מצוה:לדון גנב בתשלומין או במיתה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.
(שמות כא, לז)
היא שצונו להורות בדין הגנב שנקנוס אותו בדין תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו, ובכלל כל משפטי הגנב כמו שהתבאר בכתוב.
וכבר התבארו דקדוקי דין זה כולם בפרק ז' מקמא ובח' מסנהדרין ובג' ממציעא ובמקומות מעטים מכתובות וקידושין ושבועות.
לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה "כי יגנב איש וגו'" (שמות כא, לז). וענין הגניבה הוא הלוקח דבר ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה.
שורש מצות המשפט ידוע.
דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למכרו בגנבתו, ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה, ודין גניבה שהוקרה שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין. ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קדם יאוש. ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לענין התשלומין, ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכר בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין איסור קנית גניבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מקמא, ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא (דף לג:) ובמקומות מעטים מכתובות (דף לא.) וקידושין (דף יח.) ושבועות (דף מט.).
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין, ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחויבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כח לחייב אלא להחזיר הגניבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.
מצות עשה לדון בדיני נזקי הגנבה. וגנב שיעידו עליו עדים כשרים שגנב, חייב לשלם שנים לבעל הגנבה: אם גנב דינר, משלם שנים; אם גנב חמור או כסות או גמל, משלם שנים בדמיה. נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חבירו. [בב״ק דף ס״ד וע״ד] והגנב שהודה מעצמו שגנב, משלם את הקרן ופטור מן הכפל, שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, ולא המרשיע עצמו משלם שנים. והוא הדין לכל הקנסות, שכל המודה בהן פטור.
שנינו בפ׳ מרובה [דף ס״ב] תשלומי כפל נוהגין בכל, אבל תשלומי ארבעה וחמשה אין נוהגין אלא בשור ושה בלבד, שהגונב את השה או את השור וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ד׳ ועל השור תשלומי ה׳. [שם דף ס״ו] הגנבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, דיאוש כדי לא קנה. [שם] נשתנית הגניבה ביד הגנב, קנאה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים כמשפט הגזלה. תניא בפ׳ מרובה [דף ס״ה] ומסיק שם דמודה רב אם גנב כחושה והשמינה או שמנה והכחישה, משלם תשלומי כפל או תשלומי ד׳ וה׳ כשעת הגניבה. ואמר רבי אלעאי [שם] שאם גזל או גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו. ואם אחר כך טבחו ומכרו, שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ואינו משלם ד׳ וה׳ אבל תשלומי כפל משלם כשעת הגניבה. והלכה כמותו. דתנן [בריש פרק הגוזל קמא] זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. ואמרינן [שם דף נ״ו] זה הכלל לאתויי הא דרבי אלעאי. אמר רב בפ׳ מרובה [דף ס״ה כל הסוגיא] גנב בהמה או כלים וכיוצא בהם, ובשעת הגניבה הוא היה שוה ארבעה ובשעת העמדה בדין הוא שוה שנים, משלמין קרן כשעת הגניבה שהרי שנינו כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, ומביאה גם על יוקר וזול.
בפ׳ הגוזל ראשון [דף צ״ו] ובפ׳ המפקיד [דף מ״ג] ובפסחים פ׳ כל שעה [דף ל׳] אבל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. מאי טעמא דרב פירוש למה אין כל התשלומין משלמין כשעת הגנבה אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן דווקא כעין שגנב בין שהוקר בין שהוזל כאשר יתבאר ולשון אחייה הוא לשון תשלומין שמחיי׳ ממונו של זה לשון רבינו יצחק בכתב ידו [וכן הוא בתוס׳ שם בד״ה דתניא דף ס״ה] אמר רבה בפ׳ המפקיד [דף מ״ג] הי׳ שוה בשעת הגנבה או הגזילה שנים ובשעת העמדה בדין ד׳ אם שחט או מכר או שבר את הכלי או אבדו משלם הכל כשעת העמדה בדין שהואיל ואלו היתה בעין היתה חוזרת נמצא שעת הגזילה היא שעת שחיטתו ושבירתו. ואם מתה הבהמה או נאבד הכלי מאליו משלם הקרן כשעת הגניבה שהרי עכשיו לא נגע בו ועל מה אתה מחייבו על שעת הגניבה באותה שעה לא הי׳ שוה כי אם שנים אבל בתשלומי כפל ד׳ וה׳ כשעת העמדה בדין אע״פ שהוקרו ומודה רב בזה כדמוכח גבי האי דאמר רבא [בפרק מרובה דף ס״ו ומבואר בתו׳ שם] טלאים כדמעיקרא דמים כדהשתא. אבל בהחסר כדברי רב שבארנו למעלה בכל עניין משלם קרן דווקא כעין שגנב כדגרסינן בפרק המפקיד [דף מ״ג] ובחסר מי איכא למ״ד דכל הגזלנים לאו כשעת הגזילה משלמי והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה בפרק קמא דנזיקין [דף י״א] ובפרק הגוזל קמא [דף צ״ד] אמר שמואל אין שמין לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזיקין ולשואל פי׳ רבינו שמואל [בתוס׳ פ׳ השואל דף צ״ו בד״ה זיל כל הסוגיא וקצתה גם בתוספת דף י״א דלעיל בד״ה אין] אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין ואינו כמו נזיקין שאומר שם למעלה [בדף י״א דלעיל] שהניזק מקבל הפחת הילכך גנב וגזלן יחזירו הנבילה או השברים בדמים שהן שווים בשעת העמדה בדין ועליהן ישלימו כל התשלומין ודורש דבר זה בירו׳ [פ״ה דב״ק] מניין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שנא׳ חיים שנים ישלם חיים ולא מתים עד כאן גניבה גזלה מניין שנא׳ והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל. פי׳ אם הוזלו חיים יחזירם כמות שהם ואם הוזלו מתים יתן לו הפחת ונמצא שלא הפסיד כלום כאלו הן חיים [בפרק השואל דף צ״ו ומביאו גם בדף י״א דלעיל] מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ובא לדין לפני רב ואמר לו לך שלם לו גרזן שלם כלומר שאין דין שואל כניזקין שבעל הדבר הניזק מקבל הפחת כי המשאיל לא יקבל עליו שום פחת והרי דינו זה כדין גנב וגזלן שמשלמין חיים ולא מתים כאשר בארנו והחזירוהו רב כהנא ורב אשי מדין זה. ומסקנא [שם] שהשואל כנזיקין אבל רבינו שלמה פירש לך שלם לו גרזן שלם והשברי׳ יהיו שלך. [בתו׳ דלעיל] וזה לא יתכן שהרי בפ״ק דנזיקין [דף ה׳] מדמה תשלומי גנב וגזלן ושואל לתשלומי נזק ואם כן אפי׳ סובין יכול לשלם. שוין רבי יוחנן ורב נחמן בפרק מרובה [דף ס״ח] שהגונב וטבח ומכר לפני יאוש בעלים אע״פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ד׳ וה׳ ואין צ״ל אם טבח ומכר לאחר יאוש שהוא משלם ד׳ וה׳ שהרי הועילו מעשיו וקנה הלוקח בפרק שבועת הדיינין [דף מ״ב] אמר שהגונב מן העכו״ם או שגנב נכסי הקדש פטור מן הכפל שנא׳ ישלם שנים לרעהו דווקא ומאחר שפטור מן הכפל פטור גם מתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר שהרי תשלומי ד׳ וה׳ אמרה תורה ולא שלשה וארבעה. [שם ובב״ק דף ס״ב ובב״מ דף נ״ו ונ״ז] וכן הגונב שטרות עבדים וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל שלא חייבה תורה כפל אלא במטלטלים שגופן ממון שנא׳ על שור על חמור על שה על שלמה. אבל העבדים הוקשו לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם. והשטרות אין גופן ממון. [בפ׳ מרובה דף ע״ח] השותפין שגנבו אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חבירו משלם תשלומי ד׳ וה׳. ואם עשה שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ד׳ וה׳ וחייבין בכפל בד״א כששניהם הוציאוה מרשות בעלים אבל הוציאה אחד מדעת חבירו פטור חבירו שאין שליח לדבר עבירה דדווקא גבי טביחה אמרי׳ בפ׳ מרובה [דף צ״א] או לרבות שליח. מסקינן בפרק מרובה [דף ע״ה] אליבא דרב שמי שהודה בקנס ואחר כך באו עדים אם הודה בתחילה בפני בית דין פטור אבל אם הודה חוץ לב״ה או שהודה בפני שנים בלבד ואחר כך באו עדים הרי זה משלם קנס על פיהם כיצד הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבאו העדים אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בב״ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו עדים וכן אמר רב המנונא שם שמסתברא מילתיה דרב וכן הלכה דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ד׳ וה׳ מן המטלטלין שלו ואם לא נמצאו לו מטלטלין ב״ד יורדין לנכסיו וגובין את הכל מן המעולה שבנכסיו כשאר נזיקין שנאמר בהן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כדאמר בפ״ק דב״ק [דף ה׳] כולהו כאבות הן לשלם ממיטב ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין ב״ד מוכרין את הגנב ונותנין דמיו לניזק שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ואמרו רבותינו על פי הקבלה בפרק היה נוטל [דף כ״ג] שהאיש נמכר בגנבתו ולא האשה [בקידושין דף י״ח כל הסוגיא] אין הגנב נמכר אלא בקרן אבל בכפל ותשלומי ד׳ וה׳ אינו נמכר בו אלא הרי זה חוב עליו עד שיעשיר. היה קרן הגניבה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים זוז הרי זה נמכר ושאר הקרן עם הכפל הרי זה חוב עליו עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם. היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר שנאמר בגניבתו עד שיהו דמיו כולן נבלעים בגניבתו. עוד בפ׳ מרובה [דף ס״ב וס״ג ובפרק הגוזל דף ק״ו וק״ז כל הסוגיא] אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הטוען שנגנב הפקדון מביתו אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון היה אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו כגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ד׳ וה׳ ואם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא קרן בלבד. בד״א שנשבע קודם ששלח יד בפקדון אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב וקנאהו. והטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע״פ שנתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואחר כך באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנא׳ וכי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום. וצריך שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול שנא׳ רעהו כך דרשו בירושלמי [פ׳ שבועות הדיינין]. ובפ׳ הגוזל [דף ק״ו] דורשו מדבר שניהם שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו וסלע מן הכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפלו אע״פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו כאלו לא החזיר כלום עד שיודיע לבעליו שכך אומר רבי עקיבא בפ׳ הגוזל בתרא [דף קי״ח] ואף על פי שרבי ישמעאל חולק עליו ופוטר כשהחזירו מ״מ הלכה כרבי עקיבא מחבירו. ובסוף פרק המפקיד [דף מ״ג] אמר רב אשי לאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ורבינו יצחק פוסק כרבי ישמעאל שאנו מעמידין בפרק המפקיד [דף מ׳] סתם משנה כמותו. אבל הגונב סלע מחברו וכלים מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו קיי״ל כר׳ יוחנן שאומר שם [בדף קי״ח] שאם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזרתו עדיין הגנב חייב באחריותן עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא המניין שלם פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו אפי׳ מניין אינו צריך אלא כיון שהחזירן למקומן פטור באחריותן ואע״פ שרב חולק עליו [שם] רב ור׳ יוחנן הלכה כרבי יוחנן בד״א בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מעדר של חברו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו הצאן ונמצאה שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו אע״פ שמנו הצאן והיא שלמה חייב באחריותו עד שידעו הבעלים כדי שישמרו הטלה הגנוב שהרי למדו פסיעות החיצונות ומתוך כך קל לברוח שכך אומר שם רב חסדא בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ח] ורבא סובר שם כמותו וכן הלכה [כך משמע שם ובדף קי״ט] אסור ליקח מן הגנב החפץ שגנב והוא עון גדול שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לגנוב גניבה אחר׳ שאם לא ימצא לוקח לא יגנוב ועל זה נא׳ במשלי חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד. גרסינן בפ׳ הגוזל אחרון [דף קט״ו] א״ר יוחנן משום רבי ינאי הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלי׳ ואח״כ הוכר הגנב שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא שגנבו בפנינו חוזר לבעליו והבעלי׳ נותנין דמיהם ללוקח שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלי׳ חוזרין ועושין דין עם הגנב כך מפרש רב פפא שהוא אחרון את דבריו ואע״פ שרב חולק [שם] על ר׳ יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אמר רבא [שם] אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלי׳ נותני׳ ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן [שם] נתייאשו הבעלים מן הגניבה בין נתייאשו קודם שלקחה בין שנתייאשו לאחר שלקחה קנאה הלוקח בייאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה. לקח מן הגנב שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כדמסקינן שם. [שם] והלכתא בכולהו עשו בהם תקנת השוק חוץ מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו שלא עשו בהם תקנת השוק ונוטלו בעל הבית בלא דמים שהרי אומר למוחזק לא נתת לגנב דמים אלו כדרך השוק על דעת שיתן לך חפץ זה. ופי׳ רב אלפס [וכן הוא בתוס׳ שם] שהכלל שאמר בכולהו אינו עומד על גנב מפורסם שאמר רבא כי אם על מחלוקת אמוראים שנחלקו בלוקח בפחות משויו או יותר ומורי רבי יהודא [וכן באשירי שם] כתב שמצא בשם רבינו יעקב שכלל גם גנב מפורסם שיעשו בו תקנת השוק. ואם הי׳ אומר לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לד״ה שנינו בפרק הגוזל אחרון [דף קי״ד] בע״ה שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שאלו היו כליו של זה ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו. ופירש רבינו שלמה שמדבר לפני יאוש דאי לאחר יאוש קנה אותם המוחזק בהם ביאוש ושינוי רשות. אמנם בספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש לפי שאין רגילין להתיאש מספרים שבאים לעולם ביד ישראל ולא ביד גוים כדאמר בפ׳ שני דבבא מציעא [דף כ״ד] שאני נהר בידן דכיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה לא מייאש דוודאי מישראל נפלו ויש להכריז. עוד הארכנו בעניין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בעניין חלוקי שבועות לקמן [בסימן צ״ה] [בדף ק״ד דלעיל] היה בע״ה עשוי למכור כליו ולא היו מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אע״פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אין מחזירין מיד הלקוחות שמא מכרן לאחרי׳ אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וצעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני הרי זה נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו. מתוך ההלכות שבפר׳ הגוזל אחרון [דף קי״ח וקי״ט] למדנו שכל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם חזקת רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו, [בדף קי״ח] ולפיכך אין לוקחין מן הרועים צמר או חלב או גדיים. אבל לוקחין מהן חלב או גבינה במדבר אבל לא ביישוב. ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן ארבע גיזות של צמר מעדר קטן או חמש מעדר גדול שאין חזקתו שהוא גנוב כדברי רב חסדא [שם]. [שם] כללו של דבר כל שהרועה מוסר אם היה בע״ה מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה ואם אין בע״ה מרגיש בו אסור ליקח אותו [בדף קי״ט] אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרין והסלים והטורטונין לפניהם שהרי הדבר זה גלוי ויש לו קול ואין זה גניבה ולוקחין מפתח הגינה ולא מאחורי הגינה. וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן. ומותר ליקח מן האריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים, [שם ובדף קי״ח] אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שלהם מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהם מפני שהם בחזקת גניבה ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם ואם אמרו הטמן אסור. [בדף קי״ט] מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בע״ה [שם] החייט ששייר מן החוט כדתני בר קפרא בירושלמי [שם] כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלש אצבעות חייב להחזירן לבעלים פחות מכן נוטלה נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו. ובכשיל של בע״ה ואם היה עושה אצל בע״ה אף הנסורת של בע״ה וכל אלו הדברים וכיוצא בהן הולכין בהן אחר מנהג המדינה ועיקרי הלכות אלו בפרק הגוזל אחרון [דף קי״ח]: