מצוה:לא לעשות אלילים עבור עצמו, אפילו ביד אחרים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
(שמות כ, ג)
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.
(דברים כז, טו)
שהזהירנו מעשות עבודה זרה לעבוד, ואין חילוק בין שעשאה בידו בין שיצווה לעשותה, והוא אמרו יתברך "לא תעשה לך פסל וגו'" (שמות כ, ג).
ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות. רוצה לומר, לאו עשיית עבודה זרה ואף על פי שעשאה לו זולתו במצוותו, ואפילו לא עבד אותה.
שלא נעשה צלמים שייעבדו. אפילו לא עבדם העושה אותם, העשייה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצווה לעשות, שנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ג). והמצווה לעשותה הוא הגורם העשייה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל (סהמ"צ ל"ת ד).
ודעת הרמב"ן ז"ל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באיסור עבודה זרה שהוא במיתה. ובעשיית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חייב בדבר אלא מלקות. והוא ז"ל כתב שכל פסוק זה ד"לא יהיה לך" (שם כ, ב) נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, בין שיקבלנו לאלוה כלומר שיאמר לו "אלי אתה", או שישתחוה לו או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסורות או בעבודתו המיוחדת לו. אבל המניעה בעשיית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק ד"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד). ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מְצַוֶה משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור.
שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים.
דיני המצוה כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מותרת. וחילוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה מבוארים במסכת עבודה זרה (דף מג:).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד -- לוקה.
העושה עבודה זרה לעצמו – אף על פי שלא עשאה אלא לעצמו, ואף על פי שלא עבדה – לוקה.
שנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ג).