סמ"ג לאו פג
שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסיר רשות היבם מעליה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ואם נשאת לאחר ובעלה, לוקין שניהם, הוא והיא, ומוציאה בגט [כשמואל בפ' האשה רבה דף צ"ב ]. ואפי' היו לו כמה בנים -- נאסרה עליו ועל היבם. והיבם חולץ ואח"כ מותרת לאחרים.
וכן פסקו ר"ה [בתוס' שם בד"ה אבל] ורב אלפס [שם]. והביאו ראייה מן הירושלמי וז"ל הירושלמי [שם ובגיטין] יבמה שנשאת בלא חליצה רבי ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים רבי יהודא בן פזי בשם ר' יוחנן אומר תצא. רבי אסא אומר בשם ר' אילא תצא. רבי אסא שאל לרבי פנחס איך רבי סבר א"ל כרבי ירמיה א"ל חזור בך ואם לא כן אנא אכתוב עליך זקן ממרא. אמר ר' זירא מתני' מסייעא ליה לרבי יוחנן תצא מזה ומזה ושלש עשרה דברים בה דברי ר"מ שאומר בשם רבי עקיבא רבו אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. הא לצאת תצא.
ואומרים בכתובות [דף צ"ב] שאם נתקדשה בלבד בלא חליצה נותן לה הזר שקדשה גט ומותרת ליבם. אומר ר"ת [בתוס' שם בד"ה נותן כל הסוגיא] בד"א כשרוצה היבם לייבם, אבל אם אין רוצה ליבם, חולץ לה ומותר לזה שקדשה. וכן הורה הלכה למעשה דבקידושין לא קנסינן אפי' באשה שהלך בעלה למדינת הים כדתנן שם [בדף צ"ב], שמותרת לחזור לו. ומה שמקשה שם היאך חולץ לה ומותרת לבעל א"כ מצינו חוטא שקדשה באיסור נשכר -- זהו מפני שמשמע לו חלוץ יבם בעל כרחו אע"פ שרוצה ליבם מסקינן בסוטה (דף יח.) שהיבמה שזינתה והיא זקוקה ליבם לא נאסרה על היבם אלא רצה מיבם רצה חולץ שאין הלכה כרב המנונא דאסר: