מצוה:לא לפסוק דין מוות באומד הדעת, אלא רק בעדים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.
(שמות כג, ז)
הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב לאמת. כגון שאדם, ירדפהו שונאו להרגו, ולהינצל ממנו יכנס בבית אחד והרודף יכנס אחריו, ונכנסו אחריו ומצאו הנרדף נהרג והוא מפרפר, ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ומנטף דם. הרי זה הרודף לא יהרגוהו סנהדרין על צד חתוך הגדר, אחר שאין עדים מעידין עליו שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורה מהרוג זה והוא אמרו "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז). ובמכילתא אמרו: ראוהו רודף אחר חברו להרגו, והתרו בו ואמרו "ישראל הוא, בן ברית הוא, אם הרגת אותו תיהרג", והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר, והסייף מנטף דם ביד ההורג. שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרוג".
ולא תרחיק זה ותפליא מזה הדין כי הדברים האפשריים, מהם קרובי האפשרות ומהם רחוקי האפשרות ומהם אמצעיים בין זה לזה, ולאפשר רוחב גדול. ואילו התירה תורה לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאוד, שאפשר שיהיה קרוב מהמציאות כגון זה שהמשלנו, היינו חותכין הגדר במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא רחוק מאוד גם כן, עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים במעט אומד לפי דמיון הדיין ומחשבתו. ולכן סגר יתעלה את הפתח ואמר שלא יחתוך גדר העונש אלא כשהיו העדים מעידים שהם ידעו בוודאי שזה עשה המעשה ההוא, בלא ספק ובלא דמיון כלל. וכאשר לא נחתוך הגדרים בדמיון חזק מאוד, הנה תכלית מה שיהיה שנפטור החוטא. וכאשר חתכנו הגדרים בדמיון ובאומד, הנה פעמים נהרוג נקי יום אחד. ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד.
וכן כשהעידו שני עדים עליו בשתי עבירות, בכל אחת מהן דין מיתה, כגון אחד משניהם לבדו ראה אותו עובר על אחת והאחד ראה אותו עובר על אחרת, הנה לא יהרג. והמשל בזה כגון שהעיד עליו עד אחד שהוא עשה מלאכה בשבת והתרו בו, והשני יעיד עליו שעבד עבודה זרה והתרה בו, זה לא יסקל. אמרו ז"ל אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו. תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרוג".
שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו עניין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש, [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות. ועל זה נאמר "ונקי וצדיק אל תהרג" (שמות כג, ז), כלומר היזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפורש במכילתא שאמרו שם (שמות כג, ז): ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו אם הרגת אותו תיהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג. שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרג" -- הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה.
וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאילו התורה התירה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב -- יצא מן העניין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול. ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וצוה אותנו על זה, וכל פקודי השם יתברך ישרים (תהילים יט, ט).
ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרג". וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שם), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה ואחד ללבנה שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרג".
שורש המצוה נגלה הוא כמו שאמרנו.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ו:) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעברה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם, ויתר פרטיה בסנהדרין.
ונוהגת בארץ ישראל בזכרים, לפי שבהם המשפט כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכוונת כמו שאמרנו -- עבר על מצות מלך, ועונשו גדול מאד שגורם להרג נפשות שלא כדין.
והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ר"צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לענין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (דף לג:) תנו רבנן: מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו? שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג", כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו? תלמוד לומר "וצדיק אל תהרג", וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל עניינים אלה מן השורש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון שמא עשה תשובה ונחם על רעתו שעשה ויהיה ממיישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.
כתוב בפרשת משפטים "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז). בסנהדרין [דף ל"ג] תניא: מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמוד עליו זכות, שמחזירין אותו? תלמוד לומר "ונקי אל תהרוג". וזה אע"פ שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מ"מ נקי הוא מדין מיתה שהרי יש לזכותו. ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה להמיתו, שאין מחזירין אותו לבית דין לחייבו? תלמוד לומר "וצדיק אל תהרוג". זה שנצטדק בדין, אע"פ שיכול להיות שאינו נקי, אל תהרוג אותו כי לא אצדיק רשע. אם מידך יצא זכאי, מידי לא יצא זכאי, יש לי הרבה שלוחים ליפרע ממנו. ותניא שם [בדף דלעיל] דה"ה חייבי גליות וחייבי מלקיות.
ובכלל לאו זה הא דתנו רבנן בפרק אחד דיני ממונות [דף ל"ז] שאומר בית דין לעדי נפשות: שמא ראיתם שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתן חרב בידו, דם מטפטף והרוג מפרפר? אם כן ראיתם, אין בדבריכם כלום. אין הורגין בעדות זו, אלא על פי ראיית שני עדים. ועל זה וכיוצא בזה נאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" כלומר הואיל ויש צד לנקותו ולהצדיקו, אל תהרגו.