מצוה:שלא יגרש האונס את אנוסתו כל ימיו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כח כִּי יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ.
כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.
(דברים כב, כח-כט)
הזהיר האונס שלא לגרש אנוסתו, והוא אמרו "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). וזה הלאו כבר קדמו עשה, והוא אמרו "ולו תהיה לאשה" (שם).
וכן ביארו בגמרא ממכות (דף טו.) שזה לאו קדמו עשה. ושם אמרו: האונס שגירש אנוסתו ומתה קודם שהחזירה או נישאת לזולתו, לוקה, שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא השורש אצלנו, קיימו ולא קיימו.
והתבארו משפטי מצוה זו בשלישי וברביעי ממכות.
שנמנע האונס מלגרש אנוסתו לעולם, ועל זה נאמר "תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט).
משרשי המצוה וקצת דיניה וכל ענינה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנז), וקחנו משם.
וזה הלאו אמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף טו.) שכבר קדמהו עשה. והעשה הוא מה שאמר הכתוב "ולו תהיה לאשה". ושם נאמר: אונס שגירש את אשתו, אם ישראל הוא מחזיר אותה ואינו לוקה, לפי שכבר נתקן הלאו בעשה שקדמו, שהרי היא לו לאשה. ואם כהן הוא האונס וגרשה, לוקה ואינו מחזיר אותה, שהרי כהן אסור בגרושה ומכיון שגרשה אינו ראוי להחזירה עוד, לפיכך הוא לוקה. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או שנישאת לאחר, שהרי אינו יכול עוד לקיים העשה, לוקה על כל פנים. ואף על פי שהוא לא ביטל הלאו בידו ממש אלא שנתבטל בסיבה, חייב מלקות מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה. כמו שהוא העיקר אצלנו, אצל קיימו ולא קיימו, כאשר כתבתי בסדר זה במצות שילוח הקן בלאו שלו (מצוה תקמד).