מצוה:לא לגלות ערוות אשת הבן
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.
(ויקרא יח, טו)
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.
(ויקרא כ, יב)
הזהירנו מגלות ערות אשת הבן, והוא אמרו יתעלה "ערות כלתך לא תגלה" (ויקרא יח, טו).
והעובר על לאו זה בסקילה. ואם לא נחקרה העדות או לא נודע הוא, בכרת אם הוא מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה.
שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין וכל שכן מן הנשואין, בין בחייו ואפילו גרשה בין אחר מותו. בכל ענין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר "ערות כלתך לא תגלה" (ויקרא יח, טו). ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר, בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר.
שרש איסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ).
מדיני המצוה כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא:) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם. ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאיסור בא בכתוב בכלתו, גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן. וגזרו מחמת בתו בלבד ודי לנו בכך. ואלו נקראות שניות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה, בסקילה. ואם אין עדים בכרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות.
שלא לבוא על כלתו, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואים. כמו ששנינו בסנהדרין (דף נג:) שנאמר "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, טו). וקבלנו מרבותינו כי מ"לא תגלה ערותה" שלא הוצרך ליכתב לאזהרת כלה, אנו למדין שבא לרבות אחר מיתת בנו.
ועונש סקילה בפרשת קדושים שנאמר "ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם" (שם כ, יב). ועונש דלאחר מיתת בנו אנו למידין בגזירה שוה: "דמיהם בם", "דמיהם בם" (שם כ, יא) מאשת אב. ועוד גרסינן בתורת כהנים (פ' קדושים) אשת בנך פרט לשפחה ונכרית ואנוסת בנו ומפותת בנו, שאין אני קורא בהן אשת בנך.