משנה למלך/הלכות תלמוד תורה/ז
הלכה א[עריכה]
חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו כו': איכא למידק מהא דגרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין "ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר"י בר בון. שלח א"ל: עדין לא שב ירמיה מרעתו? ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר"י רבי יצחק עטישיא יתיב תמן. אמר: שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחבריו. א"ל: דוגמא השקוה וכירבעם עשה? ונדון אלין לאלין, וחשון אלין על אלין, וצרכון משתריין אלין מן אלין" ע"כ.
והנה במאי דקאמר "וכירבעם עשה" כתב הר"ב שדה יהושע, "דה"ק וכ"ת התם דעשה כירבעם ומש"ה נידוהו ה"נ אני מנדה אותו" ע"כ. ושותיה לא ידענא. והנכון הוא שדברים אלו הם בתמיהא ובא לדחות דברי ר' חייא שאמר שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם והשיב דליתא להאי מלתא, מהאי דדוגמא השקוה, והתם כירבעם עשה?, בתמיה, אלא ודאי דאף לזקן מנדין כל שחייב נידוי.
ולענין הלכה פסק רבינו כרבי חייא וקשה מעובדא דדוגמא השקוה, וכבר נדחק מרן בכ"מ ליישב זה יע"ש.
ואי לאו דמסתפינא אמינא, דר' ירמיה אינו חולק על ר"ח רבי חייא אלא דס"ל דהא דאמרינן דאין מנדין זקן היינו דוקא שלא ביזה ת"ח אלא שעשה דבר אחד מכל חטאת האדם, אז דוקא הוא דחולקין כבוד לזקן שלא לנדותו אלא א"כ עשה כירבעם, אבל אם הזקן ביזה ת"ח אז מנדין את הזקן דמאי חזית דחיישינן לכבוד הזקן המבזה ליחוש לכבוד הזקן המתבזה. וזהו כונת הירוש' דר"י רצה לנדות לר' יעקב לפי שבזהו ואמר עדיין לא שב ירמיה מרעתו, ור"ח השיב "שמעתי שאין מנדין זקן כו'" שלא ירד לחילוק זה שאמרנו, ור' ירמיה השיב לו דודאי כל שהוא לכבוד הזקן מנדין הזקן והביא ראיה מההיא דדוגמא השקוה והתם לא עשה כירבעם אלא ודאי משום שנגע בכבוד שמעיה ואבטליון נידוהו. וההיא דאין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם הוי בשאר מילי, וההיא דאלעזר בן חנוך שנידוהו בשביל שפקפק בנט"י נטילת ידים הרואה סוגיא דפרק מי שמתו יראה דמה שנידוהו הוא משום דמנדין לכבוד הרב, שהרי עלה דריב"ל דאמר דבכ"ד מקומות מנדין לכבוד הרב הביאו הך דנט"י. ופירש"י דטעמא הוא משום דזלזל בכבוד המתקנים והכי דייק לישנא דפקפק.
ומדברי רבינו נראה דלא ס"ל חילוק זה שהרי סתם וכתב דלעולם אין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם. אלא שגם למרן שכתב דההיא דר"א בן הורקנוס שאני שהיה חולק על רבים כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל קשה, דהי"ל לרבינו לבאר חילוק זה. ואולי מה שנידו לר"א לאו מדינא אלא כההיא דאמרינן דב"ד יש להם כח לעשות דבר שלא כתורה כדי לעשות סייג וראו חז"ל שבשביל דבר זה שר"א עמד על סברתו נגד הרבים הוה נפיק ריעותא והיו מתרבים מחלוקות בישראל, ונמנו וגמרו ונידוהו שלא כדין משום סייג וכיון שכן לאו מלתא פסיקתא שכל חולק על רבים מנדין אותו. (א"ה וע"פ החילוק הנ"ל ניחא קושית הרמ"ך שכתב תימה שאם כן שאין מנדין בפרהסיא אמאי היה ר"ל מנודה בשביל שנדה אדם הלא לא עשה כירבעם כו' דהא ר"ל נדה ת"ח גדול ממנו וכמ"ש הרמ"ך גופיה הביאו מרן לעיל ספ"ו מהלכות אלו וכל כה"ג מנדין מטעמא דמאי חזית כמ"ש הרב המחבר, ומרן כתב ע"ד הרמ"ך לא ידענא מאי קאמר שב"ד לא נידוהו. ולפי מה שכתב מרן ז"ל גופיה לעיל פ"ו ד"ה המנדה דס"ל לרבינו דאם לא היה מנדהו היו ב"ד מנדין לר"ל שפיר קשיא ליה להרמ"ך ודוק):
הלכה יג[עריכה]
וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם כו': הנה הריב"ש סימן ס"א הביא דברי רבינו וכתב וז"ל "וכיון שאין התלמיד ואפילו החכם מחוייב לנדות לכבודו אבל שבח הוא לו שלא לנדות." ועיין במ"ש בסימן ר"כ בשם הראב"ד ז"ל שנראה שהוא חולק בזה ודו"ק:
סליקו להו הלכות תלמוד תורה