משנה תמורה ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ז · משנה ו | >>
כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן, וחוץ למקומן, הרי אלו ישרפו.
אשם תלוי, ישרף.
רבי יהודה אומר, יקבריז.
חטאת העוף הבאה על ספק, תשרף.
רבי יהודה אומר, יטילנה לאמה.
כל הנשרפין, לא יקברו.
וכל הנקברים, לא ישרפו.
רבי יהודה אומר, אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים, רשאי.
אמרו לו, אינו כא מותר לשנות.
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן,
- הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.
- אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.
- חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק,
- תִּשָּׂרֵף;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- יַטִּילֶנָּה לָאַמָּה.
- כָּל הַנִּשְׂרָפִין, לֹא יִקָּבְרוּ;
- וְכָל הַנִּקְבָּרִים, לֹא יִשָּׂרְפוּ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ
- לִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים,
- רַשַּׁאי.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת:
כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן, וחוץ למקומן - הרי אלו ישרפו.
- אשם תלוי - ישרף.
- רבי יהודה אומר: יקבר.
- חטאת העוף הבאה על הספק - תשרף.
- רבי יהודה אומר: יטילנה לאמה.
- כל הנשרפין - לא יקברו.
- וכל הנקברים - לא ישרפו.
- רבי יהודה אומר:
- אם רצה להחמיר על עצמו, ולשרוף את הנקברים - רשאי.
- אמרו לו: אינו רשאי לשנות.
כבר בארנו בהוריות, שכל מה שחייבים בזדונו כרת ובשגגתו חטאת קבוע, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ואף על פי שהוא ספק ואינו ודאי שעשה העוון הזה, אינו מותר לאכול מבשרו לכהנים כשהודע לו שלא חטא אחר שחיטת האשם, כמו שיתבאר בסוף כריתות. וכן כתוב באשם תלוי "אשם הוא, אשם אשם לה'"(ויקרא ה, יט), וכתוב בספרי "אשם יכול לכהנים, תלמוד לומר לה'", רוצה לומר שאין לכהנים בו שום דבר לאכול אותו.
ואמה - הוא המעבר היוצא מן המזבח לנחל קדרון.
רבי יהודה אומר, מנתחה אבר אבר וזורקה לאמה ומתגלגלת לנחל קדרון.
וזו היא חטאת העוף הבאה על ספק - כגון שתהא ספק זבה כמו שבארנו בשני מערכין, כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואין נאכל, לפי שאין מותר לאכול חטאת ואשם אלא אחר שיהא חיובו ודאי, רוצה לומר חיוב אותו הקרבן.
ומפני מה אמרו חכמים אינו רשאי לשנות, לפי שעיקר "כל (הנשרפין) [הנקברין] אפרן אסור", ונשרפים דהקדש אפרן מותר זולתי תרומת הדשן בלבד, והוא האפר שמסירין מעל המזבח, שהוא אסור ו(אף על פי כן )אין מותר לאבדו. ואמרו "ושמו בנחת, ושמו כולו, ושמו שלא יתפזר", רוצה לומר שלא יתן אותו בפני הרוח או בפני השטף או כל כיוצא בהם, רק מצניעין אותו במקומו המוכן לו.
ואין הלכה כרבי יהודה בכולם:
חוץ לזמנן - על מנת לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן:
ישרפו - מדכתיב בחטאת באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקודש שהן בשריפה טו:
אשם תלוי - אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא, דהשתא הוי חולין בעזרה טז:
חטאת העוף הבאה על הספק - כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק רוח, כיון דחטאת יולדת מן העוף הוא כדכתיב (ויקרא יב) ובן יונה או תור לחטאת, מביאתה על הספק, דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זרק דם על הספק, ואינה נאכלת, דשמא לאו ולד הוה וחולין היא זו ונבילה, דאין חולין נאכלים במליקה, ותשרף דהויא כשאר קדשים פסולים:
יטילנה לאמה - אמת המים היתה עוברת בעזרה ויוצאת לנחל קדרון. ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק ויוצא בקילוח המים:
כל הנשרפין לא יקברו - דלמא חפר אינש ומשכח להו ואכיל להו יח:
וכל הנקברין לא ישרפו - משום דכל הנקברים אפרן אסור. וכל הנשרפין כגון חמץ ותרומה וכלאים, אפרן מותר לכיבוס בגדים. וכן כל הנשרפין דהקדש, נמי
כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'. פי' הר"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ"ז [דף פ"ב ע"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק"ק. ועמ"ש במשנה ד' פי"ב דזבחים.
אשם תלוי. פי' הר"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ"ו דכריתות. ומ"ש הר"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ"ו דכריתות כתבו דאע'"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע"כ. ושם אפרש בס"ד.
רבי יהודה אומר יקבר. וה"נ פליג בחטאת העוף ובת"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ח ע"א.
חטאת העוף הבא על הספק כו'. כתב הר"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ק דכריתות:
רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'. פירש הר"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון:
כל הנשרפין לא יקברו. פירש הר"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ"כ רש"י. אבל בנקברין אע"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ"מ א"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ"ל.
וכל הנקברים לא ישרפו. פי' הר"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ"ש הר"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש"י:
אסרו לו אינו מותר לשנות. שאע"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין:
סליקא לה מסכת תמורה
(טו) (על הברטנורא) ומה"ט נמי בשר קדש וכן המנחה שנטמא או נפסל או נותר כו'. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) רש"י. ולפום ריהטא כ' כן. דהא רבנן ס"ל במ"ד דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ"ו דכריתו כ' דאע"ג דבקבורה האי הוי כזבח פסול וע"ש:
(יז) (על המשנה) יקבר. וה"נ פליג בחטאת העוף. ובת"כ דריש מכי קדש הם הם בשריפה ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשרפה. תום':
(יח) (על הברטנורא) אבל בנקברין אע"ג דאיכא נמי למיחש להכי מ"מ א"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה.
אשם תלוי ישרף: ת"ק דר' יהודה הוא ר"ש דהכי מוכח בברייתא דת"ר אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר' יהודה אומר יקברו רש"א ישרפו. בפירוש רעז"ל אשם תלוי ישרף אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא דהשתא הוי חולין בעזרה ע"כ והוא פירוש רש"י ז"ל. ונלע"ד דש"מ שאם קודם זריקת דמו נודע לו שחטא כשר הוא ונאכל שהרי מגין עליו מן היסורין שעה אחת עד שיביא חטאתו. ובפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח) נמי יש ברייתא מזה. ובת"כ פרשת צו פרשה ט'. וטעמא דר' יהודה דריש התם מכי קדש הם הם בשריפה ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. בפירוש רעז"ל דהשתא הוי חולין בעזרה. קשה לפירושו דהא לעיל אמרינן דיקברו ועיין במסכת כריתות פרק בתרא אמתניתין קמייתא וגם הוא פירש שם משום דמיחזי כזבח פסול הר"ר יהוסף ז"ל:
ר' יהודה אומר יטילנה לאמה: בברייתא א"ר יהודה הוא הי' מנתחה אבר אבר ואח"כ זורקה לאמה וזו היא קבורתה. ופירוש הרגמ"ה ז"ל קסבר ר' יהודה דכיון דאינה נאכלת לא תשרף אלא תקבר כשאר נקברין שהן אסורין באכילה. ובגמרא בכתיבת יד תניא אמרו לו אינו מותר לשנות תדע שהרי נשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור ע"כ. וק"ק לע"ד אמרו לו היינו ת"ק שכן דרך התלמוד להקשות כמו שכתבתי בפרק הזהב סימן ט' ושמא טעמא קאמרי ליה כדקתני בברייתא תדע וכו' א"נ לקבור ולשרוף ולחזור ולקבור הנקברים או לשרוף ולקבור ולחזור ולשרוף הנשרפים איכא ביניהו לת"ק מותר ולאמרו לו דקתני אינו מותר לשנות אסור או בהפך דלאמרו לו מותר כיון שפירש טעמו תדע וכו' א"נ דיעבד איכא ביניהו דלת"ק דיעבד מותר ולאמרו לו אפילו דיעבד אסור או בהפך דלאמרו לו דיעבד מותר מדלא קתני אסור לשנות כך נלע"ד. ומצאתי מוגה אינו רשאי לשנות. וכתבו התוס' ז"ל הנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור. צ"ע טעמא מאי ואומר מהמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן אחר שעשה כתילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסוריה והא דאפר אשרה אסור לעולם אע"פ שהזקיק הכתוב לשרפן היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו לעולם ע"כ. וכתוב בספר לבוש החור סימן תמ"ה. ולענין ליהנות באפרו דחמץ אחר ששרפו ונעשה אפר זה תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים דלר"י שדינו בשריפה אפרו מותר דקיי"ל בסוף תמורה כל שדינו לישרף אפרו מותר ולחכמים שאין צריך לשורפו אן לו דין הנשרפין אלא דין הנקברים וקיי"ל דכל הנקברים שנשרפו אפרן אסור כמו מה שנקבר שהוא אסור בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה הלכך אע"פ שאנו נוהגין לשרפו יש להחמיר שלא ליהנות ג"כ מן האפר דשמא הלכה כחכמים שאין דינו בשריפה ואפרו אסור אע"פ שנשרף עכ"ל ז"ל וע"ש ג"כ סעיף א':
סליקא לה מסכת תמורה
יכין
וחוץ למקומן: ר"ל שנשחטו על מנת לאכלן או להקריבן חוץ לזמן הראוי או חוץ למקום הראוי. וה"ה בקבל או הלך או זרק על מנת כן:
הרי אלו ישרפו: וה"ה טמא ונותר, דכל שנפסל בקודש, אפילו קדשים קלים או מנחה שנפסלו ישרפו. וכולהו הלממ"ס הן שישרפו:
אשם תלוי: כשנפסל אחר שחיטה ע"י שנודע לו קודם זריקה שלא חטא [כפ"ו דכריתות מ"א]:
ישרף: ולא הוה כחולין שנשחטו בעזרה, שדינן לרבנן בקבורה [כמ"ד], דהכא בשעת שחיטה היה קדוש:
רבי יהודה אומר יקבר: דס"ל דמיעטיה קרא משריפה:
חטאת העוף הבאה על ספק: כגוו זב או זבה מספק, או אשה שמסופקת אם הפילה ולד, דכל הנך חילו היו וודאין חייבין חטאת עוף, להכי גם במסופקין יביאוה, דרבייה קרא [כנזיר כ"ט א' ותוס' שם ע"ב ד"ה מתקיף]. מיהו אף דרבייה קרא שיביאוה, אפ"ה אינו נאכל, מדדמי לחולין בעזרה. ואף דאשם תלוי שג"כ בא על הספק נאכל, אפ"ה חטאת עוף שעל הספק אינו נאכל, מדנמלק ודמי לנבילה להכי גזרו בה רבנן שלא יאכלו [שם]:
תשרף: דמדאינו נאכל הו"ל כקדשים שנפסלו:
רבי יהודה אומר יטילנה לאמה: הוא נחל העובר בעזרה. דס"ל נמי דמיעטיה קרא משריפה. מיהו עוף דרכיך, ונתעכל במים מהר, א"צ קבורה כאשם תלוי, רק יזרקנו לנחל שבעזרה, ומשם מתגלגל ויוצא לנחל קדרון:
כל הנשרפין לא יקברו: דלמא חפר להו אינש וימצאם ויהנה מהם. משא"כ נקברין גופייהו אין לומר מה"ט שישרפו, דהרי אפרן אסור בהנאה, וכשישרפן, אתו למטעי טפי:
וכל הנקברים לא ישרפו: דנקברין אפרן אסור, דמדאסרתן תורה בהנאה, ולא קבע דבר איך יבערן. להכי כל זמן שיש ממשות מהן קיים, עדיין אסור בהנאה. אבל הנשרפין, כשנשרפו כבר נעשה בהן מצותן ונתבטל הויות האיסור. [והכי תני בש"ס כל הנשרפין אפרן מותר. מיהו נ"ל דלאו דוקא נקט כל, דהרי בגד מנוגע בכלל הנשרפין, ואפ"ה אפרו אסור [כתוס' ערכין ד"כ ע"ב]. וליכא למימר דכוונת התוס' דוקא בעוד הבגד קיים. ליתא, דהרי הרמב"ם (פט"ז מהל' צרעת) כתב בפירוש דאפילו שרפו לסיד, אסור בהנאה מדכתיב צרעת ממארת הוא, תן בו מארה]:
אמרו לו אינו מותר לשנות: דאף דמחמיר לשרפן, הרי יקיל באפרן. מיהו תרומת הדשן אף שהוא מהנשרפין, וכבר נעשה מצותו, אפ"ה אסור בהנאה, משום דמיעטיה קרא מהיתר. [אב"י עי' תוס' יומא [דנ"ט ב' ד"ה והרי] דגם בתה"ד אין מועלין, רק איסור הנאה בעלמא אית ביה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת