רמב"ם על עדויות ב
עדיות פרק ב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה עדיות ב רמבם
עוד נתבאר בראש סדר טהרות, מה הם אבות הטומאה, ומה הם התולדות.
ולשם יתבאר שכל הנוגע באב מאבות הטומאה נקרא ראשון, והנוגע בראשון נקרא שני, והנוגע בשני נקרא שלישי, והנוגע בשלישי נקרא רביעי. וגם כן נקרא הראשון ולד הטומאה [כמו שנקרא אותו שטמאו אב, ונקרא השני ולד ולד הטומאה,] וכן תכפול מלת ולד כפי מה שיהיה הסדר. וכן אמרו על הראשון והשני ומה שאחריהם ולד הטומאה, לפי שהם כולם תולדות אב הטומאה.
ומה שאמר בכאן ולד הטומאה, הוא שני. וממה שזכרנו עתה תדע, שהבשר שנגע בולד הטומאה ישוב שלישי לטומאה, ובשר שנטמא באב הטומאה ראשון. ואם נגע השלישי בראשון חזר שני, כמו שזכרנו שהנוגע בראשון יהיה שני.
והנה הודיענו בעדות זו שהשלישי מותר לעשותו שני, וזוהי התוספת שעליה אמר אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. אמנם התוספת הוא מדרבנן. אבל מדאורייתא העיקר בידינו שאין אוכל מטמא אוכל, לפי שנאמר בטומאת אוכלין "טמא הוא"(ויקרא לא, יח), ולמדנו מפי הקבלה "הוא טמא, ואינו עושה טמא כיוצא בו", רצונו לומר אינו מטמא זולתו מן האוכלין. אבל מדרבנן הוא שמטמא אוכל, ולפיכך חוזר השלישי שני כמו שנתבאר במקומות מסדר טהרות.
והוסיף רבי עקיבא על זה והעיד ששלישי מותר לעשותו ראשון, כמו שאבאר.
ודע כי טמא מת מכלל אבות הטומאה, ואדם שנגע במת הוא אב, והנוגע באב ישוב ראשון. וכן שני ושלישי כמו שקדם ביאורו.
ואם היו הנוגעים במת כלים, הם אינם נעשין אב הטומאה כדי שנמנה אחריהם ראשון ושני, אבל נעשים הם והמת דבר אחד, והנוגע באותם הכלים יתטמא טומאת שבעה והוא שישוב אב הטומאה, ומונין ממנו ראשון ושני. וזה לפי שנאמר "בחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז), ולמדנו מפי הקבלה חרב הרי הוא כחלל. וכן שאר כלי מתכות ובגדים, דינם ודין החרב שווה. ואמנם התנו בכלי מתכות לאפוקי כלי חרס שאינם שבים אב הטומאה, כמו שנתבאר בזבים. וכן כלי עץ וכלי עצם דינם כדין החרב.
הנה אותם שהם כחרב למעלה מן האדם לעולם בטומאת מת במדרגה, ואם נגע אדם במת חזר אותו האדם אב הטומאה בלי ספק, ואם נגע אדם בראשון חזר השני ראשון כמו שבארנו, ואם נגעו כלים באיש ההוא שהוא טמא מת והוא אב הטומאה אינם נעשים הכלים ראשון, אבל נעשים אב הטומאה וממנו יתחיל המניין, רוצה לומר כי הנוגע בהם נעשה ראשון, והנוגע בראשון נעשה שני. ומן העיקרים הגדולים המועילים שצריך לידע בעניין זה, אמרו כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני. ואלה הכלים הם מטמאין אדם, כמו שיתבאר זה ויתפרש בראיות בראש אהלות.
ואמרו בכאן נר - רוצה לומר נר של מתכת, שהוא בכלל דיני הכלים כמו שזכרנו. אבל נר של חרס אינו כן מן הטעם שזכרנו. וזה הנר של מתכת שנטמא בטמא מת והוא נעשה אב הטומאה כמו שבארנו, הדבר הנוגע באותו הנר נעשה ראשון.
ושמן שנפסל בטבול יום - אמנם הוא שלישי, כמו שנבאר עוד במסכת טבול יום, וכשהושם בנר הנזכר חזר ראשון כמו שפירשנו. ומה שהצריך לרבי עקיבא להיות הנר אב הטומאה, כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא אחרים מדאורייתא. אבל אילו סבר שהוא מדרבנן כמו שהוא פסק ההלכה והוא מספיק בטומאה דרבנן, היה מתיר נר של חרס, לפי שהמשקים בלבד בין שנטמאו באב הטומאה או בראשון או בשני חוזרין ראשון, אבל כל זה הוא מדרבנן כמו שנבאר במסכת טהרות. ורבי עקיבא אמנם בקש שיהיה השמן ראשון מדאורייתא, והתיר להשיב השלישי ראשון להוסיף לו טומאה מדאורייתא כפי סברתו.
ואלה השתי עדיות הלכה כמותם.
וכבר קדם פירוש הלכה זו בפרק ראשון מפסחים:
דברי רבי עקיבא הם בבכור בעל מום שנשחט על פי חכם בשאר ארצות כמו שמבואר במסכת בכורות, וכשנמצא טריפה מותר ליהנות בעורו. אם היה אותו הבכור ביד כהן יהנה ממנו הכהן, ואם הוא ביד ישראל יהנה ממנו ישראל, כמו שנבאר במקומו בבכורות.
והלכה כרבי עקיבא בזה.
ודברי חכמים בבכור תמים כשנשחט להקריבו במקדש ונמצא טריפה, דינו לדעת חכמים שיקבר הבשר וישרף העור.
והלכה כחכמים:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו - לפי שקיום השטר אמנם הוא בעדות העדים לא בגוף הכתיבה, ולפיכך תכתוב האשה גיטה, והאיש מחילת אשתו שמחלה לו מן הכתובה, לפי שהעיקר על העדים. ועדות זו מעדות רבי חנינא סגן הכהנים.
והרביעית על המחט שנמצאת בבשר - וזה כי כששחט קדשים בעזרה וחתך הבשר, וכשהיה חותך מצא בבשר מחט טמאה טומאת מת, והוא כשיכיר אותה שהיא המחט שנטמאה במת ואבדה לו, ונסתפק לו אם נגע אותו הסכין במחט או לא נגע.
והעיקר אצלנו שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכבר זכרנו זה פעמים מה שקדם לנו מן הפירוש, ועוד יבוא ביאור זה במסכת טהרות. והעזרה היא אצלנו בחזקת רשות הרבים לרוב השתמשות בני אדם בה, ולפיכך הסכין והאיש שחתך הבשר טהורין. אבל הבשר הוא טמא בלי ספק לפי שהמחט הטמאה נמצאת בו.
וכבר ידעת כי מן העיקרים המפורסמים שהאוכלים אינם מתטמאין אלא אחר הכשר, ולפיכך העמיד הלכה זו בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה, כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה מבפנים במים, וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ואמנם הוצרכנו לזה, ולא אמרנו שהבשר הזה נשרה במים מן המימות שמשתמשין בהן בבית המטבחים, לפי שאותן המים אינן מכשירין כמו שנבאר במסכת זו, וזהו מה שאמר "משקה בית מטבחיא דכן", רוצה לומר טהור.
ומן העיקרים שהאוכלים הטמאים מטמאין את הידים כמו שנבאר במסכת טהרות ובמסכת ידים, וזה מדרבנן. וכפי עיקר זה, כיון שהבשר טמא יהיו גם כן הידים טמאות, לולי עיקר אחר אצלנו אין טומאת ידים במקדש, והוא דאמר רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים במקדש", רוצה לומר כי רבנן שגזרו טומאת ידים לא גזרו על הידים טומאה במקדש.
ואם נמצאת זו המחט הטמאה בתוך הכרס הכל הוא טהור, לפי שלא נגע בבשר שיטמא אותו, ולא נטמא גם כן הכרס עצמו לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה, והואיל ואין שם הכשר אין שם טומאה, כמו שזכרנו.
ואלו העדיות ברורות:
כרם - שם לקבוץ החכמים שנתקבצו ביבנה. וזה לפי שהם דומים בישיבתם שורות שורות כשורות הכרם, והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם שנאמר "כרם היה לידידי"(ישעיה ה, א).
שהיא חבור - כי כשנגע טמא באותה ביצה כאילו נגע בירק, ולא נאמר שהירק נטמא מן הביצה.
כמין כובע - כמו כובע הברזל שלובשין בשעת המלחמה, כלומר שתהיה בדמות אוהל. ועדות זו בפרק שלישי מן טבול יום.
ופעמים שתמלט שבולת אחת מן המגל בשעת הקציר, ויקצר כל מה שסביבו. ואמר כי אם יהיה ראשו משיג לקמה שלא נקצרה והיא מתחברת בה, דינה כדין שאר הקמה והיא של בעל הבית. ואם היא נראית כולה מיוחדת נפרדת מן הקמה היא של עניים, שדינה כדין הלקט. וכבר הביאו אלו העדיות במסכת פיאה בפרק חמישי.
ומוקפת עריס הוא שיהיה סביב לה עריס הגפנים.
ואם נשאר חוץ אותו העריס שיעור שיעמוד הבוצר הענבים וסלו שתוכף בו הענבים מכל הצדדים, הוא מותר להרחיק מן השורה הסובבת הגפנים שיעור עבודתה, והוא ששה טפחים מכל צד שהיא עבודת הכרם, מניח שורה אחת מן הגפנים, ויחרוש הנשאר ויזרע בו חטים ומה שירצה, ויהיה הזרע באמצע ועריס המסבב. ואם היתה גנה זו קטנה בעניין שלא יהיה בה מלא הבוצר וסלו מכל עבר, לא יזרע בתוכו שום דבר, ואפילו הרחיק שיעור עבודת הכרם מכל צדדיו, לפי שלקטנותה נראה הזרע עם הכרם כאילו הם מחוברים ויהיו כלאים. וכבר נתבאר בפרק חמישי מכלאים כגון זה העניין הרבה.
ועדיות אלו כולם נכונים:
מפיס מורסא - סוחט המכה בידו.
ולפסין ארניות - מחבתות של עיירות. ועירוניות וארניות שווה, מיוחסות אל עיירות.
ודברים אלו נאמרו לפני רבי ישמעאל, "ומפיס מורסא וצד נחש" ולא אמר בהם לא אסור ולא מותר, וכמו כן "בלפסין ארניות" ולא אמר גם כן לא טמאות ולא טהורות.
ובא רבי יהושע וביארם כמו שאתה רואה, ואמר כיצד יהיה חייב וכיצד יהיה פטור, וכן אותן המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות.
ואמר שהמפיס מורסא, אם כוונתו להרחיב פי המכה לעשות לה פה, שזה כוונת הרופאים רוצה לומר להרחיב המכה, הוא חייב. ואם הוא מכוון להוציא הליחה הוא מותר לכתחילה, והוא עניין אמרו פטור.
וכן הצד נחש, אם כוונתו להתעסק בו כדי שלא ישכנו הוא מותר לכתחילה, ואם הוא צד אותו להתרפאות בבשרו או בעצמו הוא חייב סקילה.
ולפסין ארניות - מחבתות עושין אותן מזדווגות, וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ונעשין שתי מחבתות, כמו שעושין בכוסות הזכוכית.
וקודם חלוקן סבר רבי יהושע בן מתיא שהן מתטמאות במשא הזב, רוצה לומר כשנשא אותן הזב ונדנד אותן, ואינן מתטמאות באוהל המת. והטעם בזה שכלי חרס לא יטמא במת ולא בשרץ ולא בזולתם אלא מאוירו, לפי שנאמר "וכל כלי פתוח"(במדבר יט, טו) וגו', ולמדנו מפי הקבלה בכלי חרס הכתוב מדבר, ואמרו ז"ל "דרך פתחו מטמא, ואינו מטמא דרך גבו". וזה הוא מפורסם, וכבר זכרנו עיקר זה פעמים, ועוד יבוא ביאורו בפרק שני מכלים. זולתי בטומאת הזב בלבד, רוצה לומר כשנטמא במשא הזב, לפי שאין בו צד שנטמא מאוירו, לפי שאינו מטמא בעניין שתבוא בו טומאה שנוכל לומר [שבאה] דרך פתחו על כל פנים, אבל נאמר שהזב מטמא לו. ולשון התוספתא "אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו, ובהיסט הזב". ובשביל אלה העיקרים, אמרנו באלו הלפסין קודם חלוקן, כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב, שאינן מתטמאות באוהל המת ומתטמאות במשא הזב.
אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, שהם גם כן אינן מתטמאות במשא מצד אחר, וזה כי אף על פי שלא נחוש לאויר בהסט הזב מכל מקום נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו, וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותו.
ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק, לפי שעיקר בידינו שכלי חרס כיון שנתבשל מתטמא, ובישולן הוא גמר מלאכתן.
וביאור רבי יהושע כולו נכון:
השום, והבוסר, והמלילות - אומר כי כשרצץ אותם מיום ששי בערב להוציא מהם לחותם, ונכנס שבת והם מרוצצים, רבי ישמעאל אומר שישלים מדוכתם בידיו ויוציא לחותם.
ואף על פי שרבי ישמעאל תלמיד רבי עקיבא, הלכה כרבי ישמעאל:
יוצאת אשה בעיר של זהב - רוצה לומר בשבת. ו"עיר של זהב" עטרה של זהב בדמות ירושלים.
ופסק ההלכה (שמותר) [שאסור] לאשה לצאת בו בשבת.
ושני המאמרים הנשארים ברורים, ונעשה כהם:
סנדל של סיידין - מנעל מעץ שקוראים בערבי "קנקנאב", היו לובשין אותו המשתמשין בסיד כדי שלא ישרפו רגליהם בסיד.
אומר שכשילבש אותו הזב מתטמא, ונעשה משכב הזב ויתחייב בדיני משכב הזב.
ושירי תנור ארבעה - רוצה לומר כשנהרס ונשאר ממנו רום ארבעה טפחים ולמעלה מתטמא, ומקבל טומאה כמו שהוא מקבל כשהוא שלם, כמו שיתבאר פרק שמיני מכלים.
וכן הכסא כשיסורו מציוריו שני לוחות ונתגלה העץ, חכמים אומרים שכבר נפסד תארו וחזר בכלל שברי כלים ואינו מקבל טומאה, ורבי עקיבא אומר שהוא מקבל טומאה כמות שהיה קודם לכן, כמו שנתבאר בפרק עשרים ושנים מכלים.
והלכה כחכמים:
הנוי - היופי.
ושנים - החיים. כלומר שיהיו ימי חייו קרוב מחיי אביו, לפי שכשהוא קרוב לו במזגו יהיה קרוב לו בימי חייו בלא ספק.
ואלה הדברים נוהגים על הרוב, וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב. וכן על הרוב שהאדם כשהוא בעל מום הוא מורישו לבנו, וישאר הבן מיושב בעושר אביו, וכן כשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב.
ובתוספתא חכמים חולקין על רבי עקיבא, שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות, אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו ואם לאו אין אביו זוכה לו.
ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ - כלומר כי ישוב זמן הקץ, שהוא מספר אנשים חוזר למספר השנים, עד שתהיה גזרתו השם יתברך שאחר כך וכך דורות אנשים אחד מוליד שני, יהיה הדבר שיעיד בו. ועל זה הדרך מה שהביא ראיה מן הקץ, שאמר השם יתברך לאברהם עם היותו שנים מנוים ארבע מאות שנה, השיבו במספר אנשים ואמר "ודור רביעי ישובו הנה"(בראשית טו, טז). וכן היה, לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי, לפי שאמר השם יתברך "ודור רביעי ישובו הנה" הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ, רוצה לומר ירידתם למצרים כמו שנאמר "ישובו הנה", כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ארבעה דורות ישובו אליה:
רוצה לומר השבתות הרצופות אותם שהיו שבתות ביחוסם קצתם לקצתם, והוא אמרו "וספרתם לכם ממחרת השבת"(ויקרא כג, טו), וקרא יום ראשון של פסח שבת כמו שאתה רואה, וצווה שיספרו אחריו שבע שבתות המיוחסות אליו, והם תשעה וארבעים יום כמו שיש מפסח ועד עצרת.
ואשר הצריך לזכור אלה המאמרות בכאן ואף על פי שאינם מכוונת המסכתא ואין בם עדות, וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכתא זו ואין בהם עדות מוסף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה, הוא מה שאומר לך והוא, כי כל דבר שבא במסכתא זו כולם הלכות דברו בהם במה שהעידו, וזכרו בהם במה שנזכר, ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, והוא אמרם "עדיות, בו ביום תקנום". וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום בשביל אותו היום הוא אומר, ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מעניינים משונים. ודע זה ושמרהו:
משנה עדויות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב