מצוה:לא לאכול בהמה וחיה טמאה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ד אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
ה וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
ו וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם.
ז וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם.
ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
(ויקרא יא, ד-ח)
ז אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
ח וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.
(דברים יד, ז-ח)
הזהירנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה, והוא אמרו יתעלה "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו'". ואולם שאר בהמה טמאה לא בא עליה לאו בבאור, אבל מאמרו "וכל בהמה מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו", הנה הודיע שכל מי שאין לו סימנין אלו יחד, הוא מוזהר על אכילתו והאוכל חייב. אבל הוא לאו הבא מכלל עשה, שהתבאר שהוא עשה. והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה, עשה ואין לוקין עליו. ואמנם נאסר לנו שאר בהמה וחיה טמאה ואנו חייבין על אכילתן מלקות, מקל וחומר שאנו אומרין כשהחזיר והגמל שבו סימן טהרה אחד לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם סימן טהרה כלל שלוקין עליו.
ולשון ספרי בכל זה אמר אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה וחיה טמאה מנין? ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בהן סימן טהרה כלל אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן. נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מן הקל וחומר.
נמצאת מצות עשה שהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מקל וחומר, אבל הקל וחומר זה אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרנו לא תעשה של"ו בבתו לפי מה שנתבאר במקומו. ולפיכך מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה או חיה טמאה, מאי זה מין שיהיה מהן, לוקה מדאורייתא, ודע זה.
שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן" (ויקרא י"א, ד'-ז'). ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בביאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקין עליו.
ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא (שמיני פרק ג מ"א) אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן? נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחמר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחמר בזה הענין מבאר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שיך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה לוקה מדאוריתא. ופרוש מפרסת פרסה הוא שפרסותיה סדוקות. ופרוש שוסעת שסע כלומר שתהא הפרסה מבדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחברת למעלה או בהפך טמאה היא. ופרוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעים ומשיבה אותו לפיה לכתשו ולטחנו הדק.
משרשי המצוה מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים שהם כלים לנפשות לפעל בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעלתן ולא ינעלו [דלת] בפניהם רע מזג הגופות וטמטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל אסור בהמה טמאה לעבר עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו, אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב), מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ג). אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בפי' על ויקרא יא ג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמתר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מתר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השנים מוצצו ובולעו, והא קימא לן (בכורות ה א) כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו ושאר פרטי המצוה מבארים בפרק שלישי מחולין ובמקומות אחרים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית בהמה טמאה או שתה רביעית מחלבה במזיד, לוקה. ובשוגג, פטור.
מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה וגו' [מבואר בספרי פרשה ראה ובת"כ פרשת שמיני פרק ג'] שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה לא תאכלו. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא. ובגמל ובארנבת ובשפן וחזיר נאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הא למדת שהם בלא תעשה אע"פ שיש בהן סימן אחד ואין צריך לומר אותם שאין בהן סימן כלל שיאסור אכילתם בל"ת יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו ושיעור אכילתם ללקו' בכזית [זה השיעור מבואר בכמה מקומות דסתם אכילה אינה פחותה מכזית].
האדם אע"פ שנאמר בו ויהיה האדם לנפש חיה אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך האוכל מבשרו בין חי בין מת אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה לפי זה הא דגרסי' בת"כ [שמיני פ"ד] הוא טמא ואין דם וחלב ובשר של מהלכי שתים טמא אלא טהור אינו מעניין אחד כי החלב שפירש אמרינן בכתובות [דף ס' וכל הסוגיא בתו' שם ולקמן] שאפי' מצות פרישה אין בו וכמו כן דם וחלב אינו מענין אחר כמו שאומר שם וחילופא בדם דאמרינן שעל הכבד גוררו שבין השינים מוצצו.