מקרא כפשוטו על בראשית ב ט

ועץ החיים - אמרו חכמי הלשון שחיים זה רבויי של חי, ולא כן הדבר. כי חי דבר שיש בו רוח חיים, ורבויו מורה על הפך המתים ולא על הפך המות. והאמת שחיים זה רבויה של חיה. ובדברי שיר כבר נכנסה חיה עצמה תחת חיים שהוא הפך המות. ראה תהלים קמ"ג ג'; איוב ל"ג י"ח וכ"ב ח'. וחוץ לדברי שיר לא תשמש חיה לשון זה כי אם בדבור אחד. ראה מה שכתבתי בביאור כעת חיה (למטה י"ח י"ט). ובא חיים זה רבוי כמו שבאה כל אחת מעתות החיים והן בתולים, עלומים, נעורים וזקונים. ורבוי חיה שהיא הפך המות כרבוי הזכרים לחלק בינו ובין חיות השדה. ועוד טעם אחר לרבוי זה. כי כשתרבה הנקבה רבוי רבוי הזכרים יהיה רבויה דרך כלל (collectiv), ולא יושנה על עצמיו הפרטים, כאשר תעשינה הדבורים והצפרדעים, וכמוהן החטים והשעורים.

ועץ הדעת טוב ורע - באה הדעת בה"א הידיעה כדין שם דבר, ואף על פי כן כחה כח פעל, וטוב ורע הפעול שלה. וכיוצא בו היא הדעת אותי (ירמיה כ"ב ט"ז). והוא משפט זר בלשון המקרא. והרוצה לעמוד על דעת טוב ורע יזכור ימיו הראשונים עד מקום שכח זכרונו מגיע, ומשם ישוב ויבדוק בדרכיו עד דרך גבר בעלמה. והדעת הזאת מדובר בה בכתבי הקדש חוץ מכאן שתי פעמים (דברים א' ל"ט וש"ב י"ט לו). משם תראה שהילד הקטן והאיש הזקן מאד שניהם אין להם הדעת הזאת, ומן הסתם הוא הדין לילדה הקטנה ולאשה הזקנה מאד. ואם כן, דעת טוב ורע היא דעת עצמו (ועצמו שאמרתי כאמרם המקשה עצמו לדעת) כלומר שידע האדם בעצמו ויבחין בין זכר לנקבה (komint zum geschlichtlichen Be wusstsein und wird davon afficirt), מה שין כן בילד קטן ובזקן שהוא כאלו עבר ובטל. ודע שבדבור הזה אין טוב ורע כמשמעם, והם נאמרו כשתי קצוות והכונה למה שביניהן, כלומר הכל. וכן דרך המקראות לדבר. וכיוצא בו בשלילה מטוב עד רע (למטה ל"א כ"ד), שפירושו לא מאומה או כלום. וכמוהו קטן וגדול שהם גם כן שתי קצוות והכוונה לכל מה שביניהן, כמו לא תלחמו את קטן ואת גדול (מ"א כ"ב ל"א), שפירושו לא תלחמו כל איש. ועל פי הדברים האלה דעת טוב ורע היא דעת הכל. והמשכיל יבין. וראה מה שכתב אבן עזרא בפירושו למטה ג' ו'.