מצוה:לא לחון ולרחם על עובד אלילים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.
(דברים ז, ב)
הזהירנו מחמול כלל על עובדי עבודה זרה ומלייפות דבר מכל מה שמיוחד להם, והוא אמרו "לא תחנם" (דברים ז, ב).
ובאה הקבלה: לא תתן להם חן. עד שהאיש העובד עבודה זרה, יפה הצורה – אסור לנו לומר "זה יפה תואר", כמו שהתבאר בגמרא דילן (עבודה זרה כ.). ובגמרא ירושלמי (פ"א ה"ט) אמר: לא תתן להם חן – בלא תעשה.
שלא נחמול על עובדי עבודה זרה, ולא יישר בעינינו דבר מהם. כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום עניין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה ז.) שאסור לומר "כמה נאה גוי זה" או "מה נחמד ונעים הוא". ועל זה נאמר "ולא תחנם" (דברים ז, ב), ובא הפירוש על זה: לא תתן להם חן, כעניין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מ"לא תחנם" לא תתן להם מתנות חינם, והכל שורש אחד. ובירושלמי דעבודה זרה (פ"א ה"ט) אמרו "לא תחנם" לא תתן להם חן, בלא תעשה.
משרשי המצוה לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדיבור בם תעשה כל מלאכה, ועל כן בהימנענו במחשבה ובדיבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף סה.) כשאין נותנין להם מתנות חינם דדוקא למי שעובד עבודה זרה, אבל לא למי שאינו עובד עבודה זרה, ואף על פי שהוא עומד בגיותו לאכל שקצים ורמשים ושאר כל העברות כגון גר תושב, דמכיון שקבל עליו שבע מצות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חינם. ואמרו זכרונם לברכה (ערכין כט.) שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ועוד אמרו זכרונם לברכה (גיטין סא.) שמותר לפרנס עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ויתר פרטיה מבוארים במסכת עבודה זרה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושיבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, זולתי בעניין שימצא שבח יתר מאוד לאומתנו מתוך שבחם, עבר על לאו זה. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים וכל יודע דעת יבין זה.
שלא ליתן לעכו"ם חניה בקרקע ארץ ישראל, שנאמר "לא תחנם" (דברים ז, ב). ומטעם זה שנינו בעבודה זרה (דף כא.) אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מותר.
ג' דברים דרשו רבותינו (דף כ.) ממקרא זה:
- לשון חנייה – כאשר ביארנו;
- ולשון חן – שאסור לומר "כמה נאה עכו"ם זה", שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו – ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם;
- ולשון חנינה – לכך אמר עליהם בעבודה זרה (דף יג:) לא מעלין אותן מן הבור ולא מורידין, ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם – ומדבר בשבעה האומות, האמורי והכנעני וגו'.
הנה בעבודה זרה (דף כא.) אמר שמותר למכור לעכו"ם בחוצה לארץ בתים ושדות. אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה, ואין שכונה פחותה מג' בתים. הילכך אסור למכור להם ג' בתים זה בצד זה לשלושה עכו"ם אם שום ישראל נשאר סמוך להם, דילמא הני תלתא עכו"ם מייעצי עליה עצה רעה וקטלין ליה או מזקי ליה.
עוד שם אמרינן אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס עכו"ם עבודה זרה לתוכו והתורה אמרה "לא תביא תועבה אל ביתך". דאגרא לא קניא אבל משכיר להם בתים לעשות אוצר ועכשיו נהגו העם להשכיר אף לדירה. ומביא אבי אמי רבינו חיים כהן ראיה לזה מדאמרינן בירושלמי הא במקום שאמרו למכור כגון בחוצה לארץ, מותר למכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אף לבית דירה. אף על פי שבסוריא אין זה הכלל, שהרי תנא בתוספתא שמותר למכור ואסור להשכיר.
וזהו לשון התוספתא: אין משכירים להם בתים ושדות בארץ ישראל; ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות; ובחוץ לארץ מוכרים אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר בית דירה. פירוש "כאן וכאן" – בארץ ישראל ובסוריא דרישא מדבר, אבל בחוץ לארץ מותר כדאיתא בירושלמי. וטעם שאמרנו בחו"ל שמותר להשכיר משום דמן התורה אין איסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר. ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור.