משנה עדיות ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ב · משנה ה | >>

שלשה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהם לא איסור והיתרי, ופירשן רבי יהושע בן מתיא.

המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פהיב, חייב, ואם להוציא ממנה לחה, פטור.

ועל הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו, פטור. ואם לרפואה, חייב.

ועל לפסין אירוניותטו, שהם טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב.

רבי אלעזר בן צדוק אומר, אף במשא הזב, טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן.

משנה מנוקדת

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְ[לֹא] הֶתֵּר,
וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא.
הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת,
אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב;
וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר.
וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בְּשַׁבָּת,
אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר;
וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב.
וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת,
שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת,
וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר:
אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב טְהוֹרוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

נוסח הרמב"ם

שלשה דברים, אמרו לפני רבי ישמעאל,

ולא אמר בהן - לא איסור, ולא היתר,
ופירשן - רבי יהושע בן מתיה.
המפיס מורסה בשבת -
אם לעשות לה פה - חייב,
ואם להוציא ממנה ליחה - פטור.
והצד נחש בשבת -
אם כמתעסק, שלא ישכנו - פטור,
ואם לרפואה - חייב.
ועל לפסין ארניות -
שהן טהורות - באוהל המת,
וטמאות - במשא הזב.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר:
אף במשא הזב - טהורות,
מפני שלא נגמרה מלאכתן.

פירוש הרמב"ם

מפיס מורסא - סוחט המכה בידו.

ולפסין ארניות - מחבתות של עיירות. ועירוניות וארניות שווה, מיוחסות אל עיירות.

ודברים אלו נאמרו לפני רבי ישמעאל, "ומפיס מורסא וצד נחש" ולא אמר בהם לא אסור ולא מותר, וכמו כן "בלפסין ארניות" ולא אמר גם כן לא טמאות ולא טהורות.

ובא רבי יהושע וביארם כמו שאתה רואה, ואמר כיצד יהיה חייב וכיצד יהיה פטור, וכן אותן המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות.

ואמר שהמפיס מורסא, אם כוונתו להרחיב פי המכה לעשות לה פה, שזה כוונת הרופאים רוצה לומר להרחיב המכה, הוא חייב. ואם הוא מכוון להוציא הליחה הוא מותר לכתחילה, והוא עניין אמרו פטור.

וכן הצד נחש, אם כוונתו להתעסק בו כדי שלא ישכנו הוא מותר לכתחילה, ואם הוא צד אותו להתרפאות בבשרו או בעצמו הוא חייב סקילה.

ולפסין ארניות - מחבתות עושין אותן מזדווגות, וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ונעשין שתי מחבתות, כמו שעושין בכוסות הזכוכית.

וקודם חלוקן סבר רבי יהושע בן מתיא שהן מתטמאות במשא הזב, רוצה לומר כשנשא אותן הזב ונדנד אותן, ואינן מתטמאות באוהל המת. והטעם בזה שכלי חרס לא יטמא במת ולא בשרץ ולא בזולתם אלא מאוירו, לפי שנאמר "וכל כלי פתוח"(במדבר יט, טו) וגו', ולמדנו מפי הקבלה בכלי חרס הכתוב מדבר, ואמרו ז"ל "דרך פתחו מטמא, ואינו מטמא דרך גבו". וזה הוא מפורסם, וכבר זכרנו עיקר זה פעמים, ועוד יבוא ביאורו בפרק שני מכלים. זולתי בטומאת הזב בלבד, רוצה לומר כשנטמא במשא הזב, לפי שאין בו צד שנטמא מאוירו, לפי שאינו מטמא בעניין שתבוא בו טומאה שנוכל לומר [שבאה] דרך פתחו על כל פנים, אבל נאמר שהזב מטמא לו. ולשון התוספתא "אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו, ובהיסט הזב". ובשביל אלה העיקרים, אמרנו באלו הלפסין קודם חלוקן, כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב, שאינן מתטמאות באוהל המת ומתטמאות במשא הזב.

אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, שהם גם כן אינן מתטמאות במשא מצד אחר, וזה כי אף על פי שלא נחוש לאויר בהסט הזב מכל מקום נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו, וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותו.

ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק, לפי שעיקר בידינו שכלי חרס כיון שנתבשל מתטמא, ובישולן הוא גמר מלאכתן.

וביאור רבי יהושע כולו נכון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ופירשן רבי יהושע - אימתי חייב ואימתי פטור יא:

אם לעשות לה פה חייב - משום בונה יג:

ואם להוציא ממנה ליחה פטור - דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו יד, ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור, והוי פטור ומותר:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור - דאינו צריך לגופו של דבר הניצוד, ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן, והוי פטור ומותר:

לפסין אירוניות - כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים, ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכים אותו באמצעו והוא נעשה שני כלים:

טהורות באוהל המת - כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו, אלא מאוירו, כדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח, דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו, והאי אין לו אויר:

וטמאות במשא הזב - בטומאות היסט. שאם נתטלטלו או נתנענעו ממשא הזב, טמאים, אע"פ שאין להם אויר:

מפני שלא נגמרה מלאכתן - דחתיכה שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן. ואין הלכה כר' אלעזר בר צדוק. אלא ליבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן, הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:

פירוש תוספות יום טוב

ולא אמר בהם לא איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב"ם:

ופירשן ר' יהושע בן מתיא. פי' הר"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב"ם:

אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש"י בספי"ג דשבת דף ק"ז:

חייב. פי' הר"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש"י פ"ק דכתובות דף ו' ועמ"ש בספ"י דשבת:

ואם להוציא ממנה לחה פטור. פירש הר"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר"ש דמשנה ה' פ"י דשבת [גמ' רפי"ד דשבת דף ק"ז] ושם פסק הר"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב"ם פ"י ומ"ש שם המגיד [הלכה י"ז] ואין להאריך כאן. ומ"ש הר"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ"ד [ד"ה ור"ש] ועמ"ש ג"כ במשנה ה' פ"ב דשבת:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. ובסוף פט"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו:

אירוניות. פי' הר"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז"ל הרמב"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ"ד דביצה דף ל"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [ע"כ. והתם פירש"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי. ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) וכן אותם המחבתות (פירוש על לפסין אירוניות) באיזה טומאות מתטמאות ובאיזה אינן מתטמאות. הר"מ:

(יב) (על המשנה) פה. בתוספתא תני הכא, אם לקולפה כדרך שהרופאים עושין דמתקן לה פתח. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) דאשכחן בנין בבעלי חיים, דכתיב ויבן את הצלע. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) שאינו עומד להכניס אויר ולהוציא לחה תמיד, אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך, מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה, דמיא למשכן. תוספ':

(טו) (על המשנה) אירוניות. פירוש עיירות. וז"ל הר"מ עירוניות ואירוניות הכל שוה מיוחסות אל עיירות. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר:    ופירשן ר' יהושע בן מתיא (הר"ר יהוסף ז"ל כתב שברוב הספרים ל"ג מלת רבי):

המפיס מורסא בשבת:    אם לעשות לה פה חייב משום בונה דשייך בנין באדם כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע. והרמב"ם ז"ל פירש משום מכה בפטיש וכן בסמ"ג לאוין ס"ה. ואיתא בשבת ס"פ ר"א דאורג בדף ק"ז ובפ"ק דכתובות דף ו' וגם בפ"ק דשבת דף ג' ושם פירשו תוס' ז"ל אם לעשות לה פה חייב דפתח זה עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא לחה ע"כ. והתם בשבת ר"פ שמונה שרצים מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון הני דמפיס מורסא ודנחש פטור עליה. ואיתא למתניתין בירוש' פ' הזורק. ומפיס מורסא דפטור ומותר בס"פ ר"א דאורג אמרינן דהיינו מדתנן שם בשבת בפ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ והיינו דומיא דליחה דמצער ליה וצד נחש בשבת דפטור ומותר נמי מדתנן שם בפ' כל כתבי כופין קערה על עקרב בשביל שלא תישך ואע"ג דממילא מיתציד ועיין במ"ש בפ' שני דברכות סי' ה' וביד פרק עשירי דהל' שבת סי' י"ז. ובטור א"ח סי' שכ"ח [והגי' הר"ר יהוסף ז"ל המפיש בסין [בשין שמאלית] מורסה בה"א]:

ועל הצד וכו':    ביד שם סוף הפרק:

ועל לפסים וכו':    ביו"ט פ' המביא דל"ב. ועי' במ"ש שם באותו פרק. וז"ל הראב"ד ז"ל לפסים עריות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין ארון האלפס והקדרה דרכם לעשותם בבת אחת וראיה לזה הא דגרסינן בברייתא אמר ר"ש תמה אני למה נחלקו אבות בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסוייה נבראו ומקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו ע"כ וכן בערוך בערך אלפס אירניות פי' סתומות. וביד פ"ח דהל' מטמא משכב ומושב סי' ג'. והא לך פירוש הר"ש שיריליו ז"ל על כולה מתני' המפיס מבקיע מורסא ועל שם שבבקיעתה שוקט הכאב קרי ליה פיוס. מורסא בליטת הבשר כמו מורשא דקרנתא ונתקבצה שם ליחה ופותח אותה אם כיון לעשות לה פה כדי שתזוב משם הליחה ולהכניס בו הפתילה כדרך הרופאים חייב מטעם בונה כמי שעושה פתח ליכנס ולצאת בו וכדאיתא בברייתא. ואם לא פתחה אלא להוציא משם ליחה לפי שעה פטור דאינו חושש אם תחזור ותסתם מיד דהליחה מצערת אותו ואינו מחזר אלא ליטול הצער ממנו:

אם לרפואה חייב:    שצד אותו שיודע בו סגולה אבל אין לפרש שיודע בו רפואה עתה לרפאות אדם מסוכן דחמירא סכנתא מאיסורא ומחללין שבת אלא שאינו צריך לו אלא שיהא סגולה מזומנת לו חייב משום צד ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

ופירשן רבי יהושע בן מתיא:    למה לא אמר בה לא איסור ולא היתר, מדיש בה פנים לקולא ופנים לחומרא:

המפיס מורסא:    מנקב המכה שבגוף:

אם לעשות לה פה:    שמרחיב הנקב כדי שישאר פתוח תמיד:

חייב:    משום בונה, דבבעל חי נמי שייך בניין, כדכתיב ויבן את הצלע [רש"י כתובות ד"ו ע"ב]. גם חייב משום מכה בפטיש [רש"י שבת ק"ז א']:

ואם להוציא ממנו לחה:    שמתכוון רק להוציא הלחה עכשיו:

פטור:    ומותר לכתחילה, אף שממילא נעשה פתח, עכ"פ מלאכה שא"צ לגופה היא, מדא"צ להפתח, ואינו אסור רק מדרבנן, ובמקום צערא לא גזרו [א"ח שכ"ח כ"ח]. ומ"מ טוב לעשות בכה"ג ע"י עכו"ם [מג"א שם ועי' בקופת הרוכלין לד ז' ב']:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור:    ומותר, דא"צ לגוף הניצוד, דהרי חם היה יודע שלא ישכנו לא היה צדו [א"ח שט"ז ז']:

ואם לרפואה:    וה"ה לשחוק עמו, רק אורחא דמלתא דנקט:

ועל לפסין אירוניות:    כמו עירוניות. והוא כלי חרס כעין כדור חלול, ואחר ששרפוהו בכבשן, חולקין אותו באמצא, ונעשה ב' אלפסין. וכך עושין בני העיר שמקפידין לעשות כליהן יפים. אבל הכפריים אוכלין עליו גם קודם שנחלק:

שהם טהורות באהל המת:    כל עוד שלא חתכן, דמגבו אין כלי חרס מקבל טומאה, ומתוכו אי אפשר שיתטמא, דהרי סתום הוא מכל צד כבצמיד פתיל:

וטמאות במשא הזב:    דבנענען הזב נטמאו בהיסט [ועי' יבקש דעת סי' כ']:

מפני שלא נגמרה מלאכתן:    מדלא חלקן עדיין. ות"ק סבר מדעומד להחלק הוה כלי [תוס' ביצה דל"ב א' ד"ה אלפסין]. ונ"ל דר"ל משום דלא מחסר רק חלוקת שהוא דבר קל ואינו מעשה אומן:

בועז

פירושים נוספים