ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קיז
שלא להקריב שאור או דבש
[עריכה]שלא להקריב שאר ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב, יא): "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ". והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מהל היוצא מן הפרות המתוקין . ובכלל "לא תקטירו" הוא גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטרת, וכמו שהפטמים אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה.
שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטון מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו המצוות בתחילה כדברי ספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי בשום דבר אחרי ידע הכונה.
ואומר כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת, אבל בלחם הפנים אע"פ שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.
ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו.
ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו, ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו, עד כאן.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות נב ב) שכל המנחות הקריבות לגבי המזבח באות מצה, כמו שאמרנו, וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אע"פ שהן מותרין לאכול אותן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר (שם ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה לוקה, ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד, לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר (שם ב, יא) לא תעשה חמץ, ונאמר לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי שבעשייתה חמץ חייב מלקות.
ואין לותתין חיטים של מנחות, שמא יחמיצו, ואע"פ כן אמרו זכרונם לברכה שהמנחות הנאפות היו נילושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזין הן. ושאור ודבש איסורן בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו, כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב [1] אלא אם כן הקטירן עם הקרבן או לשם הקרבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן לוקה, אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת מנחות.
הרמב"ם זכרונו לברכה[2] חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת, וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים.
והרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה[3] חלק עליו לחשוב שאור ודבש שני לאוין. ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מיחד לאויה בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ, ואם כן לאו דדבש אע"ג דאיכא שאור בהדיה יש לנו לומר הדבש נדרוש אותו לחודיה, ונמצא לאו בכל אחד, ויתר ראיותיהם בספרם.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים בכהנים, כי להם העבודה.
הערות
[עריכה]- ^ (פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"א)
- ^ (בספר המצוות ל"ת צח ובהלכות אסורי מזבח פ"ה ה"א)
- ^ (בהשגותיו על ספר המצוות שם)
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/117