משנה פאה ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ד · משנה ג | >>
נטל מקצת פאה וזרקה על השאר, אין לו בה כלום.
נפל לו עליה, ופירש י טליתו עליה, מעבירין אותו הימנה.
וכן בלקט, וכן בעומר יא השכחה.
נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם.
נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה.
וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה.
נטל מקצת הפאה, וזרק על השאר - אין לו בה כלום.
- נפל לו עליה, פירש טליתו עליה - מעבירין אותה ממנו.
- וכן בלקט.
- וכן בעומר השכחה.
כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו, לוקחין מידו הכל, בין מה שלקח ובא לידו, ובין מה שכיסה. וזה קנס, וכן אמרו: קונסין אותו ומעבירין ממנו את הכל, את התלוש ואת המחובר.
ועומר השכחה - יתבאר אחרי זה:
נטל אחד מן העניים מקצת הפאה. שליקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות אין לו בה כלום אבל מה שליקט לא הפסיד ובתוספתא ובירושלמי (הל' ב') תנו בשם ר"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר:
נפל לו עליה. בפרקשנים אוחזין (דף י'.) פריך מהכא לר"ל דאמר ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ומשני בשדה דבעל הבית לא תקינו לו רבנן ועוד משני כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני :
בירושלמי (שם) מייתי הא דתני רבי חייא שנים שהיו מתכסין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ושמא היינו נמי נפילה והתם משני כולהו בשלא אמר יזכו לי ארבע אמות ובגמרא שלנו לא קאי דפריך אי תקינו להו רבנן כי לא אמר מאי הוי:
נטל - אחד מן העניים מקצת פאה שלקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות ח:
אין לו בה כלום - אפילו במה שלקט, דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר ט:
נפל לו עליה וכו' - אע"ג דארבע אמות של אדם קונות לו בסמטא ובצדי רשות הרבים, הכא בשדה חבירו לא תקינו ליה רבנן שיקנו לו ארבע אמותיו. אי נמי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני:
וזרקה על השאר. פירש הר"ב כדי לקנות. וכן לשון הר"ש. וכפירוש רש"י בפ"ק דב"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:
אין לו בה כלום. פירש הר"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:
נפל לו עליה. מ"ש הר"ב אע"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ"ק דבבא מציעא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות:
בעומר השכחה. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר"ב שם. ולהרמב"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]:
(ח) (על הברטנורא) רש"י. ולא נתכוונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:
(ט) (על הברטנורא) שאחרי שכסה הפאה שלא יוכלו העניים לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. הר"מ. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:
(י) (על המשנה) ופרש. דעת הר"מ דבנפל או בפירש ג"כ קונסים אותו ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו כו' שהרי חולקם לשתי בבות. תוי"ט:
(יא) (על המשנה) בעומר. ה"ה בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכתת קמה מריבוי קאתי:
נטל מקצת פאה וזרקה על השאר: שסבור היה שבכך יקנה השאר ויזכה בו וכתבו תוס' ז"ל (שם בב"מ) מעבירין אותו. אפילו רשע לא מקרי ואע"ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע היינו משום דאפשר לי' למטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דל"ל הכי אפילו רשע לא מקרי ע"כ. ונלע"ד פי' לפירושם מעבירין אותו אפילו רשע לא מיקרי פי' המעביר את גופו ממנה ל"מ שאינו נקרא רשע דמעבירין לכתחלה משמע אלא אפילו מי שפירש טליתו אינו נקרא רשע. עי' בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ז. ומפני שראיתי מי שחלק עמי בזה לומר דאינו נקרא רשע קאי אמי שפירש טליתו דוקא הוצרכתי לכתוב דעתי בזה. ומ"מ עי' בנ"י בפרק חזקת הבתים בדף קפ"ט. ואי הוה גרסי' בלשון התוס' ז"ל אבל רשע לא מקרי הוה ניחא שפיר טפי דמהיכא תיסק אדעתין לומר דהני מעבירין הוו רשעים עד דאצטריך למימר דלא הוו כיון שבקום עשה תנן דנותנין להם רשות להעבירו אלא ודאי דלא קאי רק אמי שפירש טליתו וכדמוכח מהתם פרק חזקת הבתים בנ"י. ועי' בקולון שרש קל"א. ובשרש קצ"ב דף רכ"ז כתב וז"ל דהא לה"ד למי שפירש טליתו על הפאה ובא אחר להעבירו ממנו שהרי יכול לעשות כן מפני שהוא הפקר ומ"מ אף כי יכול לעשות כן פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפירש טליתו עליה בתחלה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירה הימנו בזרוע וגם הוא ביד חזקה ובזרוע נטויה יקדים ויטלנה בידו ממש הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר ע"כ. ופי' הרש"ש ז"ל מעבירין אותו ממנה עניים אחרים מעבירין את גופו ממנה. ע"כ:
יכין
נטל: א' מעניים:
מקצת פאה וזרקה על השאר: וסבור לקנות בהכי:
אין לו בה כלום: אף פאה שזרק קנסוהו:
נפל לו עליה: וד' אמותיו לא קנו לו. רק בצדי ר"ה וסימטא. א"נ מדנפל גלי דעתיה דלא רצה לקנות בד"א:
ופירש: או:
טליתו עליה מעבירין אותה הימנו: הטלית מהפאה אבל לא קנסוהו בטליתו. שכבר היא שלו והיא שמלתו לעורו:
וכן בלקט: קמ"ל דלא מבעי פיאה דעניים משמרין במקומה. ונמצא הפסדן ברור. אלא אפי' לקט ושכחה. דספק אתו גם מונח מפוזר. ולהכי אין העניים מחפשין אחריה ושמא לא ימצאוה. אפ"ה קנסוהו:
וכן בעומר השכחה: נקט עומר כדכתיב. וה"ה קמה שכוחה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת