר"ז משמע דכשלא יצא מן הספינה ליבשה מעת ששבת ביה"ש עד עכשיו מותר:

(יב) ממקום שפגע - ר"ל אם פגע במקום שהוא למטה מיו"ד רחוק מן הנמל מודדין לו האלפים אמה משם:

(יג) אם הוא למעלה מעשרה וכו' - קאי אשיעור י"ב מיל דימים ונהרות וה"ה לענין שיעור דאלפים דיבשה:

(יד) אזלינן לקולא - ותלינן דמשנכנס השבת עד שהגיע לנמל היה למעלה מעשרה משום דספיקא דרבנן לקולא:

(טו) ואם כבר יצא - ר"ל שפגע במקום אחד למטה מי"ט וקנה שם שביתה ונתרחק שם יותר מאלפים דמן הדין אין לו רק ד"א כדין יצא חוץ לתחום דאפילו באונס אין לו רק ד"א אפ"ה אם מחמת אונס נכנס בתוך עיר מוקפת מחיצות נחשב לו כל העיר כד"א כדין הוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בתוך עיר מוקפת מחיצות בסימן ת"ה ואם לא יצא חוץ לאלפים ורק שכלתה מדתו בחצי העיר אינו רשאי לילך רק עד מקום שכלתה מדתו. הבא ביו"ט מחוץ לתחום ממקום שפגע למטה מעשרה מ"מ בשבת שלאחריו מותר ללכת אלפים ממקום שעומד דשבת ויו"ט שתי קדושות הן ומשום הכנה אין בו איסור כיון דלא עביד ולא מידי [אחרונים]:

(טז) מכח גשמים וכו' - וכ"ש אם דחפוהו עכו"ם לתוך העיר דהוי ליה כל העיר כולה כד"א ומ"מ לא יאמר לעכו"ם שידחפו אותו:

(יז) או שצריך וכו' - וכל זה כשלא מצא מקום צנוע לפנות וכן מקום להסתר מחמה או גשמים עד תוך העיר דאל"ה אסור לו לכנוס וכדלקמן בסימן ת"ו וזהו שכתב רמ"א ועיין לקמן וכו':

סימן תה

סעיף א

(א) לא יכנס להיות וכו' - ר"ל דלא תימא דאמה אחת לא חשיב יציאה וממילא הוא כבני העיר:

(ב) מעמידת רגליו ולחוץ - אבל לצד פנים כלל לא דאף דבודאי לכו"ע יכול לברר הד"א שלו לכל צד שירצה שאני הכא כיון שהתחיל ללכת אל עבר זה נראה כבורר הד"א ממנו ולהלאה. והנה המחבר אזיל לטעמיה בסי' שצ"ו דאין לו רק ד"א אבל לפי מה שהביא הרמ"א שם בהג"ה בשם יש אומרים דיש לו ד' אמות לכל צד והכריעו שם האחרונים כדעה זו א"כ יכול לילך הד"א שלו אף לצד העיר דהיינו אם יצא אמה אחת יוכל לחזור לתוך התחום בשיעור שלש אמות ודע דכל זה אם יצא במזיד אבל אם יצא באונס או מחמת טרדתו שכח ויצא הסכימו האחרונים דכל שלא יצא מן התחום ארבע אמות מותר לו לחזור ולכנוס תוך העיר דבכגון זה אמרינן דכיון שיש לו רשות לחזור לתוך תחומו חשוב כאלו לא יצא כלל מן התחום והרי הוא כבני העיר וכ"ש אם יצא לדבר מצוה דמותר לו לחזור תוך תחומו ומשם לעיר כל שלא יצא מתוך התחום ארבע אמות:

סעיף ב

(ג) יכנס - דבתר רובו שדינן וכיון דלא הוי אלא רגלו אחת חוץ לתחום ועדיין רובו בתוך התחום הלכך יכנס. ולפי מה שכתבנו לעיל דיש לו שיעור ד"א חוץ לתחום גם בזה יהיה הדין אם יצא ע"י אונס ורגלו אחת הוא עדיין בתוך ד"א של התחום חשיב כאלו עדיין לא יצא [א"ר וש"א]:

סעיף ג

(ד) והוא חוץ לתחום העיר - דאלו היה בתוך תחום העיר חשוב כבני העיר כיון שדעתו לכנוס לעיר ויש לו כל העיר ואלפים אמה סביבה לכל צד אבל כיון שהחשיך לו אמה אחת חוץ לתחום אין לו אלא אלפים אמה סביב מקומו ששבת שם:

(ה) להיות כבני העיר - ר"ל אף דמותר לו לכנוס לתוך העיר במקצת דכיון ששבת רק אמה אחת חוץ לאלפים הסמוכים לעיר יש לו לכנוס ג' אמות בתוך העיר דשיעור אלפים מודדין חוץ מארבע אמות ששבת בהן כדלעיל בסי' שצ"ז מ"מ אינו נחשב עי"ז להיות כבני העיר שיהיה מותר לו לילך בתוכה ואלפים סביבה כיון דעכ"פ בעת שקידש היום היה חוץ לתחום העיר [הגר"א]:

סעיף ד

(ו) שלא לדעת - באונס או ששגג ויצא וה"ה לדבר מצוה:

(ז) מותר וכו' - ר"ל שעושים לו תקנה שיחזור לתוך תחומו והוא דכיון שיצא אף שאין לו רק ד"א קי"ל דאם היו שם מחיצות מותר להלוך בכל רוחב המחיצות דכולה כארבע אמותיו חשיבא וכמש"כ לקמיה בס"ו ולפיכך כשעושין לו מחיצה של בני אדם סביביו עד תחומו נכנס עי"ז בתחומו וכיון שנכנס בתחומו בהיתר הרי הוא כאלו לא יצא וכדלקמיה בס"ה:

(ח) מחיצה של בני אדם - ואפי' אם היה אורך המחיצות יותר מאלפים מותר להלך את כולה:

(ט) ויכנס ביניהם - היינו שיכנס ביניהם עד תוך תחומו וכיון שנכנס לתוך התחום מותר לילך לעירו אף בלא מחיצות וכנ"ל. ולפי מה שכתבנו לעיל סק"ב בשם הפוסקים אף אם לא הגיע המחיצות של בני אדם עד תוך התחום ממש אלא סמוך לתחום פחות מד"א ג"כ שרי דכיון דעכ"פ ד' אמותיו כלים בתוך תחומו מותר לכנס:

(י) והוא שלא ידעו - עיין בסי' שס"ב שנתבאר שם פרטי הדינים של מחיצות בני אדם:

(יא) לדעת אסור - שהרי אף אם הוא בתוך מחיצות גמורות אינו רשאי בכה"ג לילך יותר מד' אמות וכדלקמיה בס"ו וכ"ש במחיצות של בני אדם:

סעיף ה

(יב) מי שהוציאוהו וכו' - ר"ל דאפי' באופן זה שהיה אנוס בדבר ג"כ אין לו אלא ד"א וכ"ש כשיצא במזיד וכנ"ל בס"א:

(יג) או רוח רעה - שנטרפה דעתו ואח"כ נשתפה:

(יד) או ששגג ויצא - אף דכ"ש הוא מדין אונס נקט זה משום סיפא דהחזירוהו מהני אפי' בזה:

(טו) אלא ארבע אמות - עיין לעיל בסימן שצ"ו בהג"ה איך חושבין הד"א:

(טז) אם חוזר לדעת וכו' - ר"ל ברצון ובדעת לאפוקי אם שגג וחזר חשיב כאלו החזירוהו:

(יז) אלא ארבע אמות - ודוקא שלא נכנס לעירו אבל אם נכנס לעירו המוקפת מחיצות הרי היא כולה כד"א וכדלקמיה בס"ח וע"ש מש"כ בזה:

(יח) נכנס לספינה - מיירי שקנה שביתה ביבשה ונכנס לספינה בשבת סתם לישב בה [ולא להפליג דאי נכנס להפליג הוי כיצא לדעת ואין לו אלא ארבע אמות] ובין כך הפליגה הספינה:

(יט) חוץ לתחום - ומיירי שהיה אותו המקום שחוץ לתחום פחות מעשרה טפחים וא"כ היה אסור לו להחזיר מדעתו למקום הראשון וכדלעיל בסוף סימן ת"ד אלא משום דחזרה מעצמה לאחוריה מתירין לו:

סעיף ו

(כ) נתנוהו עובדי כוכבים חוץ לתחום וכו' - ר"ל שהוציאוהו מתוך התחום ונתנוהו שם:

(כא) בדיר - גדר של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן כדי לזבלן בגללי הבהמות וסהר נעשה לבהמות העיר ולא הזכיר כאן שיהיה מוקף לדירה משום דלא בעינן מוקף לדירה אלא בשהיה השטח יותר מבית סאתים וסתם דיר וסהר לא הוי כ"כ ובאם שהיה יותר מב"ס בעינן שיהא מוקף לדירה כגון ששומר הבהמות דר שם:

(כב) מוקפת חומה לדירה - דעי"ז הוי כרה"י והוי כולה כד' אמות וה"ה לעיירות שאין מוקפות חומה ויש בהן תיקוני עירובין וכמו שכתבנו לעיל בסימן ת"א במ"ב עיי"ש. ודע דה"ה אם הביאוהו עכו"ם בספינה ג"כ אינו מותר מעצמו לצאת מן הספינה אם היא עומדת למטה מיו"ד אלא אם כן כשנכנסה הספינה בתוך היקף מחיצות העיר וי"א דאפילו אם העיר אינה מוקפת במחיצה מצד הנמל עומק מקום המים שבמקום הנמל נחשב למחיצה ועיין במג"א מ"ש בזה בשם מהרי"ל ונתבאר בביאור הלכה:

(כג) או ששגג ויצא - ר"ל שהיה טרוד בעניניו ומתוך כך לא נתן לבו על תחומו ויצא וכל כה"ג:

(כד) ונזכר והוא בתוכו - לאפוקי בשנזכר קודם שנכנס ונכנס אין לו אלא ד"א דהרי נכנס לדעת:

(כה) אע"פ שהוא בתוך אחד מאלו - בין שנכנס מדעתו בין שהכניסוהו עכו"ם לשם כיון שעכ"פ יציאתו מתחום היה מדעת לא אמרינן בזה כולו כד' אמות ועיין בבה"ל:

סעיף ז

(כו) מי שהפליגה וכו' - מיירי שבא בע"ש סמוך לחשיכה לנמל מקום שהספינה גוששת למטה מעשרה טפחים והיה בדעתו לצאת מן הספינה ולכנוס לעיר ונמצא שקנה שביתה ביבשה ובא רוח והפליג את הספינה חוץ לתחום במקום שהיו המים פחותים מעשרה טפחים מן הקרקע ולפי המבואר לעיל בסימן ת"ד אסור לו לצאת מן הספינה דאין לו אלא ד"א אפ"ה בספינה גופא מהלך את כולה דכארבע אמות דמיא הואיל ומוקפת מחיצות:

(כז) מהלך את כולה - אפילו כשהיא עומדת:

(כח) הואיל ושבת באויר מחיצות - הלשון מגומגם ולאו דוקא הוא דלפי המבואר לעיל בס"ו אם הפליגה ספינתו שלא מדעתו והביאתו לתוך עיר המוקפת מחיצות שלא שבת בה או שנתנוהו עכו"ם לתוך ספינה אחרת נמי מהלך את כולה כיון שיציאתו באונס היתה אלא עיקר הכונה הוא הואיל והוא באויר מחיצות לאפוקי כשנפחת וכדמסיים:

(כט) ואם נפחתו וכו' - ולא נשארו גבוה י"ט דבטל שם מחיצות עי"ז וה"ה אם נפרץ במקום אחד פרצה ביותר מעשר אמות ברחבה או שהיה פרוץ מרובה על העומד דבכל אלה בטל מינה שם רה"י [אחרונים]:

(ל) מהלכת - דבמהלכת לא שייך לומר דיוצא מארבע אמות שלו בהליכתו דבכל שעה עומד בארבע אמות אחרים דספינה נוטלתו תמיד מארבע אמותיו לארבע אמות אחרים [גמרא]:

(לא) עומדת - חוץ לתחום במקום שהוא נמוך למטה מעשרה טפחים דלמעלה מי"ט הלא נקטינן דאין בו איסור תחומין ומותר להלך כמה שירצה אפילו בלא מחיצות כלל ועיין בסימן רמ"ח ס"ב במש"כ מה נקרא למטה מעשרה:

(לב) ובראשו וכו' - כגון שהיא עמוקה באמצעיתה ובראשה היא משופעת והולכת כלפי מעלה כדרך ספינות קטנות אפ"ה הוי כולה רה"י דמה שבראשה יש עליה דין חורי רה"י דכרה"י הוא כדלעיל בסימן שמ"ה:

(לג) ואפילו אין לו כלל - שגם באמצעיתו אין עמוק עשרה:

(לד) לחקוק - דהיינו עובי הנסרים שבקרקעיתה יש בהם לחקוק כדי שיעור להצטרף עם המחיצות להשלים לגבוה עשרה:

(לה) חוקקין - ואף דקי"ל אין חוקקין להשלים שאני הכא דהוא בכלל מה דאמרינן (בסימן שע"ב ס"ו) גידוד חמשה [היינו תל גבוה חמשה] ומחיצה חמשה מצטרפין לשיעור י' טפחים:

סעיף ח

(לו) והחזירוהו - לתחומו:

(לז) אלא ד"א - דבעינן שיהיה היציאה והחזרה באונס וכנ"ל בס"ה:

(לח) לעירו - ששבת בה מבע"י אבל אם הוליכוהו לעיר אחרת אין לו אלא ד"א כיון שיצא מתחומו לדעת וכמו שכתב בסעיף ו':

(לט) המוקפת מחיצות - עיין בביאור הלכה מ"ש בזה:

(מ) לדירה - וה"ה אם מבואותיה מתוקנים בצורת הפתח וכנ"ל:

(מא) כולה כד"א - כיון ששבת בה מבעוד יום. ומ"מ אסור לו לצאת חוצה לו אפילו אמה אחת כיון דעכ"פ יצא מדעת הפסיד תחומו:

סעיף ט

(מב) אפילו במזיד - ר"ל אף דלגבי אדם קי"ל לעיל דאם היציאה היה במזיד הפסיד מקומו ואין לו אלא ד"א פירות לא הפסידו מקומן שהיה להם בין השמשות שאנוסים הם ביציאתם ובחזירתם וכדלקמיה:

(מג) אם הוא יו"ט - שמותר להוליכן בכל התחום דבשבת הלא אסור להעבירן ד"א אפילו בתוך התחום [אם לא שהיה עיר מעורבת שאז מותר לטלטלן בכל העיר]:

(מד) ואם הוא שבת וכו' - ר"ל דגם בשבת איכא נ"מ עכ"פ לענין אכילה:

(מה) במקומן - ר"ל במקום שהחזירן בתוך התחום בארבע אמותיהן:

(מו) ואפילו לאותו ישראל וכו' - ואע"ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שבא בשבילו שאני הכא שהוחזרו למקום ששבתו בין השמשות:

(מז) אנוסים הם - ר"ל דאף שהוציאן האדם במזיד הפירות עצמן אנוסים הם ביציאתן ובחזירתן והרי הן כאדם שהוציאוהו באונס והחזירוהו לעיל בס"ה וכן לענין היתר אכילה הותרו נמי ע"י חזירתן:

(מח) מותרין לאכלם - שם בין לאנשים אחרים שנמצאים שם במקום הפירות ובין להמוציא בעצמו:

(מט) ואסור לטלטלם חוץ לד"א - וכמבואר לעיל בס"ה גבי אדם דאפילו יצא שלא לדעת אין לו אלא ד"א:

(נ) אסור לאכלם - אבל לטלטלם מותר בארבע אמותיהן וכ"ז אם היו ע"פ השדה אבל אם הביאן בעיר המוקפת מחיצות אע"ג דעבד איסורא מ"מ מותר לטלטלן בכל העיר כולה בין שהוציאן שוגג בין שהוציאן מזיד:

(נא) אפילו מי שלא הוציאם - ואע"ג דפירות שהביא עכו"ם מחוץ לתחום אינו אסור רק למי שהובאו בשבילו הכא כיון דאיתעביד איסורא ע"י ישראל חמיר טפי:

(נב) למי שלא הוציאם - ודוקא אם לא הוציאו בשבילו דאל"ה גם לדעה זו אסור ולדינא קי"ל כדעה ראשונה דאפילו למי שלא הוציאו בשבילו ג"כ אסור לאכול דהיא דעת רוב הפוסקים [א"ר]:

סימן תו

סעיף א

(א) שלא לדעת - עיין לקמיה:

(ב) עד שימצא מקום צנוע - ר"ל מקום שאין בני אדם מצויים מפני שגדול כבוד הבריות ועיין לעיל בסימן ג' דאחורי הגדר חשיב מקום צנוע ובשדה עד שאין חבירו יכול לראותו. כתבו האחרונים בשם ראב"ן דיכול ללכת עד בית היהודים לפנות והיינו אף אם ימצא מקום צנוע מקודם אלא שהוא סמוך לבתי עכו"ם מ"מ יכול להתרחק עד בתי היהודים שמא העכו"ם יכוהו או יפחידוהו:

(ג) ועצה טובה וכו' - ר"ל שאם יכול לחפש מקום צנוע בשאר רוחות טוב לו יותר לבקש מקום צנוע לצד מקום שיצא משם:

(ד) עד תחומו - ואם מצא בתוך ד"א של התחום חשוב כאלו בתוך התחום ויכול ליכנס וכנ"ל בריש סימן ת"ה ע"ש:

(ה) כאלו לא יצא - ויש לו אלפים לכל רוח וכנ"ל בסימן ת"ה ס"ו:

(ו) ויתרחק ממקום שנפנה - דזהו ג"כ בכלל כבוד הבריות:

(ז) עד שיכלה הריח - ותו לא ואפילו לתוך מקום הראשון שישב שם מתחלה אם הוא יותר משיעור הזה:

(ח) אין לו תקנה - ר"ל אף דמותר לו בזה ג"כ לצאת חוץ לד' אמותיו עד שימצא מקום צנוע וכן להתרחק ג"כ מן הריח וכנ"ל אבל אין לו תקנה להחשב בזה כאלו לא יצא אם נכנס לתחומו דאף אם יכנס אין לו אלא ד"א כיון שיצא מתחלה מדעת אם לא שנכנס עי"ז לעירו ששבת בה דאז כל העיר לו כארבע אמות בכל גווני וכנ"ל בסימן ת"ה ס"ח:

(ט) דוקא לגדולים - אבל קטנים אין כבוד הבריות כ"כ דהא משתינים מים בפני רבים וגם אין כ"כ טינוף בהם שיהיה צריך להתרחק דהא נבלעין במקומן ויש להחמיר כסברא זו:

סימן תז

סעיף א

(א) וכיו"ב - דבר שמותר לצאת בשבילו כגון שארי ענין פקוח נפש וכדלקמיה בס"ג וכן היוצא בשביל עדות לקידוש החודש בזמן שקדשו ע"פ ראיה [גמרא]:

(ב) לכל רוח - ואם היו מובלעין אלפים אלו בתוך תחומו שיצא משם רשאי לחזור לביתו ויש לו אלפים סביב ביתו:

(ג) באותו מקום - אף לאחר שכבר עשה המצוה ההיא דהתקינו לו זה דאם לא יהיה רשאי לזוז ממקומו ימנע עצמו שלא לצאת עוד:

(ד) הרי הוא כאנשי העיר - דעשאוהו כאלו שבת בה בין השמשות דכל העיר לו כד' אמות:

(ה) וע"ל סוף סי' רמ"ח - מענין יוצא בע"ש לדבר מצוה וע"ש במ"ב סקל"ב מה שכתבנו בענין זה:

סעיף ב

(ו) ממקומו - שהגידו לו זה:

(ז) וכאלו לא יצא - דיש לו אלפים אמה סביב ביתו כבתחלה. ומשמע מלשון השו"ע דאם שב לתחומו שוב מפסיד האלפים החדשים שנתנו לו חכמים וכן נראה מהפוסקים:

סעיף ג

(ח) יד העובד כוכבים תקיפה - ר"ל אף שהצילו הישראל בפעם זה אבל יד העו"ג תקיפה ומפחדים לשבות בשדה:

(ט) חוזרים בשבת למקומם - אף שהוא יותר מן אלפים:

(י) ובכלי זיינם - וזה מותר אף כשיד ישראל תקיפה דאם היה מקומם בתוך אלפים מותר לחזור בכלי זיינם דאם יסלקו הכלי זיין מהם יש לירא שמא ירדפו האויבים אחריהם כמבואר בש"ס [ב"ח וא"ר]:

קטע זמני

סימן תח

סעיף א

(א) מותר וכו' - היינו אף שאין לאדם להלך בשבת ממקום שביתתו רק אלפים וכמבואר לעיל בסימן שצ"ז התירו לו להלך ארבעה אלפים לצד אחד ע"י שמניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים ממקום שהוא עומד ביה"ש ועי"ז חשבינן לו כאלו היתה שביתתו שם ויש לו להלך אלפים לכל רוח ממקום ההוא ומשום דהמחבר כתב לשון דיעבד הוסיף הרמ"א דגם לכתחלה מותר לערב ולקמן בסימן תט"ו נתבאר דלכתחלה דוקא לדבר מצוה ובדיעבד אף אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב:

(ב) שיצא וכו' - וה"ה אם שלח ע"י אחר להניח שם עירובו וכדלקמן בסימן שאחר זה:

(ג) רחוק מהעיר בתוך התחום - אף שמביתו הוא יותר מאלפים לא איכפת לן כיון שהוא בתוך תחום העיר ולאפוקי אם הניח עירובו רחוק מהעיר יותר מאלפים אין עירובו עירוב שאינו יכול ללכת שם בין השמשות מאחר שהוא חוץ לתחום העיר:

(ד) וקבע שביתתו שם - היינו שהניחו לשם קנית שביתה:

(ה) אע"פ שחזר לעיר - היינו מבע"י דאלו נתאחר שם עד אחר בין השמשות אין צריך להניח שם מזון כלל כמבואר בת"ט ס"ז:

(ו) וזהו הנקרא עירובי תחומין - נקרא כן לפי שהוא מערב תחום שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו:

(ז) לפיכך וכו' - ר"ל דעיקר שביתתו נעשה עי"ז במקום העירוב ולכן אם רוצה לחזור לעירו אינו רשאי להלך רק עד מקום שכלה מדת אלפים ממקום העירוב ואפילו אם עדיין לא יצא מביתו שלן שם מ"מ אם לפי המדה יש מהעירוב עד ביתו אלפים אסור לו להלך מביתו לצד האחר אף בתוך העיר אפילו אמה אחת ואף אם נמלך משביתתו לא מהני:

(ח) עד סוף האלף - ואם כלתה המדה באמצע העיר אין לו להלך רק עד סוף מדתו וכנ"ל:

(ט) פחות וכו' - לאו דוקא פחות אלא ה"ה אם כלתה מדת האלף בסוף העיר בשוה ג"כ כל העיר נחשב כד"א וי"א דדברי השו"ע בדיוקא הוא משום דמדה זו של אלפים אמה בינוניות מסורה לכל אדם וא"א לצמצם וע"כ החמירו הפוסקים שיהיה כלה המדה חוץ לעיר דוקא ובשעת הצורך יש להקל אף בכלתה מדתו בשוה עם העיר:

(י) מביתו - הא דנקט מביתו ולא כתב רחוק מהעיר אלפים דכשהוא רחוק מביתו יותר מאלפים אף דלמקום עירובו הוא רשאי לילך מביתו וכדלעיל בסק"ג אבל לחזור משם אחר שתחשך וללון בביתו אסור אלא צריך ללון באחד מבתי העיר הסמוך בתוך אלפים למקום עירובו:

(יא) מהלך בכל העיר - דסבירא להו דאף שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א לענין שיהיה מותר להלך בכולה וכ"ש לחזור לביתו אבל לענין מדת התחום גם לדעה זו חשבינן העיר במדת אלפים כיון שכלתה מדתו בחצי העיר ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע. וע"י זריקה מותר לטלטל בכל העיר אם היתה רה"י וכמבואר לעיל סימן ת"ג ע"ש [אחרונים]:

(יב) ויש להקל - וכ"כ הב"ח ושארי אחרונים:

(יג) להחמיר - ר"ל דנימא דהוי ככלה מדתו באמצע העיר משום דעדיין יש עיבור לבני העיר דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר אלא להקל על מדת התחומין ולא להחמיר ונראה דבזה עכ"פ לא חשבינן העיבור עם העיר כד"א אמנם אם כלתה מדתו בסוף העיבור פשוט דנחשב הכל כד"א ומתחיל מדתו מסוף העיבור וחוצה:

(יד) לצפון ולדרום - וה"ה לכל רוח ומשום מסקנת דבריו שבסוף הג"ה הזכיר צפון ודרום:

(טו) נגד רוחב המקום - ר"ל אם היה בבית או בעיר אף שהיא יותר גדולה נותנין לו אלפים לכל רוח נגד רוחב המקום ההוא ואח"כ מוסיפין לו ג"כ זויותיהן למלאות שיהיה כטבלא מרובעת [דמה שכתב הרמ"א עם זויותיהן וכדלעיל וכו' גם ע"ז קאי] אבל לא יותר:

(טז) שאין העירוב ברשות היחיד - ר"ל אלא הניח עירובו בשדה:

(יז) ברוחב ארבע אמותיו - והיינו עצם רוחב תחומו שתופס בכל צד אלפים אמה נגד מקום שביתת האדם שהוא ד' אמותיו אכן כבר מבואר לעיל בסימן שצ"ט ס"י שממלאין הקרנות כל קרן בטבלא מרובעת של שני אלפים וזהו מה שכתב הרמ"א עם זויותיהן נמצא שמדת תחומו אחר מילוי הקרנות מכל צד נעשה כטבלא מרובעת של ד' אלפים אמה עם ד' אמות על ד' אלפים אמה וד' אמות ובכל שטח זה מותר לו להלך. אכן אם היתה מקום שביתתו גדולה כגון בעיר שמחזקת אלף אמה ברחבה ובארכה יהיה מדת תחומו טבלא של חמשה אלפים על חמשה אלפים וכן כל כה"ג:

(יח) ומ"מ אם כלתה המדה וכו' - ר"ל דאף שכתבנו דאין לו רק רוחב ד"א נגד מקום שביתתו מ"מ אם פגע עיר בתחומו וכלתה מדתו בסופה נחשבת כל רחבה כד"א אפילו אם היא מחזקת יותר מארבעת אלפים אמה:

(יט) סוף העיר - אבל אם כלה מדתו באמצע העיר אף לדעת הי"א הנ"ל שבאם לן בעיר מותר לו ג"כ ללכת בכל העיר אף אם רחב הרבה מאד מ"מ חוץ לעיר אף בצפון ודרום אין לו להלך אלא נגד רוחב מדת תחומו במקום שביתתו [ועד כלות אורך תחומו] ואם העיר רחבה ארבעה אלפים וד"א כמדת רוחב תחומו אין לו לצפון ולדרום נגד העיר כלל. ולדעת המחבר הנ"ל אף בעיר גופא אם היא רחבה יותר ממדת רוחב תחומו אינו מהלך כל רוחב העיר אפילו בשטח אותו חצי העיר ורק עד מקום רוחב תחומו עם הקרנות מאחר שכלתה מדתו באמצע העיר:

(כ) ויש לו אלפים וכו' - כמה מהאחרונים חולקין על הרמ"א בזה משום דברבינו יונתן שממנו מקור דין זה מבואר להיפך דאין לו בצפון ודרום העיר כלום ורק אם העיר אינה רחבה כמדת רוחב תחומו שרוחב תחומו אחר מילוי הקרנות הוא ד' אלפים וד"א כנ"ל אז יש לו גם מחוץ לעיר מצפון ודרום עד כנגד רוחב תחומו ולא יותר ואם העיר גדולה שרחבה יותר מרוחב תחומו אף שבעיר עצמה מותר לילך בכולה אף כשהיא גדולה כאנטוכיא מאחר שבארכה כלתה מדתה בחוץ לעיר אבל מחוץ לעיר לצפון ודרום אין לו כלום ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(כא) לצפון ולדרום - למעוטי אלף אמה אורך שיש לו למערב העיר דשם חושבין לכו"ע רק כרוחב שביתתו וכמו אלף הראשונים שהם לצד מזרח העיר שהם ברוחב ד"א ועם מלוי הקרנות הוא רוחב ד' אלפים וד"א ולא יותר כן אלו:

(כב) אע"פ שאין לו רוחב כ"כ וכו' - ר"ל דאם נחשוב הרוחב רק נגד מקום קניית העירוב לא יעלה כ"כ כמו עתה שחושבין רוחב העיר וגם האלפים אמה שמשני הצדדין אפ"ה שרי:

סעיף ב

(כג) ברשות היחיד - היינו מקום שמוקף מחיצות:

(כד) ואפילו עיר חרבה - היינו שהיו בה דיורין ונחרבו ומחיצות החומה נשארו:

(כה) הראויה לדיורין - ר"ל אפילו אין בה דיורין אלא שהיא ראויה לדירה דאם אינה ראויה לדור בה כגון שנפרצו מחיצותיה או שהיא נמוכה הרבה וכיו"ב אינה נחשבת כד"א ומודדין האלפים ממקום הנחת העירוב:

(כו) את כולה - דחשבינן לה כולה כד"א וכ"ז כשהיו המחיצות מוקפות לשם דירה אכן אם לא היה רוחב הקיפה רק סאתים אפילו אינה מוקפת לדירה נחשבת כד"א וכמבואר לעיל בסימן שצ"ו ס"ב:

סעיף ג

(כז) לא עשה כלום - שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כארבע אמות:

(כח) אין מודדין - ואין מודדין כצ"ל. והוא דבר אחד:

(כט) המצטרפים לעיר - פי' בעבורה של עיר (והוא תוך שבעים אמה ושיריים וכנ"ל בסימן שצ"ח) ואפילו אם נתן אותו באמה אחרונה של העיבור אין נותנין לו הארבע אמות שנותנין לשאר מניח עירוב לצד חוץ כמבואר לעיל דכשמניח תוך מחיצה או מקום שנחשב כד"א אין לו לצד חוץ כלום והרי הוא כשאר בני העיר שמודדין תחומו תיכף מסוף העיבור והלאה [אחרונים]:

סעיף ד

(ל) אינו כלום - כיון שא"א לו להגיע שם בין השמשות שהוא זמן קניית עירוב מאחר שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד:

(לא) תחום מביתו - דכשהוא עומד בביתו או בתחום ביתו אמרינן דמסתמא ניחא ליה לקנות שביתת ביתו כשאין עירובו עירוב ועיין מה שכתבנו בסימן תי"א במ"ב ובה"ל:

סימן תט

סעיף א

(א) הנותן וכו' - מיירי אפילו בישראל ואם נתנוהו שם העירוב בשביל כהן בלאו הטעם שבפנים ג"כ אסור משום דבעינן שיהיה יכול להגיע למקום עירובו וכיון דכהן הוא לא אפשר [טור]:

(ב) אסור בהנאה - ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקבר של קרקע שרי דקרקע עולם לא נאסר כמש"כ ביו"ד סימן שס"ד וכ"ש אם לא נתנוהו בקבר רק על הקרקע שבצדדי הקברות בודאי לכו"ע עירובו עירוב דאין שם איסור הנאה כלל:

(ג) אחר קנייה - דמה שמונח שם בין השמשות שהוא שעת קניית שביתה לא איכפת לן כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו [וע"כ לא חשיבא הנאה מה שהוא יכול לילך עי"ז לחוץ לתחום] אלא מה שרוצה שיהיה העירוב קיים שם אף אחר קניית השביתה כדי לאכול אח"כ אם ירצה זה חשוב הנאה ולכן אסרו לקנות שם שביתתו:

(ד) בבית הפרס - הוא שדה שנחרש בה קבר וחיישינן מדרבנן שמא נשאר שם עדיין עצם כשעורה:

(ה) הרי זה עירוב - דלא שייך כאן איסור הנאה כלל:

(ו) מפני וכו' - ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ:

(ז) שינפח - כי מפני שהוא מדרבנן סמכו להקל ולילך ע"י ניפוח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ידחהו ועצם גדול יראהו:

סעיף ב

(ח) כדי שיהיה אפשר וכו' - דהא טעם העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם:

(ט) בין השמשות - שהוא זמן קנית עירוב תחלת שבת:

(י) שכל דבר וכו' - ומבואר בש"ס דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה [דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר זה:

(יא) במקום מצוה - ועירובי תחומין חשיב במקום מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כדלקמן בסימן תט"ו:

סעיף ג

(יב) שמאחר וכו' - ר"ל אף דבהניח עירובו באילן דיש בו נמי משום שבות דמשתמש באילן ואפ"ה הוי עירוב דלא גזרו ביה"ש במקום מצוה וכנ"ל מ"מ בקנה שהוא רך ודק קרוב שיבוא לידי קטימה בשעה שיבוא ליטול עירובו [וקטימה ממחובר הוא מלאכת קוצר] וגזרו אף ביהש"מ וכן הדין בהניח עירובו בר"ה רחוק שמנה אמות ממקום שנתכוין לשבות שם דאינו עירוב דאין מתירין להביאו אצלו בין השמשות פחות פחות מד"א דהוא קל לבוא לידי חיוב חטאת שיטלטלנו ד"א שלימות בר"ה:

(יג) כירק - ר"ל שהם רכים ביותר דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהן משום השתמשות במחובר ולא משום שמא יקטום ונתבאר זה בסימן של"ו עי"ש במ"ב סקי"ד וט"ו:

(יד) ואם היו תלושים - ומיירי אפי' בגבוה יותר מעשרה ועומדין בר"ה ורק שלא יהיה ברחבן ד' טפחים דאז אין עליהם שם רה"י וה"ה ברוחב ד' ורק שהן פחותין מעשרה טפחים בגובה שאין נחשבין רק לכרמלית אבל אם הניח בקנה שהוא גבוה י"ט ורחב ד"ט שהוא רה"י גמור לא הוי עירוב אם נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה דיש מלאכה דאורייתא בנטילתו:

(טו) הרי זה עירוב - דבזה אפילו יקטום ג"כ ליכא איסור דאורייתא וי"א דאף איסורא דרבנן לית בתלוש עיין א"ר:

סעיף ד

(טז) נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל וכו' - עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא:

סעיף ה

(יז) כל המניח וכו' - שמקום עירובו קונה לו ד"א תמיד סביביו לבד האלפים שנותנין לו לכל רוח:

(יח) במקום - היינו בכל מקום שאין מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות חשבינן כולהו כד"א:

(יט) בסוף התחום - ה"ה בהניחו באמצע התחום ונתגלגל בתוך ד"א שמחוץ לתחום נמי דינא הכי:

(כ) ונתגלגל - מבעוד יום וה"ה אפילו אם גלגלו בעצמו בכוונה [אחרונים]:

(כא) הרי זה עירוב - דהד"א שייך לתחומו וכנ"ל ואם יכול להניח לכתחלה העירוב בתוך ד"א שמחוץ לאלפים יבואר לקמן בסי"א:

(כב) אינו עירוב - דצריך שיהיה מונח במקום שיהיה ביכלתו להגיע אליו ביה"ש וכיון שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד ביה"ש ולא יוכל להגיע אליו לא הוי עירוב ונשאר על תחום ביתו וכדלעיל:

סעיף ו

(כג) תרומה ונטמאת - דלא חזי לא לכהן ולא לישראל:

(כד) מבעוד יום - אכולהו קאי:

(כה) כגון ספק אם הונח - וה"ה בהניח לכתחלה ספק תרומה טמאה או ספק טריפה דאינו עירוב דמלבד שלא היה לו חזקת כשרות בעינן סעודה הראויה לאכול ביה"ש וכאן שהוא ספק איסור אינה ראויה:

סעיף ז

(כו) ולהחשיך שם - היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]:

(כז) זהו עיקר וכו' - ר"ל שקונה שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת:

(כח) מצותו - וה"ה דיכול לערב בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח ע"י שליח וכדלקמיה:

(כט) לא שנא וכו' - היינו דבשניהם א"צ אמירה ודי בשתיקה אבל מ"מ יש נ"מ דכשיוצא מביתו הוא דוקא ביוצא ע"מ להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה אבל סתמא דהיינו שיצא מן העיר וחשכה לו תוך תחומו ולא נתכוין לקנות שם שביתה אינו קונה שם שביתה אלא בביתו כיון שהוא סמוך לביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפילו לא נתכוין לקנות שם שביתה ממילא קנה שם שביתה ויש לו אלפים לכל רוחותיו ואפילו הוא ישן כמו שנתבאר לעיל סימן ת"א [אחרונים]:

(ל) כפי מזונו ואם הוא חולה - כצ"ל. ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה:

(לא) או רעבתן - צ"ל ורעבתן דלא קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל:

(לב) כששה ביצים - עם קליפתן:

(לג) סימן שס"ח - דשם הביא המחבר דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון לנהוג כדעת הי"א:

(לד) מפת או מכל דבר וכו' - וכמבואר בסימן שפ"ו עי"ש ולא כעירובי חצרות דאין מערבין אלא בפת:

(לה) שמשתתפין בו - והנשבע שלא יהנה מככר אע"ג דתו לא חזי לשיתוף כמבואר לעיל בסימן שפ"ו סוף ס"ח לדעת הי"א לעירובי תחומין חזי לכו"ע דהא אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והנאת מצוה לא חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

(לו) ואם הוא ליפתן - ומה נכלל בכלל ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]:

(לז) ואומר וכו' - אבל בהניח בשתיקה אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א]:

(לח) כאלו דר שם - דאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה ג"כ לן שם [גמרא]:

(לט) שהוא להם עיקר - ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם:

(מ) ששם היו חפצים - וכן הרועים הלנים בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:

סעיף ח

(מא) חרש שוטה וקטן - משום דלאו בני דיעה נינהו ולא אלימי למיקני שביתה ואפילו עומד ורואה מרחוק שמניחים שם במקום שצום משא"כ בעירובי חצרות דשם העיקר הוא מה שמקבץ מכולם ועי"ז מתערבין יחד לכן מהני גם ע"י קטן כמ"ש בסימן שס"ו ס"ג:

(מב) שאינו מודה בעירוב - כגון עו"ג וצדוקים וכה"ג דשמא לא יניחום שם ואפילו אם יעמוד מרחוק ויראה ג"כ לא מהני דשמא לא הניחום לשם עירוב:

(מג) ע"י חרש - ואפילו אם החרש ההוא הוא שומע ואינו מדבר דבעלמא הוא כפיקח לכל דבריו מסתברא דהכא לא מהני דהכא הלא בעינן שיאמר בפירוש דבזה העירוב יהיה מותר לפלוני להלך והאמירה מעכב וכמש"כ באות ל"ז והוא אינו יכול לדבר:

(מד) אינו עירוב - ונשאר על תחום ביתו וכנ"ל בסימן ת"ח ס"ב:

(מה) לקבלו ממנו - ולהניחו לשם עירוב:

(מו) ושלחו וכו' - ר"ל שאמר להם שיוליכו לאדם ההוא:

(מז) וראה מרחוק - דאל"ה אמרינן דלמא לא ממטו ליה:

(מח) ונתנו לו - עיין בבה"ל:

(מט) הוי עירוב - ודוקא שהאחר הבטיח לו בפירוש שיקבלו ויניחו לשם עירוב בשבילו אבל אם שתק לו לא אמרינן בזה דחזקה שיעשה שליחותו:

(נ) דחזקה וכו' - ודוקא בזה שהוא איסור דרבנן סמכינן על חזקה זו אבל באיסור דאורייתא אין סומכין על חזקה זו להקל כ"א להחמיר ויש אומרים דאפילו באיסור דאורייתא היכא שיש מכשול להמשלח אם לא יעשה שליחותו והוא יחשוב שעשה שליחותו כגון הכא סומכין על החזקה דעשה שליחותו וכשידעינן שעשה שליחותו ורק שספק שמא שינה לכו"ע אמרינן דודאי לא שינה:

(נא) הרי אלו משלחין - וצריך השליח לומר בשעת הנחת העירוב שבזה העירוב יהיו מותרין לילך כל אותן האנשים שנשתתפו בהעירוב:

סעיף ט

(נב) שהרי לא ייחדו לו רוח - וע"כ אמרינן דמסתמא ניחא להו באיזה רוח שיערב ואף אם לא נתודע להם עד שחשיכה הוו עירוב דאגלאי מלתא דמעיקרא קנו שביתה. אמנם נראה דאם היה ידוע להשליח שרצון המשלח לערב ברוח זה אף שלא פירש לו בהדיא לא מהני כשעירב ברוח אחרת אף שעכשיו רוצה ללכת שם:

סעיף י

(נג) בתמרים - ואין חילוק בין עירב משל משלח או משל שליח בכל גווני הוי קפידא ואין חל השליחות:

(נד) במגדל והניחו בשובך - ואפילו שניהם קרובים או שניהם רחוקים דאמרינן דכאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר:

(נה) אינו עירוב - ששינה מדעת משלחו ועקר השליחות:

סעיף יא

(נו) אילן או גדר - וה"ה שאר מקום מסויים כגון סלע וכה"ג. ואם ציין מקום השביתה בתל שהוא גבוה עשרה טפחים או בבקעה שהיא עמוקה עשרה טפחים עד בית סאתים נחשבת כולה כארבע אמות ויש לו מאותו מקום ולהלן אלפים אמה [גמרא]:

(נז) שביתתי תחתיו בעקרו - של אילן לאפוקי אם אמר סתם שביתתי תחתיו שהוא כולל גם תחת הענפים אפילו אם כל האילן הוא בתוך שיעור אלפים אמה ממקום עמידתו לא יהיה לו מן האילן והלאה אלפים אמה שלמים כ"א פחות מזה וכדלקמיה:

(נח) קנה שביתה - באמירה בעלמא דהקילו לבא בדרך וכדלקמיה בסי"ג:

(נט) מותר לילך לשם בנחת - וה"ה דמותר לישב במקומו ולילך לשם למחר [אלפים אמה למקום האילן ואלפים אמה מן עיקרו של האילן והלאה] דכיון שהיה יכול להגיע שם ע"י ריצה מבע"י מהני דיבורו לקנות שם שביתה אף שאינו הולך עכשיו לשם:

(ס) ודוקא שייחד וכו' - ר"ל דאפילו היכא שיכול להגיע שם מבעוד יום לא מהני אלא בשייחד וכו'. והנה לא חידש המחבר בזה דבר על מה שכתב בריש הסעיף וכונתו כאלו אמר ודוקא באופן שציירנו שאמר שביתתי בעיקרו שייחד בזה המקום לשביתה וזה המקום היה בתוך אלפים אבל אם לא ייחד המקום תחתיו ואין כל האילן בתוך אלפים לא קנה שם שביתה דשמא היה בדעתו וכו':

(סא) אין יותר מאלפים - לאו דוקא דאפילו אם היה ממקומו עד עיקרו אלפים וארבע אמות קנה שם שביתה דנותנין לו ארבע אמות למקום שביתתו לבד האלפים וגם כונת המחבר הוא אלפים לבד הד"א של מקום שביתה וגם מה שכתב אח"כ אבל וכו' בתוך אלפים הכונה בתוך אלפים וד"א:

(סב) אם אין כל האילן וכו' - היינו אף שעיקרו בתוך התחום אלא שמקצת ענפיו יוצאין חוץ לתחום דהיינו חוץ לאלפים וד"א והוא לא ייחד שביתתו שיהיה בצד עקרו שהוא בתוך התחום אלא אמר סתם שקונה שביתה תחת האילן לכן לא קנה שביתה כלל דשמא כוון לקנות שביתה תחת הענפים היוצאין חוץ לתחום:

(סג) ולא יזוז ממקומו - ר"ל מתוך ד' אמותיו:

(סד) ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן - קיצור לשון יש כאן ור"ל מצד זה של האילן ומצד האילן והלאה לצד ביתו:

(סה) יש לו שם אלפים פחות עשרים אמה - היינו מכל צד של האילן אין נותנין לו רק שיעור זה [ונמצא שביחד עם רוחב האילן הוא בס"ה ד' אלפים פחות עשרים אמה] והטעם משום דבכל רוחב האילן שהוא כ' אמה מספקינן למקום שביתה ותלינן לחומרא דכשמודדין האלפים השניים של מאילן והלאה מודדין אותו ממקום התחלת האילן שהוא לצד רגליו דשמא קנה שביתה שם ואף דלפ"ז משם עד רגליו הוא אלפים פחות עשרים אמה אפ"ה אין יכול להלך לאחריו כלום ממקום שהוא עומד דאמרינן שמא קנה שביתתו בארבע אמות של סוף האילן שמשם עד רגליו הוא אלפים שלמים:

(סו) ברחוק מקום ולא סיים וכו' - ואף שהוא בתוך התחום ממקום רגליו דלדעה ראשונה קנה שביתה שם ואין מפסיד אלא מקום רוחב האילן כנ"ל ולהרמב"ם כיון שלא סיים מקומו אינו קונה שם שביתה כלל אלא קונה שביתתו במקום רגליו:

(סז) והוא רחוק וכו' - קנה שביתה במקומו. גם בזה פליג אדעה ראשונה דלדעה ראשונה בזה לא יזוז ממקומו מפני ששם לא קנה ומכאן עקר דעתו ולהרמב"ם קנה שביתה עכ"פ במקומו ויש לו אלפים לכל רוח ממקום שהוא עומד:

(סח) שמונה אמות או יותר - גם בזה לדידיה אפילו כל השמונה אמות היו בתוך אלפים ממקום רגליו ולא כן לדעה הראשונה:

(סט) שבצפונו וכו' - ואם היה רחב יותר מח' אמות אפשר ג"כ לסיים המקום כגון ד"א הראשונים שתחת האילן או השניים:

(ע) מקצת מקומו מסויים - באמה האמצעית דממ"נ א"א שלא בירר אותה דאם באמצע האילן בירר לו הד"א הרי היא מהן ואם מן הצדדין בירר באיזה צד שיהיה הרי היא מהן:

(עא) וכן דעת הרי"ף בזה - עיין בא"ר שכתב דהעיקר כדעה הראשונה ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דבריו מוכרחים ועכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר לסיים מקום שביתתו בצמצום כדעת הרמב"ם:

סעיף יב

(עב) מוסר שביתתו למכיר - שאומר לו שביתתי עמך והמכיר אומר שביתתנו במקום פלוני:

סעיף יג

(עג) לבא בדרך וכו' - דמשום דהוא יגע בדרך הוא דהקילו שקונה שביתה בדבור בעלמא מה שאמר שביתתי במקום פלוני משא"כ מי שהיה בביתו אין קונה שביתה אלא כשהולך ברגליו ויושב שם עד שתחשך או שמניח שם מזון שתי סעודות:

(עד) שביתת ביתו - בזה אפילו דעה ראשונה דלעיל בסי"א [דס"ל שם לא יזוז ממקומו] מודה דיש לו שביתה בביתו דכיון דעומד בביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשלא יועיל אמירתו לקנות שביתה במקום אחר וכמ"ש לעיל סוף סימן ת"ח במ"ב:

סימן תי

סעיף א

(א) במקום ידוע - היינו שאותו המקום מסויים כגון אילן או גדר וכנ"ל בסימן הקודם:

(ב) ויקנה בו שביתה - המחבר סתם כדעת הרמב"ם אמנם דעת הרבה פוסקים דדוקא אם יציאתו היתה שלא ע"מ לערב ורק ללכת למקום אחר בסוף ד' אלפים מכאן זה נחשב לבא בדרך ואמרינן אף שהחזירו חבירו ללון אצלו כיון דאנן סהדי דבעי למיזל להתם אע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כמאן דאמר דמי וקנה שם שביתה באותו מקום שרגיל תמיד לקנות שביתה שם דבודאי נתכוין לקנות שביתה שם כדי שיוכל לילך למחר לשם אבל ביצא כדי לערב לא חשיב כבא בדרך ורק כיושב בביתו דלא הוי עירוב באמירתו לבד:

(ג) אע"פ שלא הגיע - והוא שהיה באפשר להגיע כבסימן הקודם:

(ד) שחזר מעצמו ללון - היינו שמתחלה לא נתכוין לזה כי יצא ע"מ לחשוך שם ולקנות שם שביתה ברגליו ואח"כ נמלך לחזור וללון בביתו ולמחר לילך לשם. ואם נמלך לגמרי בודאי נעקר למפרע מה שהיה בדעתו לקנות שביתה שם והרי הוא כבני עירו:

(ה) והחזיק בדרך - דחשבינן ליה בזה כבא בדרך בסימן הקודם:

(ו) במה דברים אמורים בעני וכו' - ר"ל בעני שאין לו מזון שתי סעודות להניח עירוב ולהטריחו שילך ויערב ברגליו לא רצו חכמים ע"כ מותר לומר בביתו שביתתי במקום פלוני ובהחזיק בדרך אף בעשיר יכול לומר שביתתי במקום פלוני ומש"כ או ברחוק כגון שהיה בא בדרך כבר ביאר מתחלה דבהחזיק בדרך הקילו כאלו בא ממש בדרך ועיין בבה"ל שהבאנו דעת כמה פוסקים שסוברין דאף בעני לא הקילו לומר שביתתי במקום פלוני כשהוא בביתו כ"א כשהחזיק כבר בדרך וכן פסק הח"א:

סעיף ב

(ז) א"צ לומר שביתתי במקום פלוני וכו' - ויש חולקין דדוקא במי שיש לו שני בתים בשני תחומי שבת דהתם אמרינן אף דהחזירו חבירו מ"מ היה דעתו לקנות שביתה כדי שיוכל אח"כ לילך לשם אבל בלא"ה לא דאמרינן דנמלך הוא שלא לילך לשם עוד אם לא שאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני [ב"ח ובית מאיר]:

(ח) כיון שגמר בלבו - לשם שביתה:

סעיף ג

(ט) והוא קנה שם עירוב וכו' - עיין מה שכתבנו לעיל בסק"ב:

סימן תיא

סעיף א

(א) במזרח ביתו בשדה - ר"ל שהיה בשדה במזרח ביתו בעת שקידש עליו היום:

(ב) ואמר לשלוחו - מבעוד יום:

(ג) העירוב וכו' אינו כלום ונשאר וכו' - דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול לילך וליטלו וכיון דאינו עירוב ממילא נשאר על שביתת ביתו ולא דמי לסימן ת"ט סי"א דאמרינן לא יזוז ממקומו דהתם היה בא בדרך ולא ניחא ליה דליקני שביתה במקומו אבל עומד בביתו או בתחום ביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשאין עירובו עירוב וי"א דהכא הטעם משום דהשליח פשע שהניח העירוב בחוץ לתחום מהמשלח ויכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוי ליה כאלו לא עירב כלל ולטעם זה אף אם היה בדרך בכה"ג ג"כ לא הפסיד שביתת מקומו שהיה בה בעת שקידש היום ונראה דלעת הצורך יש לסמוך ע"ז להקל:

(ד) קנה שביתה וכו' - שהרי עשה שליחותו ונחשב לו האלפים משם:

סימן תיב

סעיף א

(א) והיה סבור שאפשר וכו' - ר"ל לילך שחרית כאן וערבית כאן אבל באמת אין עירוב לחצי שבת וכיון שהוא הניח בשני מקומות ונתכוין לשתיהן והאחת הוא דקנתה לו ואינו יודע אי זו היא נותנין עליו חומרי זו וחומרי זו:

(ב) לא יזוז ממקומו - מביתו ואפילו כבני עירו אינו דהא לא נתכוין לקנות שביתה אלא במקום העירובין ואינו יודע איזה מהן קנה וע"כ עירוב הדרום מפסידו אלפים של צפון ועירוב הצפון מפסידו אלפים של דרום:

(ג) יש לו אלף אמה וכו' - דממ"נ מאיזו עירוב שקנה יש לו אלפים אמה וכאן אין מעירוב זה לעירוב זה אלא אלפים וחוץ להעירובין אינו יכול ללכת אפילו פסיעה אחת דבכל אחד נאמר שמא העירוב שכנגדו קנה לו וכלה כאן האלפים:

סימן תיג

סעיף א

(א) לרבים משלו אומר וכו' - וגם בנתנו כ"א בפ"ע כשמניח אחד בשבילם צריך לומר בשעה שמניח שהוא מניח לשם עירוב לכל בני העיר וכדלעיל בסימן ת"ט ס"ח במ"ב אלא דכשנותן עירוב משלו בשביל כולם צריך לזכות מתחלה ע"י אחר בשבילם קודם שמניחו:

(ב) מזון שתי סעודות - ואפילו בלפתן למזון שתי סעודות סגי וכדלעיל בסימן ת"ט סעיף ז':

(ג) לכל אחד - ולא דמי לעירובי חצרות דבמזון שתי סעודות לכולם סגי דשם העירוב הוא משום דאחד אוסר ע"ח ועי"ז הם כמעורבין משא"כ בתחומין אין שייך אחד לחבירו וכל אחד כשרוצה לילך חוץ לאלפים שלו צריך לקנות שביתה לעצמו לכך צריך מזון שתי סעודות לכל אחד:

(ד) וע"ל בסימן שס"ו - דשם נתבאר מי הוא הראוי לזכות על ידו. ולענין מי הוא שראוי להעשות שליח להנחת העירוב נתבאר בסימן ת"ט ס"ח:

(ה) וצריך להודיעם - משום דעי"ז הלא מפסיד תחום של צד השני ודלמא לא ניחא ליה:

(ו) מבעוד יום - ואפילו בין השמשות סגי בדיעבד כ"כ הפמ"ג ועיין ביאור הלכה:

(ז) אפילו לא גמר בלבו וכו' - דאמרינן הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה כיון שידע מתחלה משא"כ בשלא הודיעוהו מבע"י לא שייך לומר דהוברר כיון שלא ידע כלל מבעוד יום:

(ח) יכול לסמוך עליו - והוא נמי משום דאמרינן הוברר הדבר דקודם בין השמשות דעתו היה לכך וכל זה הוא כפי מה דקי"ל דלענין מלתא דרבנן יש ברירה. ופשוט דכל זה אם בלילה לא הלך מביתו לצד השני:

(ט) לרוח שבא לו החכם קנה - ולא מיבעיא אם כבר בא החכם קודם בין השמשות לאותו רוח אלא שהוא לא היה יודע להיכן בא עד למחר שנשמע לו בודאי קנה לאותו רוח דגילוי מלתא בעלמא הוא דאיגלאי מלתא השתא דההוא עירוב קנה אלא אפילו היה החכם רחוק משם ביה"ש בתוך התחום [של סוף ד' אלפים שלו] וא"כ אפשר שלא גמר אז החכם בדעתו כלל לבוא לתוך ד' אלפים שלו [דדלמא אז היה בדעתו שלא לזוז כלל ממקומו וממילא לא קנה עירובו של זה] אפ"ה אמרינן דמהני תנאו משום ברירה דאמרינן הוברר למפרע דלאותו צד שבא החכם היה מאתמול עומד לכך [גמרא]:

(י) הוי עירוב - דאמרינן כיון שרצה עכשיו מסתמא בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב היה ג"כ דעתיה להאי:

סימן תיד

סעיף א

(א) באותו רוח - כדי שלא להפסיד עי"ז האלפים שבעבר השני שלצד ביתו כמו שנתבאר לעיל בסימן ת"ח:

(ב) אפילו אינם סמוכין - והטעם דהא קי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וע"כ מערב תמיד עליהם דהיינו שמזכה להם ע"י אחר את העירוב כדי לחנכם במצות:

(ג) הכנענים - מפני שידן כידו:

(ד) ושמעו ושתקו וכו' - דמסתמא נתרצה העבד והשפחה ליד אדוניהם וכן הבנים לאביהן והאשה לדעת בעלה ואפילו לא הודיעם מן העירוב עד שתחשך ג"כ מהני אף דזמן קניית עירוב הוא בין השמשות משום דמסתמא עומד העירוב להתקיים וכמש"כ ולא להתבטל:

(ה) אבל אם מיחו - ר"ל מיד ששמעו לאפוקי ששתקו ואח"כ מיחו לא מהני מחאתן דתיכף כששתקו הוי כהודאה שמסכימים למעשיו ונתקיים העירוב וכ"ז דוקא כששמעו משחשיכה ושתקו אבל אם שמעו בצהרים ושתקו ומיחו קודם חשיכה נתבטל העירוב כיון שבזמן קניית העירוב דהוא בין השמשות כבר היתה מחאה:

(ו) או שעירבו וכו' - אפילו אם עירובן היה בתר עירובו דכיון שעירבו אין לך מחאה גדולה מזו והולכין לאותו רוח שעירבו הם:

סעיף ב

(ז) בן שש שנים - אבל אם נכנס בתוך שבע אפילו יום אחר צריך לערב עליו בפני עצמו ואינו יוצא לא בעירוב אמו ולא בעירוב אביו. והנה השו"ע סתם בזה כהפוסקים דעד בן ששה וששה בכלל יוצא בעירוב אמו באין חילוק אם אביו בעיר או לא אמנם בא"ר מצדד כדעת כמה פוסקים דאם אביו בעיר אפילו בן ד' שנים או בן חמש שנים [באינו חריף כ"כ] אינו יוצא בעירוב אמו משום דאז אינו נמשך כ"כ אחר אמו אא"כ היה זיכוי בשבילו:

(ח) בעירוב אמו - דעד אותה העת הוא כרוך אחריה וכגופה דמיא ואף דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ כיון דלא אפשר לו בלא אמו יוצא עמה ואם לא עירבה אמו אלא אביו אינו יוצא בעירובו ונ"ל דאף אם זיכה עליו אביו ג"כ לא מהני דעד אותה העת צוותא דאמו ניחא ליה והיא הלא לא עירבה לשם:

סימן תטו

סעיף א

(א) אלא לדבר מצוה - ויש מחלוקת בין הפוסקים די"א דזה דוקא כשעירב בפת אבל במערב ברגליו מותר לכתחלה אף לדבר הרשות דכיון שיושב שם בעצמו וקונה שביתה בישיבתו אפילו לדבר הרשות מותר וי"א דאין חילוק בין פת ובין רגליו לעולם אין מערבין לכתחלה אלא לדבר מצוה. ובמקום צורך יש להקל כדעה הראשונה:

(ב) של נישואין - וה"ה סעודת אירוסין או סעודת קנין שנוהגין לעשות עכשיו שגם אלו סעודת מצוה הם. נשואי בת כהן לישראל ע"ה או בת ת"ח לע"ה אינה סעודת מצוה [גמרא] ובתשובת חו"י כתב דעכשיו אין לנו ע"ה שדברו חכמים כאן [אם לא כשידוע שהם מזלזלים במצות דלא עדיפא מע"ה המוזכר בש"ס] וכ"ש אם הוא בת ע"ה לע"ה דלכו"ע הוי סעודת מצוה אכן אם ידוע שלא ינהגו שם כדת וירקדו שם בחורים ובתולות יחד בודאי אין כאן מצוה לערב כדי לילך לשם ולשמחם ועיין לעיל בסי' של"ח בבה"ל ד"ה להקל וגדולה מזו כתבו הפוסקים באה"ע סי' ס"ב דאין נכון לברך בכגון זה שהשמחה במעונו אם לא שבהליכתו שם יוכל למנעם מזה בכגון זה בודאי מצוה לילך שם:

(ג) או חבירו - אפילו אינו חכם דחשיב זה מצוה כיון שבא מן הדרך ודעת הא"ר דבחבירו חכם מיירי:

(ד) וכיוצא באלו - כגון שצריך לצאת לפקח על עסקי רבים או ללכת לברית מילה או להתפלל במנין וכן כשהיה חוץ לעירו ורוצה לבוא לביתו להתפלל בשבת ויו"ט אכן לפדיון שבויים וחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הכותים יוצאים אף בלא עירוב [אחרונים]:

(ה) בפרדס שיש בו שמחה - מיהו פשוט דמיירי בשמחה של היתר אבל לפי מה שמצוי בעו"ה באיזה מקומות בעיירות גדולות שעוסקין שם בהוללות ובהתערבות זכרים ונקבות לזה בודאי אין לערב דמקרי דבר עבירה ולא דבר מצוה וכבר צוחו על הוללות זו כמה גדולים והשומר נפשו ירחק מלילך שם וע"ז אמר דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו':

(ו) מן הכותים - שיצערו אותו או יגבו ממנו ממון. ואם יש בזה חשש סכנה אף בלא עירוב מותר לברוח [אחרונים]:

(ז) ואז מותר - קאי על כל הסעיף הנ"ל ור"ל דכיון דקנה שם עירובו משום צורך מצוה מותר לו ללכת אלפים אף לדבר הרשות:

סעיף ב

(ח) עירובי תחומין - דעירובי חצרות מותר לכתחלה ביה"ש וכדלעיל בסימן רס"א ס"א ועירובי תחומין חמיר ממנו דיש סמך לע"ת מקרא:

(ט) ואם עירב וכו' - משום דאיסור תחומין הוא דרבנן וספיקא לקולא ומ"מ ספק הונח העירוב או לא גרע מזה וכמבואר לעיל בסימן ת"ט ס"ו עי"ש:

(י) עירובו עירוב - והיש חולקין דס"ג ס"ל גם בזה דפסול כיון שלא היה לעירוב חזקת כשרות:

סעיף ג

(יא) אמרו לו שנים וכו' - דין זה נזכר לעיל בסימן שצ"ג ס"ג אלא דשם מיירי לענין ע"ח והכא קמ"ל דאף לענין עירובי תחומין ג"כ דינא הכי והיש חולקים ס"ל דדוקא בע"ח הקילו בזה אבל לא בעירובי תחומין ואינו קונה העירוב אלא דוקא הראשון משום דמוקמינן לעירוב אחזקתיה ובודאי היה קיים עד הזמן שצריך להתקיים אבל לא לשני דהניח בין השמשות דאין שייך בזה חזקה ועיין בבה"ל שכתבנו דרוב ראשונים ס"ל כדעה זו:

(יב) שניהם קנו עירוב - דלכל אחד נקטינן להקל משום דהוא מילתא דרבנן ועיין לעיל בסימן שצ"ג ס"ג במ"ב ובה"ל במה שכתבנו שם:

סעיף ד

(יג) מברך וכו' - אע"ג שאם לא ירצה לילך חוץ לאלפים א"צ עירוב מ"מ שייך לומר וצונו שלא לילך בלי עירוב כענין שחיטה שמברך עליה אע"ג שאינו מחוייב לאכול בשר:

(יד) על מצות עירוב - ואם לא בירך אינו מעכב:

(טו) ואומר בזה העירוב וכו' - ואם לא אמר לא הוי עירוב (מ"א) מיהו אם אמר יהא זה לעירוב מהני בדיעבד [ח"א] וכ"ז כשעירב בפת אבל אם עירב ברגליו בכונה לחוד סגי כשהלך לשם [פמ"ג]:

(טז) לילך - בלבוש הנוסח לילך למחר וכן איתא לעיל בסימן ת"ט ס"ז ואם מערב לכל השבתות יאמר לכל שבתות השנה:

(יז) פלוני - פי' ממקום זה דהא אומר בשעה שמניח:

סימן תטז

סעיף א

(א) יו"ט וכו' סמוך לשבת וכו' - דיו"ט ושבת וכן שני י"ט של גליות שתי קדושות הן ולכן אין עירוב יום אחד שייך לחבירו:

(ב) יש לו לערב וכו' - פי' יכול לערב שני עירובין בפ"א וכו':

(ג) לשתי רוחות - ומכוין שהעירוב שיברור בלילה הזה לילך משם האלפים יקנה לו שביתה בבין השמשות של יום זה לצורך מחר והעירוב שבצד השני יקנה לו שביתה בבין השמשות דלמחר לצורך יום השני:

(ד) על איזה מהם שירצה - וא"צ לברר דעתו מעיו"ט דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שבמקום הזה קנה לו שביתה היום בבין השמשות וכדלעיל בסימן תי"ג אך מכיון שבירר צד אחד ביום ראשון שוב אינו רשאי לילך באותו יום לצד השני:

(ה) לאחד משני הימים - היינו לאיזה מהם שירצה ומיירי ג"כ שמכוין בהנחתו שעירובו יקנה לו בבין השמשות של איזה משני הימים לצורך יום מחר שלו וביום האחר יהיה כבני עירו:

(ו) כיום אחד וכו' - דכיום אחד ארוך חשבינן ליה וביום אחד אינו יכול לערב חציה לכאן וחציה לכאן:

(ז) לרוח אחת - וה"ה דאינו יכול לומר יקנה לי עירובי כאן היום ולמחר אהיה כבני עירי:

(ח) וכן וכו' - אריש הענין קאי כמו שם שיכול להניח עירוב אחד בעיו"ט ושיחול עליו לבדו או רק על השבת שאחר יו"ט:

(ט) לשבת אחרת - והוא שיהיה עירובו קיים באותו שבת בין השמשות. וכשמניחו לכמה שבתות צריך להשגיח תמיד שמא נתעפש או התליע דזה הוא דבר המצוי ובפרט בימי הקיץ או נאבד לגמרי [אחרונים]:

סעיף ב

(י) המערב לשני ימים טובים וכו' - ר"ל שפירש בהדיא שיחול העירוב על שני הימים או על שבת ויו"ט:

(יא) של גליות - ולאפוקי שני ימים טובים של ר"ה אף אם נאכל עירובו ביום הראשון יכול לילך גם בשני שתיכף בביה"ש ראשון נקנה לו העירוב לשני הימים דקדושה אחת הן משא"כ בשל גליות לא נתקן השני רק משום ספיקא דיומא וה"ה במערב ברגליו בבין השמשות דיום ראשון של ר"ה קונה שביתה בזה לשני הימים:

(יב) אע"פ שהוא עירוב אחד וכו' - ר"ל מ"מ לא אמרינן דדי שיהיה העירוב קיים ביום הראשון לבד כיון דשתי קדושות הן:

(יג) כיצד הוא עושה וכו' - ר"ל אם הוא מקום שאינו משתמר שחושש שמא יאבד ביום א' לכך מוליכו שם ע"י עצמו וה"ה ע"י שליח ויושב שם עד שחשיכה ואח"כ נוטלו לביתו ומוכרח להוליכו למחר עוד הפעם לשם:

(יד) אם היה ליל יו"ט - ובשבת שאסור לישאנו לביתו יהיה מוכרח לילך למחר קודם בין השמשות לשם לראות אם העירוב קיים ולישב שם עד שתחשך וכדלקמיה:

(טו) ואוכלו אם היה וכו' - ר"ל שמותר לאכלו כשירצה מכיון שכבר חל העירוב:

(טז) ברגליו בשני - דעירוב יום הראשון שעירב ברגליו אפילו אם כוון שיועיל לשני הימים אינו מועיל כלל ליום השני וכתבו הפוסקים דאם לא עירב בראשון לא בפת ולא ברגליו אינו יכול לערב בשני אפילו ברגליו דמכיון שמתחלה היה אסור במקום זה לילך מחוץ לתחום נראה כמכין:

(יז) באותו מקום - אבל לרוח אחרת אינו יכול לערב ברגליו ביום שני דכיון שמקום זה היה אתמול אסור לילך נראה כמכין עתה מיו"ט לשבת וי"א דאף ברוח אחרת יכול לערב ברגליו ליום שני ואך שיזהר שלא יאמר כלום רק שישב עד שתחשך וכדלקמיה:

(יח) ולא יאמר כלום - ואם עבר ואמר אפ"ה קונה שביתה [אחרונים]:

(יט) שום הכנה מיו"ט לשבת - וה"ה לענין שני ימים טובים של גליות שאסור להכין מיו"ט לחבירו (ח"א):

(כ) וכ"ש שאינו יכול וכו' - ואפילו בדיעבד לא מהני כשעירב בפת כיון שבפעם הראשון לא עירב אלא ברגל וכן במה שכתב המחבר לקמיה דדוקא באותה הפת עצמה אם עשה בפת אחר אפילו בדיעבד לא הוי עירוב:

(כא) ואם רצה וכו' - משום דברגליו א"צ לו לומר כלום ואין בו משום הכנה כנ"ל:

(כב) באותה הפת וכו' שא"צ לומר וכו' - ר"ל משא"כ אם יקח פת אחר צריך לקרות עליה שם עירוב והוא בכלל הכנה:

(כג) עצמה - ובאותו מקום דוקא דבמקום אחר א"א לערב אף באותה הפת דכיון שעקר הפת ממקומו שלא ע"מ להניחו עוד במקום הזה נעקר ממנו שם עירוב והוי כמערב בפת חדשה:

(כד) שא"צ לומר כלום - ועיין בפמ"ג שמצדד לומר שגם הברכה על העירוב לא יוכל אז לברך כי עי"ז יהיה מנכר הכנה:

סעיף ג

(כה) זה שאמרנו וכו' - היינו בתחלת ס"א:

(כו) שיהיה אפשר לו - היינו שלא יהיו רחוקים זה מזה יותר מאלפים וכדמפרש:

(כז) הראויה מבע"י - דאף דקנין העירוב הוא בתחלת יום השני מ"מ צריך שיהיה ראוי לו להגיע ולאכול מסוף יום הראשון:

(כח) רחוק מביתו לרוח מערב - היינו כשביתו הוא בשדה אבל אם הוא בעיר כל העיר חשובה כד"א ומודדין האלפים חוץ מחומת העיר:

(כט) בתוך ת"ק אמה - הכלל בזה בין שהרחיק העירוב מצד זה הרבה או מעט לעולם צריך שיהיה העירוב השני שכנגדו אינו מרוחק ממנו יותר מאלפים:

סעיף ד

(ל) בין לענין וכו' - דיש בו איסור הוצאה כמו לשבת וע"כ שייך בו כל אלו הדברים:

סעיף ה

(לא) אבל לא עירובי חצרות - משום דאין איסור הוצאה ביו"ט. ועיין בסימן תקי"ח באחרונים דמ"מ כשמערב ע"ח לשבת יכלול גם יו"ט משום דברים שא"צ היום כלל דאסור גם ביו"ט בלא עירוב:

סימן תיז

סעיף א

(א) ר"ח וכו' - מנהג קדמונינו לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח חוץ מלפני ר"ח תשרי ורמז לזה בכסה ליום חגנו. ויש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב משום שהוא חודש של פורעניות. ואין ברכת ר"ח כקידוש החודש שהיה מלפנים אלא שמודיעים להעולם מתי יחול ר"ח ויזהרו בכל הלכות החודש. ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח פלוני ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד [מ"א]:

(ב) והנשים שנוהגות - אבל אם נהגו אנשים אין זה מנהג כלל:

(ג) הוא מנהג טוב - לפי שלא פרקו נזמיהן לעגל ניתן להם ראש חודש ליום טוב [טור ויש עוד טעמים עיין באליהו רבא] ועיין בבאור הלכה:

(ד) אזלינן בתר המנהג - דבודאי מעיקרא אדעתא דהכי קבילו עלייהו לנהוג והיכא דידעינן שנהגו בסתם אין להם להקל בשום מלאכה ועיין בה"ל. אם היה ר"ח שני ימים יש דעות בפוסקים יש שכתבו דצריכין להיות בטלין שני ימים ממלאכתם ויש שכתבו דזה תלוי במנהג המקום [וכ"מ מפמ"ג] ומ"מ אף לדעה זו אין להם להקל רק יום א' של ר"ח שהוא השלמת חודש העבר אבל לא ביום ב' שהוא עיקר ר"ח יש שנוהגין להתענות ער"ח [וטוב שיתנה בפעם ראשונה שמתענה שאינו מקבלו עליו לעשות זאת לעולם דשמא יארע לו איזה פעם אונס ולא יוכל להתענות לא יהיה עליו כנדר] וטוב שמי שמתענה ינהיג עצמו להשלים התענית עד הלילה כ"מ מא"ר ומקומות חלוקין יש בענין זה והכל לפי כח האדם וכן משמע במ"א מיהו במקום שעושין ממנו ת"צ וקורין ויחל והוא נמנה עמהם בודאי צריך להשלים ואפילו אם חל בע"ש ועיין לקמן סימן תקס"ו ס"ב ובמ"ב שם. ויש נוהגין לעשות למנחה סדר יוה"כ קטן [וטעם לשם זה הוא לפי מה דאיתא בפר"ח דמהר"ם קורדווירו ז"ל היה קורא אותו כפור קטן לפי שבו מתכפרים עונות של כל החודש דומיא דשעיר של ר"ח וכדאמרינן במוסף זמן כפרה לכל תולדותם וכדכתב הב"י בסימן תכ"ג בשם האו"ח כי כינוי תולדותם קאי על החדשים ר"ל כי עולת ר"ח היתה באה על תולדות ימי החודש עכ"ל הפר"ח] וכתב המ"א דמנהג טוב לומר הסליחות [היינו יו"כ קטן] קודם תפלת המנחה ובמקום שאומרים דברי כבושים יאמרו ג"כ קודם תפלת המנחה ובזמנינו המנהג לומר הסליחות אחר תפלת המנחה. אם חל ער"ח ביום שבת מקדימין להתענות ביום ה' ואם חל ביום ו' אותן שאומרין סליחות יתענו ביום ה' ואותן שאין אומרין סליחות יתענו ביום ו' ולענין השלמה עיין לעיל בסימן רמ"ט במ"ב סקכ"א וסקכ"ב.

כתב בשו"ת מנחם עזריה מי שמתענה בער"ח צריך למהר בסעודת הלילה שלא יכנס בו כשהוא מעונה והיינו שלא לשהות אחרי צאת הכוכבים אבל עכ"פ צריך להשלים למי שנוהג כן ועיין במ"א שהביא עוד מנהגים אחרים בזה בשם שו"ת מנחם עזריה וסייעתו ומסיים שכל אחד לפי מנהגו בזה בענין התענית אין לשנותו להקל עד שיתירו לו נדרו. כתבו הספרים דאף מי שאינו מתענה מ"מ יראה לעשות תשובה ביום זה ולתקן את אשר עוות בכל החודש מאחר שהוא יום אחרון של כל החודש כמו ער"ה מכל השנה ואז בודאי יהיה לו יום החודש זמן כפרה לכל תולדותיו:

סימן תיח

סעיף א

(א) אסור וכו' - ואנשי ק"ק ווירמייש"א מתענין בר"ח סיון על הגזירות שהיה באותו הזמן בשנת תתנ"ו לאלף החמישי ואומרים סליחות ותחנונים וכתב רמ"ע בתשובה סימן ע"ט דלא ילפינן מינייהו בעלמא אף לענין תחנונים. ולענין תענית שעות אי מותר עיין בבה"ל:

(ב) בתענית - ומבואר לעיל בסימן קפ"ח שאפילו אכל פירות יצא וא"צ דוקא פת:

סעיף ב

(ג) אין גוזרין וכו' - ואם עברו וגזרו אין גזירתם גזירה וא"צ להתענות [ב"י וכן הסכימו האחרונים]:

(ד) ואם התחילו - כגון שגזרו על מיעוט גשמים וכדומה להתענות שני וחמישי ושני ולא אסקו אדעתיהו שבאחד מהם יחול ר"ח והתחילו להתענות חל גזירתם בדיעבד מאחר שלא רצו בכיון לעקור ולבטל דינא דר"ח:

(ה) ומשלימין - כבשאר תענית. וה"ה דבחנוכה ופורים מתענין ומשלימין כיון שהתחילו כבר להתענות וחוה"מ נמי הוי כחנוכה ופורים ור"ח וכמו דמבואר לקמן סי' תקע"ב. ודע דבסימן תקע"ב מבואר באחרונים דכל זה היה מדינא בא"י אבל האידנא צבור דינם כיחיד ומפסיקין בר"ח ומשלימין יום אחר:

סעיף ג

(ו) או וכו' בר"ח - זו ואצ"ל זו קתני דבקבלה בפירוש בר"ח אפילו גזירת הצבור לא מהני וכמו שכתבנו או אפשר דנקט משום סיפא דאפילו בזה אם הוציא בלשון נדר חל:

(ז) א"צ התרה - דדוקא בצבור דאלימא גזירתם החמירו בגזרו על כך וכך ימים ופגע בהם ר"ח וכנ"ל. כתבו הפוסקים דא"צ לפרוע אותו תענית שלא חלה עליו כלל ונ"ל דדוקא כשקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה או של כמה חדשים ואירע בהם ר"ח התם שייך לומר דאין כח קבלתו חל כלל על יום זה שהוא אסור בתענית וממילא א"צ לפרוע עבורו יום אחר אבל כשקיבל עליו סתם כך וכך ימים להתענות ואירע בהם שבתות ויו"ט ור"ח צריך לדלגן ולהשלימן אח"כ דהא לא היה מיוחד במאמרו לר"ח כלל:

(ח) צריך התרת חכם - דנדרים חלים אף על דבר מצוה ומיהו מוכח ביו"ד סימן רט"ו ס"א דמחוייב לשאול על נדרו כדי שלא יתענה ומבואר שם עוד דפותחין לו בהם ואומרים לו אלו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר ומתירין לו:

סעיף ד

(ט) מטעם איסור כולל - דמיגו דחל שבועתו אימים המותרים חל שבועתו נמי גם אימים האסורים בתענית דהא כלל אותם בלשון אחד:

(י) נ"ל שחלה עליו שבועה - כלומר שגם בזה חלה עליו שבועה כיון שאינו וכו':

(יא) אלא מדרבנן - וע"כ שבועה חלה עליו עד שיתיר וכמבואר ביו"ד סימן רל"ט ס"ו וע"כ בעניננו נמי מחוייב להתיר וכנ"ל:

(יב) שהוא מדאורייתא - היינו מדכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם איתקש ר"ח למועד וע"כ אין שבועה חלה עליו לדידיה רק בכולל וכנ"ל אבל הש"ך ביו"ד סימן רט"ו סקי"א כתב דאפילו תימא דבר"ח מדאורייתא אסור להתענות מ"מ שבועה חלה עליו כיון שאינו מפורש בתורה בהדיא כשבת ויו"ט וכן הסכים הפר"ח:

סעיף ה

(יג) תענית חלום - שמותר להתענות אפילו בשבת ויו"ט וכדלעיל בסימן רפ"ח וה"ה אם התענה משום נדר:

(יד) תענית לתעניתו - כדי לכפר עליו על שביטל עונג ר"ח וכמו לעיל סימן רפ"ח לענין שבת וכתב המ"א שאם מתענה תענית חלום בר"ח ניסן או בר"ח אב א"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות בהם וכמבואר לקמן בסימן תק"פ:

סימן תיט

סעיף א

(א) מצוה להרבות וכו' - ואע"ג דמעיקר חיובא אינו מחוייב לאכול דברים הטעונים בהמ"ז ויכול לצאת בשארי דברים וכדלעיל בסימן קפ"ח מ"מ המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח וכתבו הפוסקים בשם מדרש פסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד ר"ה חוץ ממה שמוציא בשבתות ויו"ט ור"ח וחוה"מ ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן אם מוסיף מוסיפין לו ואם פוחת פוחתין לו וכתב הב"י דמה שאמר מה שהתינוקות מוליכין וכו' קאי על שכר לימוד והב"ח פירש דקאי על ר"ח והכונה על מה שאנו נוהגין לשלוח ע"י התינוקות מעות של ר"ח לרבן ואין לבטל המנהג ע"כ:

(ב) בסעודת ר"ח - נראה דמה שמרבה בסעודה ביום לכבוד ר"ח די וא"צ להרבות גם בלילה. כתבו האחרונים דהמדקדקים נוהגים כשחל ר"ח בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ר"ח וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבוד של ר"ח ועיין במ"א שהאריך בדיני בהמ"ז של ר"ח וכבר הבאתי מקצת דבריו לעיל בסוף סימן קפ"ח במ"ב ומקצת דבריו העתקתי לקמן בסימן תכ"ד במ"ב כי שם מקומו:

סימן תכ

סעיף א

(א) אבל לא מקוננות - שזהו עיקר ההספד ואסור בר"ח שהוא כמו יו"ט ועיין ביו"ד סימן ת"א ס"ה דכל זה באינש דעלמא ולת"ח מקוננות כדרכן בחול:

סעיף ב

(ב) אומרים צדוק הדין וכו' - שאינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים:

(ג) ואין נוהגין כן - שמרגיל להספד. וכתבו האחרונים שאפילו לחכם בפניו אין נוהגין בר"ח לומר צ"ה שהוא תחנה אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי ואומרים קדיש אחר הדרשה:

(ד) וכן בע"ש אחר חצות - שג"כ אין אומרים תחנון וה"ה בעיו"ט לכן א"א צ"ה ועיין עוד פרטי דינים בזה ביו"ד סימן ת"א ס"ו ובאחרונים שם. כתב הט"ז דמותר לומר צ"ה על אדם גדול שמת אפילו בימים שא"א בהם תחנון כמו ל"ג בעומר או ט"ו באב ובשבת וכדומה דאינם מועד אבל לא בר"ח חנוכה ופורים דאלו נזכרו בתלמוד:

(ה) בלילה - אבל בבין השמשות יכול לומר צ"ה וקדיש:

סימן תכא

סעיף א

(א) שאומרים פרשת ובראשי חדשיכם - כדי לפרסם שהוא ר"ח [מ"א]:

סימן תכב

סעיף א

(א) ואומר יעלה ויבא ברצה - ומבואר לעיל בסימן רל"ו ס"ב דמכריז הש"ץ בין קדיש לתפלה שהוא ר"ח ולא חשיב הפסק כיון שהוא צורך תפלה:

(ב) ובאיזה וכו' עיין לעיל בסימן רצ"ד - ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר וכו' נמי אינו חוזר:

(ג) בלילה - ולא היה עדיין קדושת ר"ח על היום ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום ספיקא דאלו היום א' היה קודש היום שני הוא חול:

(ד) מחזירין אותו - כתב הכנה"ג דדוקא בשנזכר קודם שהתפלל מוסף אבל אם לא נזכר עד שהתפלל מוסף יצא בדיעבד במה שהזכיר קדושת היום בתפלת מוסף וא"צ לחזור ולהתפלל שחרית וכמו דמקילינן בזה בסימן קכ"ו ס"ג בש"ץ לכתחלה יש להקל בזה עכ"פ ביחיד בדיעבד והעתיקו במג"א שם בסק"ג אבל בשיורי ברכה בשם הרשב"א כתב דביחיד לעולם חוזר ואפילו כבר התפלל מוסף וכן הסכים בספר מור וקציעה אלא דכתב דמ"מ משום ספק יתנה דאם אינו חייב מתפלל הוא בתורת נדבה אכן אם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נזכר שלא אמר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בודאי יש להורות שיסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף:

(ה) אומר במקום שנזכר - ואח"כ יאמר מודים והיינו אפילו כבר אמר וסיים ברכת ותחזינה ואם לא סיים עוד המחזיר רק אמר ברוך אתה ה' כתבנו לעיל בסימן קי"ד ס"ו בבה"ל דנכון יותר לסיים למדני חקיך כדי שלא יהיה הזכרת השם לבטלה ויאמר יעלה ויבא ואח"כ יאמר עוד הפעם ותחזינה וכ"כ בשע"ת:

(ו) חוזר לרצה - דג' אחרונות חשובות כאחת:

(ז) עד שהשלים תפלתו - היינו שסיים ברכת שים שלום ואמר יהיו לרצון וכו' דיהיו לרצון מכלל התפלה הוא וכדלעיל בסימן קכ"ב:

(ח) ואם הוא רגיל וכו' - ואין נ"מ בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון דכל שהוא עוסק עדיין בתחנונים או שעדיין צריך לומר תחנונים לא מקרי עדיין סילוק תפלה:

(ט) קודם שיעקור רגליו - נקט האי לישנא משום דהמחבר מיירי שעדיין לא אמר תחנונים רק דכיון דרגיל מסתמא יתחיל לומר גם עתה אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד אפילו עדיין לא עקר רגליו כמי שעקר דמי וחוזר לראש התפלה:

(י) א"צ לחזור - טעמו דכיון שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפלה יש לו לחזור:

(יא) וש"ץ וכו' בסימן קכ"ו - דשם מבואר שאין צריך לחזור משום טרחא דצבורא ויש לו לסמוך על תפלת מוסף שיתפלל ושם נזכר קדושת היום:

סעיף ב

(יב) וקורין הלל בדלוג - וכל ההלל אין לקרוא משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ודרשינן ליה המקודש לחג (ר"ל שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ערכין ד' י') אלא שנהגו אבותינו לקרותו וכדי שיהיה היכר שאינו מצד הדין לכן מדלגין בו והמנהג הפשוט שמדלגין מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר [רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו:

(יג) א"צ לחזור - בדיעבד דלשון גומר אינו בדוקא על מי שגומר דלפעמים גומר בלשון חכמים כמו קורא:

(יד) וי"א שאף הצבור וכו' - דעיקר ההלל בר"ח אינו אלא מנהגא ולא מן הדין וכנ"ל ואמנהגא לא מברכין:

(טו) וי"א דגם יחיד וכו' - ואע"ג דאינו אלא מנהגא מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא ואעפ"כ מברכין עליהם:

(טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' - לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:

(יז) אומר לשנים וכו' - כגון בשעה שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:

(יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא - דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:

סעיף ג

(יט) בענין הפסוקים שכופלין בו - ובמקומותינו המנהג לכפול מאודך עד סוף הלל:

(כ) וכן בפסוקים וכו' והקהל עונים אחריו וכו' - עיין בטור שהש"ץ אומר הודו לד' וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' והוא אומר יאמר נא וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' וכן ביאמרו נא בית אהרן וביאמרו נא יראי ד' וכתבו האחרונים דאף דאמירת יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ד' וגו' יוכלו הצבור לצאת במה ששומעין מפי הש"ץ דשומע כעונה מ"מ טוב יותר שיאמרו בעצמם בנחת דלפעמים אינו מכוין וכן נוהגין כהיום:

סעיף ד

(כא) אפילו באמצע - ר"ל באמצע הפרק ועין לעיל בסימן ס"ו ותלמוד לכאן ביאור הדברים:

(כב) אבל בענין אחר וכו' - ואפילו בין הפרקים [פר"ח]:

(כג) וע"ל סימן תפ"ח - ששם מבואר היטב דיני הפסקה:

סעיף ה

(כד) ושהה - אפילו שהה מחמת אונס שהיה המקום אינו נקי וכה"ג:

(כה) אינו צריך לחזור לראש - ואפילו בשעה שגומרים ההלל נמי א"צ לחזור ואפילו לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה גבי ק"ש דהיכי שהיה השהיה מחמת אונס דצריך לחזור לראש שאני הלל דכל עקרו אינו אלא מדרבנן ואפילו בשעה שגומרים אותו ולהכי לא מחמרינן ביה ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור ולקרותו בלי ברכה ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובה"ל שם בארנו כל פרטי דינים אלו:

סעיף ו

(כו) למפרע לא יצא - ונפקא בגמרא מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולכת כסדר ממזרח למערב כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא ולא למפרע והאי למפרע לכאורה היינו דוקא בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא וכדלעיל בסימן ס"ד לענין ק"ש אבל כמה אחרונים מחמירים גבי הלל אפילו בפרשיות כיון דסמוכים הם זה לזה בתהלים. וע"כ בודאי נכון להחמיר בזה ולחזור ולקרות אכן אם יחזור ויברך יש לעיין בדבר ואפילו לענין קריאת פסוקים למפרע ג"כ לא ברירא מלתא לגבי ר"ח שיחזור ויברך כמו שכתבתי בביאור הלכה:

(כז) למקום שטעה בו - ר"ל אם דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק:

סעיף ז

(כח) מעומד - לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן כתוב בהלל הללו עבדי ד' שעומדים וכו' ומיהו בליל פסח מתוך שחולקים אותו שאין קורין אותו כולו כאחת לא מטרחינן אותו לעמוד בכל פעם ועוד שדרך לילי פסחים הוא דרך הסיבה וחירות [שבולי לקט] ומ"מ בדיעבד אם קרא מיושב אפילו בימים שגומרין ההלל יצא [פמ"ג]:

סימן תכג

סעיף א

(א) תתקבל - וכלל הוא דכל יום שיש בו מוסף אומרים קדיש תתקבל אחר הלל דהוא סיומא דתפלת שחרית:

סעיף ב

(ב) ולוי חוזר וקורא וכו' - הטעם מבואר בגמרא משום דליכא בפרשה זו אלא ח' פסוקים וא"כ אם יקרא הלוי כדרכו ג' פסוקים לא ישתייר בפרשה אלא ב' פסוקים וקיי"ל דאין משיירים ב' פסוקים לפני הפרשה וכדלעיל ר"ס קל"ח וליכא למימר דלא ליקרו בפרשה זו אלא כהן ולוי והשלישי והרביעי יקראו בפ' וביום השבת ובפ' דר"ח גם זה א"א דבפרשה דשבת ליכא אלא ב' פסוקים וע"כ יהא צריך לסיים לשלישי באיזה פסוקים בפ' דר"ח ולפי מה דקיי"ל דאין פוחתין בפרשה בפחות מג' פסוקים לא ישתייר בפ' דר"ח לפני הרביעי אלא ב' פסוקים לפי שהיא כולה רק חמשה פסוקים וע"כ צריך לעשות כנ"ל:

(ג) ורביעי קורא - ודעת הב"ח ופר"ח שיותר טוב לסיים לשלישי עד וביום השבת והרביעי יקרא וביום השבת עד סוף הקריאה אכן מפמ"ג משמע שעדיף לעשות כמנהגנו. ודע עוד דהגר"א חולק אעיקר דינא דמחבר ולדעתו סדר הקריאה בר"ח הוא כן כהן קורא ג' פסוקים והלוי חמשה עד סוף הפרשה והשלישי חוזר וקורא ג' פסוקים האחרונים בפרשה שקראו וקורא וביום השבת עד פ' דר"ח והרביעי קורא בפ' דר"ח ועיין בביאור הלכה:

סעיף ג

(ד) אומר קדיש - היינו החצי קדיש שאומרים על הבמה על הס"ת ואח"כ אשרי ובא לציון וחצי קדיש בשביל הפסוקים של אשרי ובא לציון:

(ה) ומחזיר ס"ת וכו' - ובמקומנו המנהג שמחזירין הס"ת להיכל מיד אחר קריאה כמו שכתב הרמ"א בסוף סי' כ"ה:

(ו) תפלת מוסף - ויש איזה שינויי נוסחאות יש גורסין זכרון לכולם היו ויש גורסין זכרון לכולם יהיו ויש אומרים זכרון לכולנו יהיה ואין לשנות שום מנהג. צריך לומר ומנחתם ונסכיהם (לאפוקי ממ"ד שאין לומר ונסכיהם) יש שכתבו שצ"ל את מוסף וכו' ויש שכתבו שצ"ל ואת מוסף וכו' וכן יש אומרים ולכפרת פשע ויש שאינם אומרים רק בשנת העיבור ואפילו בשנת העיבור יש שאינם אומרים אותו אלא עד כלות חודש העיבור דהיינו עד אחר חודש אדר ובכל אלה נהרא נהרא ופשטיה וכל אחד יעשה כמנהג המקום. אם התפלל תפלת י"ח במקום מוסף לא יצא אפי' הזכיר יעלה ויבא וצריך לחזור ולהתפלל והטעם דצריך להזכיר קרבנות המוספים מיהו אם אמר באחת מן הברכות יהי רצון שנעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא וכדלעיל בסי' רס"ח ס"ד:

(ז) ואומר כתר - היינו לפי מנהג בני ספרד ואנו בני אשכנז אומרים נקדש כמו בתפלת שחרית:

(ח) אומר קדיש - היינו קדיש שלם עם תתקבל בשביל התפלה:

(ט) ואומר מזמור ברכי נפשי - משום דנזכר בו מקרא דירח עשה למועדים (טור) וכתב מג"א דבקצת מקומות אין אומרים אותו:

סעיף ד

(י) נוהגים וכו' - והטעם דכמו דאין מניחים תפילין ביו"ט משום שיו"ט בעצמו אות כמו כן יש לנהוג בר"ח עכ"פ בשעת מוסף שמזכירים מוספי היום דאותה זכירה ג"כ הוא כעין אות וכתב הפמ"ג שיש לחלוץ התפילין בובא לציון קודם יהי רצון שנשמור חוקיך ויש נוהגים רק לחלוץ הרצועות מהאצבע קודם יהי רצון מיהו כ"ז בר"ח אבל בחוה"מ שהוא יו"ט גמור יש לחלצם קודם הלל (מג"א):

סימן תכד

סעיף א

(א) אין מחזירין אותו - דאין חיוב לאכול פת בר"ח וא"כ אי בעי לא הוי אכיל פת ולא נתחייב כלל בברכת המזון:

(ב) ואם נזכר וכו' - עיין לעיל סימן קפ"ח בביאור הלכה דצ"ל בשם ומלכות עיי"ש ועיי"ש עוד בסעיף י' לענין אם בירך לאחר שיצא ר"ח דצריך להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דבתר התחלת הסעודה אזלינן שהיה בר"ח. וכתב עוד המג"א בסי' תי"ט דאם התפלל ערבית שלאחר ר"ח אפילו התפלל מבעוד יום שוב אינו מזכיר אח"כ בבהמ"ז של ר"ח שהרי עשאו חול בתפלתו אבל אם הוא לא התפלל אע"פ שהצבור כבר התפללו אינו נמשך אחריהם וצריך להזכיר ר"ח בבהמ"ז בד"א שאינו נמשך אחרי הקהל אלא במקום שכבר התחיל לאכול מקודם אבל אם התחיל לאכול אחר שהתפללו הקהל מעריב אפילו התפללו מבעוד יום אינו מזכיר של ר"ח בבהמ"ז. וכ"ז בשהתפלל עכ"פ מנחה אבל אם לא התפלל עדיין מנחה אפילו מתחיל לאכול אחר תפלת מעריב של הקהל נמי צריך להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דליכא למימר שימשך אחר הקהל שהרי ע"כ ר"ח הוא אצלו שהרי לא התפלל עדיין מנחה וצריך ע"כ להזכיר ר"ח בתפלת המנחה. וה"ה איפכא אם הקהל התפללו בערב ר"ח מעריב מבעוד יום והתחיל לאכול אחר ערבית אע"פ שהוא לא התפלל ערבית אעפ"כ מזכיר של ר"ח דנמשך אחרי הקהל מיהו אם הוא לא התפלל מנחה עדיין אינו מזכיר של ר"ח כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול כ"ז כתב המ"א והעתיקוהו האחרונים לדינא:

סימן תכה

סעיף א

(א) ואינו מזכיר וכו' - שהרי כבר הזכיר שבת בברכה רביעית:

(ב) שבעה בסדר היום - דלכתחלה אין מפטיר עולה למנין שבעה וכדלעיל סי' רפ"ב ס"ד:

(ג) ובשני קורא - ומניחין ספר שני אצל ספר ראשון ואומר חצי קדיש על שניהם:

(ד) ומפטירין השמים וכו' - ששם נזכר מענין ר"ח ואם שכח וקרא בהפטרה של שבוע קורא אחריה השמים כסאי ואם נזכר אחר שכבר בירך ברכות אחרונות קורא אותה בלי ברכה:

(ה) שמפטירין עניה וכו' - מפני שאין לדלג ז' דנחמתא עיין לקמן סי' תכ"ח ס"ח:

(ו) וי"א השמים וכו' - דבהפטרה זו יש בה תרתי זכרון ר"ח ונחמות ירושלים:

(ז) וכן נוהגים - וכתבו האחרונים דאעפ"כ אין לדלג אחת מז' דנחמתא וע"כ כשיפטירו בפ' תצא ברני עקרה יסיימו גם בעניה סוערה הכתובה אחריה:

(ח) וכן עיקר במקום שאין מנהג - ועיין בביאור הגר"א שדחה סברא זו מהלכה ופסק כדעה ראשונה דמפטירין שמעו:

סעיף ב

(ט) ולא שמעו - כתב המג"א דאגב שיטפא הזכיר זאת בהג"ה דלעולם לא חל ר"ח אב באחד בשבת:

(י) מפטירין השמים כסאי - דס"ד דיום ב' דר"ח הוא עיקר ונפטיר בשבת מחר חודש:

(יא) רק הפטרת ר"ח - ולא מסיימים בפסוקי דהפטרת מחר חודש:

(יב) אם היה חתונה בר"ח - ר"ל דמנהג הוא בשבת שיש חתן לדחות הפטרת השבוע ולקרות הפטרת שוש אשיש שהוא מענינא כדמבואר לקמן בסוף סימן תכ"ח ומבואר שם דכ"ז הוא בשבתות דעלמא שאין הפטרה שלהם מוזכרת בש"ס אבל בהפטרות שנזכרים בש"ס ומדרשים אין דוחין אותן מפני חתונה שאין זה אלא מנהג בעלמא וגם אחר שקראום אין לקרות שוש אשיש מפני שאין מדלגין מנביא לנביא וע"ז אשמעי' כאן בהג"ה דעכ"פ במקום שהם בנביא אחד כגון בשבת ר"ח שקורין השמים כסאי שהוא בנביא אחד עם הפטרות שוש אשיש אז אין לדחות שוש אשיש לגמרי ויש לקרות מקצת ממנה אחר שיסיים השמים כסאי:

(יג) או בשאר שבתות - כגון הני המוזכרים סוף סימן תכ"ח עיי"ש:

סעיף ג

(יד) כולל במוסף וכו' - בסידורים כתוב בשבת ר"ח ובשאר ימים טובים אחר שמסיים קרבן שבת יסיים זה קרבן שבת וקרבן היום כאמור וכן כתב בסידור רב עמרם אכן כמה פוסקים כתבו דהוי יתור לשון וקמי שמים גליא והוי הפסק ולכן כתבו שאין לאומרו:

(טו) מקדש השבת וכו' - ואם חתם בשל שבת לבד יצא בדיעבד:

סימן תכו

סעיף א

(א) הרואה וכו' - ונשים פטורות מלקדש הלבנה דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דכל מ"ע שהזמן גרמא נוהגות הנשים שמקיימות ומברכות עליהן מ"מ מצוה זו אין צריכין לקיימה משום דהם גרמו פגם הלבנה. וסומא חייב בקידוש הלבנה כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם וגם הוא נהנה ע"י שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך ודומה ליוצר המאורות כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל וקטן משהגיע לחינוך מחנכין לו בה [כ"כ בשם רי"ע ונראה דזהו רק לר"ת בסימן עיי"ן אבל לרש"י שם לא נהירא ודמי לק"ש עי"ש ואפשר דכונתו ג"כ דטוב לנהוג כן לכתחלה וכמו שפסק שם בשו"ע לענין ק"ש עי"ש]:

(ב) אלא בלילה - לאפוקי ביה"ש שהלבנה נראית קצת ועדיין הוא יום:

(ג) ונהנין מאורה - דהיינו בעת שזריחתה ניכרת ע"ג קרקע. אם נתכסה הלבנה בעבים אם העב דק וקלוש שנראית הלבנה ממנו ונהנה בה מברך ואם הענן עב אינו מברך ואם התחיל לברך ואח"כ נתכסה בעבים גומר הברכה אם לא שהוא משער שתתכסה הלבנה באמצע ברכתו שאז לא יתחיל ברכתו ועיין בה"ל וה"ה אם יש מסך מבדיל בינו לבין הלבנה הדין ג"כ כמו לענין עבים דאם המסך הוא דק וקלוש שעובר ממנו אור הלבנה עד שהוא נהנה ממנה ויכול להכיר מן הדברים שהם ניכרים לאור הלבנה יכול לברך עליו ואם המסך הוא גס ואין נהנה מאור הלבנה אין לברך דהוי ברכה לבטלה ועיין מה שכתבנו בסוף הסימן:

סעיף ב

(ד) אין מברכין וכו' - למצוה מן המובחר הוא וכדמסיים בהג"ה וכתב בס' מגיד מישרים סימן זה יהיה בידך בחודש שתברכו ברכת הלבנה במו"ש תמצאו הצלחה וכשתתכסה ותתעלם ולא יוכלו לברך אותו החודש לא יהיה מוצלח ח"ו:

(ה) אלא במו"ש - וה"ה במוצאי יו"ט:

(ו) אבל אם הוא אח"כ - ר"ל שליל מו"ש הוא ליל י"א אין להמתין דשמא תתכסה בעבים אז וגם בארבע לילות שאח"כ ולפי מש"כ בס"ג בהג"ה צריך לחשוב אם ישארו עוד חמשה לילות עד חצי כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים ממולד:

(ז) בגדים נאים - ועכשיו אין נוהגין לדקדק בזה:

(ח) קודם ט"ב - דשרויין באבילות:

(ט) קודם יוה"כ - דג"כ מאויימין מכח הדין ואין שרויין בשמחה ועיין בבה"ל:

(י) אבל לא במוצאי וכו' - דאין שרויין בשמחה ויברכו בימים שאחריה ומבואר בד"מ דאם ט"ב חל ביום ה' יש לו להמתין עד מו"ש שהוא י"ב לחודש:

(יא) או שאר תענית - כגון אם לא קידש בחודש טבת עד התענית אין לו לקדש אחר התענית אלא ימתין עד הלילה שלאחריה שהוא י"ב לחודש ומ"מ אם אירע זה בחודש אדר שלא קידשו עד תענית אסתר כתב הט"ז דיש לקדש אחר התענית כיון שהשעה עוברת. והנה כ"ז לדעת רמ"א אבל דעת האחרונים בכל זה דמקדשין אפילו במוצאי ט"ב וכ"ש בשאר תענית אלא דכתבו דצריך לטעום קודם ובמוצאי יוה"כ מתוך ששמחין שיצאו בדימוס מקדשין אף קודם שיטעמו ומיהו במוצאי ט"ב צריך ליזהר שלא לקדש בלי מנעלים. ולענין אבל אימת מקדש דעת המ"א דאם ישלים אבילותו קודם עשירי בחודש ימתין ויקדש בליל י' אבל אם כלה אבילותו ביו"ד בחודש לא ימתין על ליל י"א ומוטב שיקדש הלבנה בתוך ימי אבילותו ודעת בעל שערי אפרים דאם יש שהות לקדש אחר כלות ימי אבילותו ימתין אך אם כשימתין יעבור הזמן יכול לקדש בתוך ימי אבילותו ויכול לצאת לחוץ לקדש ועיין בה"ל:

(יב) שחל בו יו"ט - ומכ"ש שאין מקדשין אותה בליל שבת והרבה טעמים נאמרו בזה ע"פ הקבלה ומ"מ אם לא קידשו עד שבת ויו"ט ויעבור הזמן בודאי מותר לקדש גם בשבת ויו"ט ואפילו ביחידי וכן הוא מסקנת הפוסקים:

(יג) ותולה וכו' ואומר וכו' - כתב בשיורי כנה"ג דמשמע לכאורה דעד גמר כל הסדר תולה עיניו בה וכן נהוג עלמא אבל שמע משם ספר חרדים שהחמיר בזה מאד מלהסתכל בלבנה ולא התיר להסתכל בה אלא עד שסיים הברכה והמ"א בשם של"ה החמיר עוד יותר דאפילו בשעת הברכה אין לו להסתכל בה אלא רואה אותה פעם אחת כשירצה לברך ואח"כ לא יסתכל בה:

(יד) ורוקד וכו' - וכתבו האחרונים דיזהר מאוד שלא יכרע ברכיו לרקוד דלא יהא נראה ככורע ללבנה אלא יסמוך על אצבעות רגליו וירקוד:

(טו) ולמפרע כאבן - וכתב מ"א בשם מטה משה שי"א כל הפסוק עד קנית ואח"כ למפרע:

(טז) ויאמר לחבירו וכו' - כלומר מפני שאמר בתחלה תפול וכו' אומר לחבירו שלום עליך [מ"א] ועיין מ"א שהזכיר עוד על כמה פסוקים שיש קבלה לאומרם ולא העתקנום דכבר כתובים הם בסדר קידוש הלבנה ונהגו הכל לאמרם:

סעיף ג

(יז) מיום המולד - ל"ד מיום אלא משעת המולד מנינן דמשעה זו מנינן ט"ו יום מעל"ע וא"כ כשהיה המולד באמצע יום הראשון מותר לקדש בליל יום שני דעדיין ליכא ט"ו מעל"ע:

(יח) ולא ט"ז בכלל - דכיון שעבר ט"ו יום הולכת הלוך וחסור ואין כאן חידוש:

(יט) אלא עד חצי וכו' - דקי"ל דאין חדשה של לבנה פחות מן כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקי שעה [דשעה מתחלק על תתר"ף חלקים] וא"כ אם חל המולד במ"ש ב' או ג' שעות בלילה אסור לקדשה בעוד שני שבועות בתחלת ליל שני להרמ"א אע"פ שלא נמלאו עדיין ט"ו יום שלמים:

סעיף ד

(כ) עד שיעברו ז' - ורוב האחרונים פליגי ע"ז ולדידהו עכ"פ לאחר ג' ימים מעל"ע מעת המולד שנהנין כבר מאורה יש לברך עליה ואין להחמיץ המצוה אכן אם הג' לחודש הוא באחד מימי השבוע נכון להמתין עד מו"ש הבאה וכפי המבואר בס"ב בהג"ה וכמה אחרונים והגר"א מכללם מקילין אף באופן זה וסברי דאין כדאי להשהות המצוה בכל גווני וע"כ הנוהג כן בודאי יש לו על מי לסמוך ובפרט בימי החורף וגשם בודאי הזריז לקדש הרי זה משובח:

(כא) תחת הגג - אלא תחת כיפת השמים והטעם דקידוש הלבנה הוא כקבלת פני השכינה ואין זה דרך כבוד שיהא עומד תחת הגג לפיכך יוצאין מתחת הגג לרחוב כדרך שיוצאין לקראת מלכים ומ"מ כ"ז הוא רק לכתחלה אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ אי נמי שהמקום אינו נקי או ששרוי בין העכו"ם יקדש בביתו דרך חלון או פתח הפתוח נגד הלבנה:

סימן תכז

סעיף א

(א) שהוא יום ל' וכו' - ר"ל שכך כותבין ודעת הב"ח שכותבין להיפך ביום ל' לחודש פלוני שהוא יום ר"ח פלוני וכן משמע מפמ"ג:

(ב) לחדש מיום השני - ר"ל שממנו מתחילין למנות ימי החודש הבא כי הוא עיקר הקביעות והיום שלשים הוא רק השלמה לחודש שעבר:

(ג) אדר סתם - וה"ה כשמברכין החודש בבהכ"נ ומסקנת האחרונים דהנכון לפרש בשניהם באדר ראשון יכתוב אדר ראשון ובשני אדר השני:

סימן תכח

סעיף א

(א) שאין קובעים בהם וכו' - עיין הטעם במ"ב:

(ב) וביום שיהיה חנוכה וכו' - הנה באמת זה אינו דהא חנוכה אפשר להיות ביום ה"ז ועצרת א"א להיות וכנ"ל אכן באמת שט"ס הוא וצ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה דהיינו החנוכה שאחריו אכן דזהו דוקא כשהשנה הוא כסדרה דהיינו חשון וכסלו אחד מלא ואחד חסר או שניהם חסרים אבל כששניהם מלאים יבוא יום א' של חנוכה ביום שאחר עצרת כגון אם יום א' של עצרת חל ביום ראשון יבוא חנוכה ביום ב':

סעיף ב

(ג) שהוקבעו בהם וכו' - כל אלו הימים שהוא חושב אם הר"ח הוא של שני ימים מפני שהחודש שעבר היה מלא קאי הסימן על יום שני של ר"ח שממנו מתחיל למנות מנין ימי החודש:

(ד) מרחשון גדו"א - ט"ס הוא וצ"ל בדה"ז ויש שרוצים ליישבו דקאי על יום א' דחודש מרחשוון שחל באלו הימים ודוחק גדול הוא דמאי שנא דבזה החודש נתן הסימן על יום א' שלו מה שלא עשה כן בשאר החדשים [פר"ח]:

סעיף ג

(ה) שהוא שמחת תורה - היינו לבני חו"ל שעושין שמיני עצרת שני ימים וחל ש"ת ביום כ"ג לחודש תשרי:

סעיף ד

(ו) מבה"ח מעוברת - הוא סימן שהה"א מורה שיום ר"ה היה חל ביום ה' והחי"ת מורה שאותה השנה היתה חסרה [ר"ל שחשוון וכסלו היו שניהם חסרים] ורמ"א מוסיף וה"ש מעוברת וזה ג"כ סימנא שהה"א מורה על יום ר"ה שחל ביום ה"א והשי"ן מורה שאותה השנה היתה שלמה [דהיינו שחשוון וכסלו היו מלאים] ור"ל כשחל ר"ה ביום ה' והשנה היתה מעוברת בין שאלו החדשים שלמים או חסרים קורין פרשת נח בר"ח חשוון וממילא ניתוסף שבת אחת לקריאה וע"כ קורין פרשת אחרי קודם הפסח:

(ז) ביום ב"ג - ר"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ב' או ביום ג':

(ח) ב"ג המלך - פי' המלך היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או ג' פת וילך מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים:

(ט) כשראש השנה ביום ה"ו - כשר"ה ביום ה"ז כצ"ל. וכן איתא בטור ובספרי ש"ע ישנים ור"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ה' או ביום ז' דביום וי"ו א"א לחול כנ"ל:

(י) פקדו ופסחו - פקדו לשון צוו כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו ועצרו פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב וצלו היינו ואתחנן. קומו ותקעו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה. כשחל יום א' של פסח בשבת דאז בני א"י שעושין פסח רק שבעה ימים קורין בשבת שאחריו פ' שמיני וא"כ ממילא יותר להם בשנה שבת אחת בלי סדרה וע"כ יש מפרידין אפילו בשנה פשוטה תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחוקותי ואם היא מעוברת מפרידין גם מטות ומסעי [מהרי"ט ומ"א]:

סעיף ה

(יא) מחלקין פרשיותיה כדרך וכו' - והטעם מפני שהם דברי תוכחה שיחזרו העם בתשובה [רמב"ם] ואפילו יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר [מ"א]:

(יב) פ"א לששת ימי השבוע - והיו מחלקין אותה לששה חלקים לששת ימי המעשה:

(יג) לו חכמו כי אשא - ויש פוסקים שסוברין דתיבת ל"ך מרמז על לולי כעס וגו' כי ידין וגו' וכן נוהגים במדינתנו [אחרונים]:

(יד) מסוף השירה וכו' - ובמקום שמוסיפין בשבת רשאין להוסיף אחר הזי"ו ל"ך מויבא ולהלן:

סעיף ו

(טו) אין מפסיקין בהם - וסמכוה זה אקרא דמשלי דכתיב מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואם היה זה הקורא מפסיק בהן והיו צריכין לקרות אחר היה נראה כאלו קץ זה בתוכחת הש"י:

(טז) ומתחילין וכו' - דאחז"ל שאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחד ויסיים בדבר אחד ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ומשום זה לבד היה די שיתחיל בפסוק אחד מלפני התוכחה ופסוק אחד אחר התוכחה אלא מפני דקי"ל דאין מתחילין בפרשה פחות מג"פ וכן אין מסיימין סמוך לפרשה פחות מג"פ לכך צריך להתחיל ג"פ מקודם התוכחה וכן ג"פ אחר התוכחה (וזהו בפרשת בחוקותי שיש שם ג"פ קודם כלות הפרשה ובפרשת תבא די בפסוק אחד אלה דברי הברית שמסתיים בזה הפרשה):

(יז) בפסוקים שלפניהם - ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לזה אין קפידא. ומ"מ אם קראוהו בודאי צריך לעלות (דמי שקראוהו לעלות לס"ת ואינו עולה גורם שיתקצרו ימיו) ולא יארע לו שום דבר רע דכיון שעולה משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובהרבה מקומות נוהגין שהש"ץ הקורא בעצמו עולה ונכון הוא ואפילו אם הוא כהן יכול לקרות מתחלת פרשת בחוקותי עד אחר התוכחה ומנין הקרואים ישלים משם והלאה ובפרשת תבא יצמצם שישתלם מנין הקרואים עד שם והוא יהיה אחרון ועיין בבה"ל:

(יח) יכולין להפסיק בהם - שהם אינן חמורות כ"כ שנאמרו רק בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרו שהרי במשנה תורה כתיב ידבק ה' בך ישלח ה' בך [שאף שהכל היה ע"י צווי השי"ת כמו שנאמר בסוף הפרשה אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל וגו' עכ"ז בשעה שאמרן היה מפי עצמו] משא"כ בתו"כ הדברות נאמרו מפי הגבורה כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה שהרי אמרו בלשון משלחו ונתתי והפקדתי והשלכתי מי שהיכולת בידו לעשות כך:

(יט) מי שירצה - דשמא לא ירצה לעלות אותו שיקראוהו ויבוא לקוץ בתוכחות ועיין בבה"ל:

סעיף ז

(כ) שמונה וכו' - דהיינו מוימת שם משה:

(כא) אין מפסיקין בהם - לחלקן לשני קרואים והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת. כתב בספר צרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב [מ"א]:

סעיף ח

(כב) שמעו - ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר בשבת הבאה דברי ירמיהו וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו [מ"א בשם צ"צ]. מה שכתוב בחומשים הפטרת וישלח ויברח יעקב הוא טעות אלא בויצא מפטירין מן ויברח עד סוף הושע ואח"כ פסוקים מיואל ואכלתם אכול וכו' וידעתם וכו' והוא מטעם שצריך לסיים בדבר טוב ובהושע נסתיים ופושעים יכשלו בם ובוישלח מפטירין מן ועמי תלואים וגם מקצת ויברח יעקב עד ומושיע אין בלתי וע"פ הגר"א נוהגין להפטיר בפרשת וישלח חזון עובדיה [ח"א]:

(כג) מפטירין לעולם שובה - ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקים. יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' ויש שכתבו שמוספין פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדגול מרבבה הכריע דאין צריך להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה [דהוא מעין הפרשה וילך דכתיב וחרה אפי וכו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו] וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל [דהוא ג"כ מעין הפרשה דכתיב בה יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב ובפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו'] ועיין בשע"ת שמסיים בזה שהכל כפי המנהג:

(כד) מפטירין בו דרשו - משום דכתיב דרשו ד' בהמצאו ואמרו חז"ל זהו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ:

(כה) מפטירין שובה - דיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גז"ד:

(כו) שהיא הפטרת אחרי מות - מפני שההפטרה של פרשה שניה מזכרת מתועבת ירושלים משא"כ כשהן נפרדות שכבר קראו הלוא כבני כושיים בפרשת אחרי בהכרח להפטיר בפרשת קדושים התשפוט. והנה הלבוש חולק על רמ"א ודעתו דגם כשהיא כפולה קוראין הפטרה אחרונה דהיינו של פרשת קדושים אבל הב"ח וש"א כתבו שנתפשט המנהג בכל הקהלות כהרמ"א בזה וה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירין מחר חודש דמפטירין בשבת פרשת קדושים הלוא כבני כושיים [חי' רע"א]: