מצוה:לא לגלות ערוות אשת איש
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
(שמות כ, יב)
וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ.
(ויקרא יח, כ)
הזהירנו מגלות ערות אשת איש, והוא אמרו יתעלה "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (ויקרא יח, כ).
ובעונש העובר על לאו זה יש הפרש. וזה שאשת איש אשר היתה נערה מאורשה – שניהם חייבים סקילה כמו שבאר הכתוב. ואם היתה בת ישראל ובעולה – שניהם חייבין חנק. ואם היתה בת כהן ובעולה – דינה בשריפה והוא בחנק, רוצה לומר הבועל. וזה כשנחקרה העדות, ואם לאו הנה הוא בכרת וזה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה.
וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אמרו "לא תנאף" (שמות כ, יב). רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא: "לא תנאף" למה נאמר? לפי שהוא אומר "מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י). עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר "לא תנאף", אחד האיש ואחד האשה. ולא כמו "ואל אשת עמיתך" כי היא האזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא האזהרה לנואף בלבד. וכן בשאר העריות, אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה גם כן, מאמרו "לא תקרבו לגלות ערוה". הרי כאן שניים, להזהיר האיש על ידי האשה, והאשה על ידי האיש.
ובגמרא סנהדרין (דף נא:) אמרו: הכל היו בכלל הנואף והנואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשריפה ואת נערה המאורשה לסקילה. וכבר קדם לנו באור זה הענין בפתיחת המאמר (שורש ד').
שלא לבוא על אשת איש, שנאמר "לא תנאף" (שמות כ, יב). ובא הפירוש שלשון "ניאוף" סתם משמע באשת איש, כמו שאמרו ז"ל (רש"י שם): אין נאוף אלא באשת איש. ונכפל זה הלאו בסדר אחרי מות, שכתוב שם בפרוש "ואל אשת עמיתך וכו'" (ויקרא יח, כ).
משרשי מצוה זו כדי שתתיישב העולם כאשר חפץ השם. והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סיבה לבטל כמה ממצוות האל עלינו, שציונו בכבוד האבות ולא יכירו לבנים עם הניאוף. ועוד יהיה כישלון במה שנצטוינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן. מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו. וגם כי סיבה לאבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני אדם שמקנאין על ניאוף בת זוגם עם אחרים ויורדין עם הנואף עד לחייו. וכמה תקלות מלבד אלה.
דיני המצוה כגון הרחקת העניין שלא להתייחד עמהן, ומשפט הנואף והנואפת גם כן שגם היא באיסור ובדין, ויתר פרטיה מבוארים במסכת סנהדרין ובמקומות בגמרא. ושם בסנהדרין (דף נא.) מתבאר שהנואף עם אשת איש גמורה שניהם בחנק. והנואף עם נערה מאורסה שניהם בסקילה. ועם בת כהן היא תשרף והוא יחנק. ואיסור אשת איש הוא מן המצוות שהן על כל בני העולם בכלל, בין ישראל בין גוי. אבל יש חילוק קצת בענין, שאין אישות לגוי אלא על ידי בעילה וישראל קונה אותה בקידושין (קידושין נז:).
שלא לבא על נערה המאורסה שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. ואמרו רבותינו שנערה המאורסה בכלל אשת עמיתך היא. למדנו אזהרה לאיש, אזהרה לאשה מניין? תלמוד לומר בי' הדברות לא תנאף. ואין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר בפ' קדושים ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת ואע"פ שאזהרת לא תנאף נאמרה כלשון זכר הא תני דבי ר' ישמעאל [בקידושין דף ל"ה] איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וענש סקילה בפ' תצא כי יהי' נערה בתולה מאורשה מאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו.
ודרשו רבותינו בכתובות [דף מ"ח] נערה בסקילה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה. ועוד דרשו רבותינו [שם] מבית אביה הכתוב בעניין פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל להוליכה לבית בעלה שמאותה שעה והלאה אם זינתה נידונת בחנק שם [דף מ'] נחלקו רבי מאיר וחכמים ר"מ סובר נערה ולא קטנה וחכ"א נערה חסר ה"א ואפילו קטנה במשמע והמקרא של והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא ודאי דבר זה אינו מדבר אלא בנערה, דקטנה אינה בת עונשין.
וכל דיני קדושין ואישות נתפרשו במ"ע [מ"ח] וגם בספר זה בלאו של שארה כסותה ועונתה לא יגרע [ל"ת פ"א]. ואלו הן העריות שהן בשרפה: [ר"פ הנשרפין דף ע"ה] הבא על בת כהן, והבא על בת אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אמה, ועל אם אביה, ועל בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו. והם עשר נשים בשריפה.
בת כהן מניין? שנא' באמור אל הכהנים ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. ודרשי' בפ"ד מיתות [דף נ'] יכול אפילו פנויה וזינתה תשרף? נאמר כאן אביה ונא' להלן אביה במוש"ר לזנות בית אביה. מה להלן זנות עם זיקת הבעל, אף כאן זנות עם זיקת הבעל. ואומר שם חכמים [לעיל] דווקא נשואה בת כהן בשרפה, אבל ארוסה בסקילה כדין ארוסה בת ישראל. שאם אתה אומר בשריפה אם כן הקלתה במיתתה שהרי סקילה חמורה משריפה, ואתה בא לדונה בשריפה הקלה, והרי הכתוב דומה שבא להחמיר עליה. ודרשו רבותינו היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה, אלא מיתתן בחנק. מצינו עונש שריפה מבת כהן ואזהרתה בפ' אחרי ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה.