מצוה:להיות שתי הבהמות קודש אם המיר אחת באחרת לקורבן
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ט וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.
י לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.
(ויקרא כז, ט-י)
לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל.
(ויקרא כז, לג)
היא שצונו להיות התמורה קודש. ובביאור אמרו במסכת תמורה (תמורה ד:) כי אמרו "לא ימירנו" (ויקרא כז, לג) הוא מצות לא תעשה שניתק לעשה.
ואמרו הרי מימר דלאו הניתק לעשה הוא. ושם נאמר גם כן לתת טעם היות ממיר לוקה, ואף על פי שהוא לאו שניתק לעשה, ואמרו לא אתי עשה ועקר תרי לאוי. כלומר האזהרה מתמורה נכפלת פעמיים, "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (שם, י), ובא עשה אחד והוא "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (שם). הנה התבאר מה שרצינו לבארו.
וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמורה, כלומר איך תתקיים ואיך לא תתקיים ומה דינה.
להיות התמורה קודש. כלומר, הממיר בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר זו תהיה לקרבן תמורת זו, שתהיינה היא והתמורה שתיהן קודש. שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י). וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קודש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה הוא אמרם, זכרונם לברכה, במסכת תמורה (דף ד:) בענין ממיר: לא אתי עשה ועקר תרי לאוי. כלומר, שהמניעה בתמורה נכפלה שתי פעמים, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ולא אתי עשה ד"והיה הוא ותמורתו" ועקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא.
משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקודש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) במצוה זו, שם תראה על צד הפשט כונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהג בקדש, ועל כן כדי לקבע בלבנו מוראת ענין הקדש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדשתה לעולם, ולא נחשב להפקיעה מקדשתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדשה, ותהיה להפך, שתתפשט יותר ותתפש הכל. והרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ד מהל' תמורה הי"ג) כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חמש בפדיון הקדש, שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משויו לפיכך יוסיף חמש. וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע, ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו. ועוד האריך בענין זה וכתב, אף על פי שכל חקי התורה גזרות הן, ראוי אתה להתבונן בהן, (על) [וכל] שאתה יכול ליתן בו טעם תן. ויזכר הרב לטובה שסיע ידי עם דבריו במלאכתי זאת.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה יז.) הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה, לפי שיש במינה קרבן. וכמו שאמרו (דף ט.) שאין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר ימיר, ממיר בה כל אדם. והממיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ודקדקו זכרונם לברכה (דף יג.) עם הפירוש המקבל, הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כולן תמורה, ולוקה על כל אחת. והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קדשי גויים עושין תמורה מן התורה, אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר (פ"א מהל' תמורה ה"ו). והכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. ומה שאמרו כיצד דין התמורה לקרב. ודין ולדותיה וולדי ולדות, ויתר פרטיה, מבוארין במסכת תמורה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר בראשונה ובתמורתה, ביטל עשה מלבד העונש שיש בדבר, שמועל בקודש.
מצות עשה שהממיר בקרבנו, שתהיה התמורה קדש אע״פ שעבר בלא תעשה, שנאמר "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".
ומשפטי התמורה בארנו בסמל״ת (ל״ת שמ״ה).