משנה תרומות ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ג · משנה ח | >>
המתכוון לומר תרומה, ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה יג ואמר לזה, לא אמר כלום, עד שיהיו פיו ולבו שוויןיד.
הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה, וְאָמַר מַעֲשֵׂר,
- מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה,
- עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים,
- שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה,
- שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה,
- שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה,
- לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וִלִבּוֹ שָׁוִין.
המתכוון לומר תרומה - ואמר מעשר,
- מעשר - ואמר תרומה,
- עולה - ואמר שלמים,
- שלמים - ואמר עולה,
- שאיני נכנס לבית הזה - ואמר לזה,
- שאיני נהנה לזה - ואמר לזה,
- - לא אמר כלום,
- עד שיהא פיו, ולבו - שווין.
- - לא אמר כלום,
- שאיני נהנה לזה - ואמר לזה,
כל זה מבואר.
והעיקר אצלנו "גמר בלבו, צריך להוציא בשפתיו":
לא אמר כלום בירושלמי (שם) א"ר ירמיה הא דתנן בנזיר (דף ל:) ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש בא לומר חולין ואמר עולה קדשה ומתני' דלא כב"ש ורבי יוסי אמר במתכוין להקדיש אנן קיימין אלא שטעה מחמת דבר אחר והדא מתני' דברי הכל כלומר דוקא התם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש לב"ש לפי שהיה מתכוין להקדיש הראשון אלא דכסבור שיצא ראשון שחור ויצא לבן ובפרק תמיד נשחט (דף סג.) פריך אביי ממתני' דהכא לרבה דאמר התם דסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין דסתם מתני' רבי מאיר ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך וכתיב (ויקרא, ה) לבטא בשפתים וכתיב (שמות, לה) כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים (דף כו:) שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו:
עד שיהיו פיו ולבו שוין - דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך תשמור וכתיב (שמות לד) כל נדיב לב, הא כיצד, בעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו:
[*שאיני נהנה לזה. כלומר ממה של זה דוגמא לדבר בפרשת וישלח למי אתה. פירש"י של מי אתה. ועיין בר"פ קמא דנדרים ופ"ג משנה יא]:
עד שיהא פיו ולבו שוין. עיין רפ"ה דנזיר. [*וכתב הר"ש ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז אבל לא מכחישין זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשי' בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל ומשום קדשים מייתי לדפרק שבועות שתים אבל לענין תרומה הוה ליה להביא משנתנו פרק קמא משנה ז דאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וילפינן לה מדכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כמ"ש שם הר"ב והר"ש]:
(יג) (על המשנה) שאיני נהנה לזה. כלומר ממה של זה. דוגמא לדבר בפרשת וישלח, למי אתה, פירש"י של מי אתה:
(יד) (על המשנה) שוין. ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחישין זה את זה מהני בתרומה וקדשים:
עולה ואמר שלמים לא אמר כלום: והוי חולין גמורים הן ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בענין אחר. שאני נהנה לזה ונהנה לזה קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון. לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעי' פיו ולבו שוין הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואיכא מאן דס"ל בירושלמי דמתני' דלא כב"ש דתנן ברפ"ה דנזיר בש"א הקדש טעות הקדש. וכתב ה"ר משה פיזנטי ז"ל המתכוין לומר תרומה אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההיא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הן ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו ע"כ. והם דברי הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ"ג:
יכין
לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין: נקט כאן ג' עניינים תרומה קודש וחולין לאשמעינן דבכולן הדין שוה דלא אמרי' דברי' שבלב אינן דברים רק כשיודע מה שדיבר ולא בטועה בדבורו [כר"ן שבועות דרצ"ז א']. מיהו בדברים שבלב בלי דבור רק בתרומה וקדשים דבריו קיימים [שבועות דכ"ו ב']. ובאין הדיבור סותר למחשבתו דנתכוון לומר פת חטין יאסר עלי ואמר פת סתם. בכל דבר דבריו קיימים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת