מצוה:שלא להקריב שאור או דבש
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה.
(ויקרא ב, יא)
הזהירנו מהקריב שאור או דבש.
והוא אמרו "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" (ויקרא ב, יא). וכבר נכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר, ואמר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" וגו'.
וכבר בארנו בשרש ט' שמי שהקריב שאור ודבש לוקה אחת ואינו לוקה שתים, בעבור היותו לאו שבכללות. כמו שבארנו שם שכבר נתאמת לנו שעל לאו שבכללות לוקין אחת. והמשל בזה: מי שהקריב חמץ לוקה אחת, וכן מי שהקריב דבש לוקה אחת, וכן מי שהקריב כאחת שאור ודבש.
קישורים
שלא להקריב שאור או דבש
שלא להקריב שאר ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב, יא): "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ". והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מהל היוצא מן הפרות המתוקין . ובכלל "לא תקטירו" הוא גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטרת, וכמו שהפטמים אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה.
שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטון מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו המצוות בתחילה כדברי ספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי בשום דבר אחרי ידע הכונה.
ואומר כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת, אבל בלחם הפנים אע"פ שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.
ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו.
ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו, ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו, עד כאן.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות נב ב) שכל המנחות הקריבות לגבי המזבח באות מצה, כמו שאמרנו, וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אע"פ שהן מותרין לאכול אותן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר (שם ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה לוקה, ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד, לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר (שם ב, יא) לא תעשה חמץ, ונאמר לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי שבעשייתה חמץ חייב מלקות.
ואין לותתין חיטים של מנחות, שמא יחמיצו, ואע"פ כן אמרו זכרונם לברכה שהמנחות הנאפות היו נילושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזין הן. ושאור ודבש איסורן בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו, כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב [1] אלא אם כן הקטירן עם הקרבן או לשם הקרבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן לוקה, אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת מנחות.
הרמב"ם זכרונו לברכה[2] חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת, וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים.
והרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה[3] חלק עליו לחשוב שאור ודבש שני לאוין. ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מיחד לאויה בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ, ואם כן לאו דדבש אע"ג דאיכא שאור בהדיה יש לנו לומר הדבש נדרוש אותו לחודיה, ונמצא לאו בכל אחד, ויתר ראיותיהם בספרם.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים בכהנים, כי להם העבודה.
מצוות שיח, שיט:
שלא להקטיר שאור ושלא להקטיר דבש שנ' "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". פי' "קרבן ראשית" שתי הלחם מן השאור, שנ' "חמץ תאפנה", וביכורים מן הדבש כגון ביכורי תאנים ותמרים.
ותניא במנחות [דף נ"ה] שאור ודבש לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל כל עירובו מניין ת"ל כי כל, מקצתו פי' אביי חצי זית, ורבא פי' חצי קומץ, ותניא [שם בדף נ"ז] ואל המזבח לא יעלו לרבות הכבש, לריח ניחוח לפטור את המעלה שלא לעבודה, ותניא [שם] מניין למעלה מבשר החטאת מבשר אשם מבשר קדשים קלים מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים והקטרת שעובר בלא תעשה ת"ל לא תקטירו ממנו אשה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. והרי יש כאן חמשה אזהרות: שאור, ודבש, ועירוביו, כל שממנו לאישים, ואל המזבח לא יעלו.
[במנחות דף ס"ח] כל המנחות אין מביאין מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה שנ' בכורים לה' ואם הביא כשר, ואין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא נתקדשו להיותם ראוים לקרבן אבל נתקדשו ליפסל ויהיו כקדשים שנפסלו, והקב"ה שונא גזל בעולה ותניא אדם כי יקרב מה אדם לא הקריב מן הגזל אף אתה כן, ואמר מר בפ' מרובה [דף ס"ו] קרבנו ולא מן הגזל' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, ומפני תקנת מזבח אמרו שחטאת גזולה אינה מכפרת אם נודעה לרבים אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, כמו ששני' בגיטין [דף נ"ה] ומפרש ר"ל בירו' [שם] כמה רבים שלשה.
גרסי' במנחות [דף נ"ה] איתמר המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח א"ר לוקה משום שאור, ולוקה משום דבש ולוקה משום עירוב שאור ולוקה משום ערוב דבש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, א"ד חדא מיהא לקי וא"ד חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה עכ"ל הגמ' פי' רבינו שמשון בר' אברהם בשם רבי' יצחק בר' שמואל וז"ל, נראה לפרש שמיירי שמעלה שאור בפני עצמו ודבש בפני עצמו, ושאור ודבש מעורבין יחד דאשאור ודבש דבעין לוקה ב" ואתערובת ב', חדא משום עירובי שאור וחדא משום ערובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל ומוכח התם [בדף נ"ח] דצריך כי כל, וי"ו דוכל דבש מוסיף על עניין ראשון, ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות פי' דוקא ערובי שאור וערובי דבש דנפקינן מכי כל חשיב לאו שבכללות לד"ה וכן לאו דכי אם צלי אש שכולל כל דבר שאינו צלי אש כמו נא ומבושל, וכן מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצני' ועד זג וכן כי נפש הוא חובל דגבי ריחי' ?ורכב אבל שאור ודבש עצמן אע"פ שאין כתוב כי אם לאו אחד בשניהם אין חשוב לאו שבכללות לד"ה וכן זג וחרצן ונא ומבושל וריחים ורכב שלאו הכתוב בהם עול' לכל אחד וא' בפני עצמו, וא"ת ולר' יאשיה [בסנהדרין דף ס"ו] דבעי או לחלק לא יתחייב בא' לבדו עד שיעשה שניהם יש להשיב דשאור ודבש ונא ומבושל כתיב בהן ממנו, ונזיר נמי מדכתיב מחרצנים ועד זג ולא כתיב חרצנים וזג, וריחים ורכב מדלא קרינן ורכב בחטף, ואם תשאל למה יתחייב שנים הא אמרי' בחולין [דף ק"ב] גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה שאינו מתחייב אלא אחת מפני שיוצאין מלאו אחד יש להשיב כי אינו דומה כי בכאן מאחר שהאיסורים מפורשים בפסוק עולה הלאו על כל א' וא' על שאור ודבש וזג וחרצן וכן כול' כמו אלמנה וגרושה וחללה זונה שאם עשאן כולן חייב על כל אחת וא' מפני שלא יקח עולה על כל א' וא' וביבמות [דף ע"ו] שמצריך פסוק לחלק זהו מפני שגוף אחד הוא וכן פי' רש"י במכות דמעשר דגן תירוש ויצהר ובכור בקר וצאן וביכורים אע"פ שכולם כתובין בלאו אחד לוקח על כל א' וא' מאחר שמפורשים וכתובים בפסוק לא תוכל לאכול עולה על כולם אבל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינן מפורשים בפסוק בפי' שנא' לא תאכלו עולה על כולם ואם תשאל מה בין זג וחרצן נא ומבושל ריחים ורכב שאור ודבש אלמנה וגרושה וחלל' זונה שחייב על כל אחת וא' ואלו חלב שור וכשב ועז אינו חייב אלא אחת ונקרא לאו שבכללות כדאי' בכריתו' [דף ד'] וכן לחם וקלי וכרמל לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא [שם דף ה'] וכן מעש' דגן תירוש ויצהר לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא כדאי' בכריתות [דף ד'] יש להשיב דזג וחרצן שתי שמות הן וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתי לאתרויי בהו צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב הוא וכן לחם וקלי וכרמל שם חדש הוא וכן מעשר עכ"ל, ואני ראיתי בירו' דנזיר ממשמע שנ' רכב איני יודע שריחים בכלל מה ת"ל ריחים ורכב לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, הנה למדת מתוך דברי רש"י ודברי רבינו יצחק ברבי שמואל שהם עמודי ההוראה כי שאור ודבש שנים הן, וכן אתנן ומחיר שני' הם, ונא ומבושל שנים הם, וזג וחרצן שנים הם, וריחים ורכב שנים הם, ועמוני ומואבי שנים הם, וכל אחד מאלו נחשב לאו בפני עצמו.
אחר שמצינו האסורים למזבח בל"ת יחשוב אדם להקריב שאר דברים אע"פ שאינן מובחרין אל יחשוב אדם כן כי אע"פ שאינו בל"ת הרי אתה מוצא והבל הביא גם הו' מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, אלא כל שיביא אדם מן המובחר יביא, וכן הוא אומר בהרימכם את חלבו ממנו, ואומר מבחר נדריכם, וכן שנינו בפ' כל קרבנות ציבור [דף פ"ז] תמימים יהיו לכם ונסכיהם יש במשמע שגם הנסכים יהיו תמימים ונבחרים, [שם דף פ"ו] ולא יביא יין מעושן ומתוק והמבושל שהרי מחמת הבישול נשתנה מטעמו, [דף פ"ה] ולא סלת שהתליעו, ולא בלולה בשמן שריחו רע וטעמו רע [דף פ"ו] וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהן תולעת [שם דף פ"ה ובמסכת מידות פ"ב] ואין מביאים עצים מבניין שנסתר אלא לא יביאו לעולם אלא חדשים.
ושנינו במסכת תמיד [פ"ב דף כ"ט] שכל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, [בגמרא שם] משום ישוב א"י בפר' כל קרבנות ציבור [דף פ"ו כל הסוגיא עד סוף] שנינו שבזית יש תשעה מיני שמן כיצד זית שגרגרו בראש חזית ובררו אחד אחד וכתשו ונתנו לסל השמן שיצא ממנו הוא ראשון, חזר אחר כך וטענו בקור' השמן שיצא ממנו הו' השני, ואם חזר אחר שטענו וטחנו וטענו שניה השמן שיצא ממנו הוא שלישי, זתי' שמסקן כולם בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגיר גרגיר וכתשן ונתנן לסל השמן שיצא ממנו הוא הרביעי, ואם טענו בקורה אחר כך השמן שיצא ממנו הוא החמשי' חזר וטחן וטען פעם שניה השמן שיצא ממנו הוא הששי' זתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שלקן והעלן ונגבן ואחר כך כתש ונתן לסל השמן שיצא ממנו הוא השביעי, חזר וטען בקורה השמן שיצא ממנו הוא השמיני, חזר וטחן וטען פעם שני' השמן שיצא ממנו הוא התשיעי, אע"ג שכולם כשרים למנחות הראשון אין למעלה הימנו ואחריו השני והרביעי ושניהן שוין ואחריו שלישי וחמשי והשביעי ושלשת' שוין ואחריה הששי והשמיני ושניהן שוין והתשיעי אין למטה הימנו ומצוה לעולם להביא מן המובחר כאשר בארנו, אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנא' זך כתית למאור אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתית בלבד אבל למנחות הכל כשרין.
- ^ (פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"א)
- ^ (בספר המצוות ל"ת צח ובהלכות אסורי מזבח פ"ה ה"א)
- ^ (בהשגותיו על ספר המצוות שם)