תוספות יום טוב על עדויות ב
<< · תוספות יום טוב · על עדויות · ב · >>
מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'. משנה זו שנויה במתני' ו' פ"ק דפסחים וע"ש:
מימי לא ראיתי עור וכו'. משנה זו שנויה במתני' ד' פי"ב דזבחים ושם מקומה ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס"ד:
והתירו. וכן העתיק הר"ב ובפ"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו.
לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה. כלומר אע"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א"צ לשום שטר מן התורה כמ"ש בסוף ב"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע"כ:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי' הר"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [וכל שטר קרוי גט כמ"ש הר"ב ברפ"י דב"ב]:
הסכין והאדם טהורים. פירש הר"ב דספק טומאה ברה"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה"ג אף ברה"י טהור כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י"ט]. ועמ"ש בשם הכ"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות:
והבשר טמא. כתב הר"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע"כ. ועיין במשנה ו' פ"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ"פ שם הרמב"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט"ז [ד"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ"מ פי' הרמב"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב"ם ספ"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י"ג]. ע"ש. וכמ"ש ברפ"ג דזבחים ועמ"ש רפ"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ:
ואם נמצאת בפרש הכל טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] :
בכרם. פי' הר"ב שהיו יושבין שורות שורות וכו' ככרם זו וכו'. ומסיים הרמב"ם והש"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיה ה') כרם היה לידידי. וכ"כ בכתובות פ"ד משנה ו':
על ביצה טרופה וכו'. עיקרה במשנה ב' פ"ג דמסכת טבול יום וע"ש:
ועל שבולת שבקציר וכו'. תנן לה במ"ב פ"ה דפאה וע"ש:
ערים. פי' הר"ב חמש גפנים וכו'. עיין ברפ"ו דכלאים:
אם יש בה כמלא בוצר וכו' תזרע. פי' הר"ב הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולדבריהם הללו יהיה הערים מבפנים לגדר הגנה והיא שטת הראב"ד בהשגות פ"ח דכלאים. שכתב מוקפת עריס שאמרו. מבפנים היא וכבר פרשתיה במסכת עדיות. וז"ל בפירושו. כל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ארבע אמות דהיינו אמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מזרחית. ואמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מערבית. וכן מדרום לצפון. דאינון מארבע אמות מרובעות. וכשמרחיק כדי עבודתה מזו. וכדי עבודתה מזו ונמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות. עכ"ל. ואע"פ שזוהי ג"כ שטת הרמב"ם בפירושו וכמו שהתבאר. לא זוהי שטתו בחבורו שכ"כ בהל' כלאים פ"ח [הלכה ז'] גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כותליה. אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן. ומלא בוצר וסלו מכאן. הואיל והיא מוקפת גדר. זורעים בתוכה ירקות. ואם אין כשיעור הזה. אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכו. ע"כ. ולטעמיה דבחבורו אזיל שהוא פוסק שם [הלכה ג'] בדין העריס שאין גדר נדון להפסקה. ושההרקחה שאנו צריכים תהיה מן הגדר לא מן הגפנים. ואע"פ שבפירושו לריש פ"ו דכלאים לא פי' כן. אלא כשטה דהכא בפירושו. מ"מ דבריו שבחבורו בחדא שטה נינהו וכן דבריו שבפירושו [חדא נינהו]. וקשיא לי על הר"ב שבריש פ"ו דכלאים פוסק כשטת הרמב"ם בחבורו. וכמ"ש שם. ואילו הכא כתב כשיטתו שבפירושו:
ולא אמר בהם לא איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב"ם:
ופירשן ר' יהושע בן מתיא. פי' הר"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב"ם:
אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש"י בספי"ג דשבת דף ק"ז:
חייב. פי' הר"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש"י פ"ק דכתובות דף ו' ועמ"ש בספ"י דשבת:
ואם להוציא ממנה לחה פטור. פירש הר"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר"ש דמשנה ה' פ"י דשבת [גמ' רפי"ד דשבת דף ק"ז] ושם פסק הר"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב"ם פ"י ומ"ש שם המגיד [הלכה י"ז] ואין להאריך כאן. ומ"ש הר"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ"ד [ד"ה ור"ש] ועמ"ש ג"כ במשנה ה' פ"ב דשבת:
אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. ובסוף פט"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו:
אירוניות. פי' הר"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז"ל הרמב"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ"ד דביצה דף ל"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [ע"כ. והתם פירש"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]:
לא יגמור. פי' הר"ב כדי לאכול כו'. כלומר אבל רשאי להניחם להיות המשקים זבים ויוצאים. ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. כ"כ התוס' פ"ק. דשבת ד' י"ט. ומ"ש הר"ב דהלכה כר' ישמעאל ואע"פ שהוא תלמיד ר"ע כמ"ש הרמב"ם וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו הכא הורה ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ':
יוצאת אשה בעיר של זהב. פי' הר"ב ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. דסבר ר' אליעזר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמ' פ"ו דשבת דף נ"ט. ודתנן התם לא תצא בעיר של זהב דלא כר' אליעזר. וכאותו סתם פסק הרמב"ם בפי"ט [הלכה ו'] מהל' שבת ולפיכך יש להגיה בפירושו ופסק הלכה שאין מותר וכו'. וכן מוכא מהפירוש עצמו ממה שכתב אח"כ ששני המאמרים הנשארים ברורים. ש"מ דבראשון והוא זהו דעיר של זהב שהוא אינו ברור ואינה הלכה:
מפריחי יונים. עמ"ש במשנה ג' פ"ג דסנהדרין על פי' אחר שכתב הר"ב:
השרץ בפי חולדה. שנויה בפ"ד דטהרות משנה ב'. וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש שם בס"ד. ועוד עמ"ש שם פ"ו משנה ב':
סנדל של סיידים. פי' הר"ב מנעל של עץ וכו' מפני שהסיד שורף את העור. רש"י פ"ו דשבת דף ס"ו. ומקשה בגמ' אמאי טמא מדרם הא לאו להילוכא עבידן. פירשו בתוס' דהואיל ואין עשוי כלל לנעול. רק לשמור רגליו שלא ישרפו בסיד. לאו להילוכא עביד. ומשני שכן הסיד מטייל בו עד שמגיע לביתו. [ע"כ]. ויש תימה בכ"מ פכ"ה מהל' כלים שכתב דחכמים פליגי במתני' ולא היא דבהך הודו לו וברייתא דשבת הטעתו. דהתם תניא חדא דלא הודו לו:
ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים ג' והודו לו. בריש פ"ה דכלים תנן ושיריו ד' דברי ר"מ. וחכ"א בד"א בגדול וכו' ואפ"ה שפיר קאמרינן הכא דהודו לו. דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונ"ל דהיינו דאצטריך למתני שהיו אומרים ג'. ולמאי נ"מ תנא מה שהיו אומרים. אלא לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו דתנור ז' אפי' בפחות מארבעה סגי. כי הוי רובא כדפירש הר"ב התם. א"נ יש לפרש דר"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר"ע. והודו לו דהכא דלר"מ כ"ע בארבעה דוקא ס"ל בין בגדול בין בקטן ולחכמים כ"ע בגדול דוקא בארבעה. אבל בקטן וכו':
שירי תנור ד'. פירש הר"ב אם היה גדול הרבה. עיין ריש פ"ה דכלים:
תנור. פי' הר"ב סתם תנור שבמשנה וכו'. ועיין בפירושו לרפ"ה דכלים ועיין לשון רש"י שכתבתי בריש פ"ב דב"ב:
כסא שנטלו שנים מחפוייו. שנויה במתני' ז' פכ"ב דכלים:
האב זוכה לבן וכו'. ל' הר"ב לפי שקרוב נובע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. כ"פ הרמב"ם [זולת בחכמה מפרש שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב] ומסיים ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכו'. ובתוספתא חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות. אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו. ואם לאו אין אביו זוכה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ול"נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים וכו'. אשרי עינו ראתה. וכוונה למה שאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ז'. והביאו הראב"ד וז"ל בנוי: דכתיב (תהלים צ') והדרך על בניהם. בכח. דכתיב (שם קי"ב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר. דכתיב (שם ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י"א) ולמדתם [אוחם] את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ע"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב היא שיהו בנים מתוארים בכל אלו התוארים כדברי הר"ב:
לפניו. לשון הראב"ד האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות:
אף ע"פ שנאמר ועבדום וגו' ונאמר ודור רביעי ישובו הנה. פירש הר"ב הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה. וז"ל הרמב"ם לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שמה שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה. הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. רוצה לומר ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות. ישובו אליה ע"כ. ורש"י מפרש בפסוק ודור רביעי. ישובו הנה שיעקב גלה למצרים. וכלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה היה מבאי הארץ ע"כ. וכתב הראב"ד וז"ל. ואני תמה למה הוא נותן שני קצים. בשנים. ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה. מאי אע"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד. וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונ"ל דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ. ה"נ קאמר. כלומר אע"פ שנותן קץ לגליות ישראל. ולשעבוד שלהם בשנים. מ"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם. [במספר] הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים אע"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישבו )לשבת הארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיו שנת שתים לדריוש. אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחששתא כי אז נתישבה העיר. ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב"ה לא יכנסו מיד לארץ. אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ' [ל"ה] עכ"ל. ומ"ש שרואה אותו הדור שהוא זכאי וכו' לשיטתיה אזל דלא פי' ובמספר הדורות דקאי ג"כ אהאב זוכה לבן וכו'. אלא שהוא ענין בפני עצמו. אבל לפי' הר"ב דקאי נמי על האב זוכה לבן וכו'. צריכין לומר דאע"פ שזכות הדור גרמה להתגלגל עד אליו. מ"מ גם זכות אב היא שגרמה דהא והא גרים דאי לאו זכות האב אף זה הדור לא היו זוכין עדיין:
משפט דור המבול שנים עשר חדש. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הראב"ד. וכמו שפירש"י בפ' נח בפסוק (בראשית ח') ובחדש השני בשבעה ועשרים [יום] לחדש:
משפט איוב שנים עשר חדש. מפרש בסדר עולם פ"ג דכתיב (איוב ז') כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למנוי אף ירחים למנוי. פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב (דברים כ"א) ירח ימים. ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים כלומר אריכות הימים. והלילות היה לו שוא ועמל. שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי. כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למנוי שלא חסרו אחד [כו']. הראב"ד:
משפט המצריים שנים עשר חדש. דכתיב (שמות ה) לקושש קש לתבן. אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. סדר עולם. הראב"ד:
משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י"ב חדש כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י"ב חדש. שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו דכתיב [ישעיה י"ח] [ו'] וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף. הרי שנה שלמה [סדר עולם]. הראב"ד:
גוג ומגוג. הכי גרסינן וכן כתוב ביחזקאל ל"ח [ב'] אל גוג ארץ המגוג. וכל הנבואה על גוג שהוא המלך. ובסי' ל"ט [ו'] כתיב ושלחתי אש במגוג וגו' וי"ס דל"ג ומגוג כלל. וי"ל לפי שלא שנאמר על מגוג אלא ושלחתי אש ולא נזכר בו דין י"ב חדש. אבל יש ספרים דגרסי מגוג בלא וי"ו וזה ודאי טעות:
שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל [שאר רשעים] דינם י"ב חדש. הראב"ד. וכאשר הגהתי כן נ"ל מסדר עולם ומפרק קמא דר"ה דף י"ז. ועיין במשנה ט"ז פרח ג' דאבות:
שנאמר ומדי שבת בשבתו. פירש הר"ב כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח וכו' עד עצרת וכו' והאי דקאמר בשבתו מפני שי"ט של עצרת תלוי בי"ט של פסח. משא"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הראב"ד. וכן פירש הרמב"ם. ונ"ל דריב"ן מודה נמי לת"ק דיש רשעים שנדונים י"ב חדש כדכתיב מדי חדש בחדשו. אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת וכו' ולת"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חדש בחדשו. כשיבא שבת באותו שבת שמת בו. וקמ"ל דאם מת בסוף החדש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חדש יבא להשתחוות. ומתקיים בו מדי חדש בחדשו. דמקצת החדש ככולו. אלא מדי שבת בשבתו כשיבא אותו שבת. כך נראה בעיני:
משנה עדויות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב