מצוה:לאכול את שיירי המנחות
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.
(ויקרא ו, ט)
היא שצוה הכהנים לאכול שיירי מנחות, והוא אמרו יתעלה "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל" (ויקרא ו, ט).
ולשון ספרי: "תאכל" מצוה, כיוצא בו "יבמה יבא עליה" מצוה. רוצה לומר שאכילת שיירי מנחות כמו בעילת היבמה – שהיא מצות עשה, לא עניין היתר לבד.
וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת מנחות. ולשון התורה בזאת המצוה היא מיוחדת בזכרים, והוא אמרו יתעלה "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).
שנצטוו הכהנים לאכול שיירי מנחות. כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'" (ויקרא ו, ט). ולשון ספרא (צו פרשה ב מ"ט): "מצות תאכל" מצוה; "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) מצוה. כלומר ששניהם מצות עשה, לא רשות.
משרשי מצוה זו. כתבנו למעלה (מצוה קב) במצוות "ואכלו אתם אשר כפר בהם" בואתה תצוה שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי השם יתברך בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב:) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז). נמצא שמנחת חינוך וחביתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה, נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכוהנת (סוטה כג.) מנחתה נקמצת ושייריה נאכלין, דכהן דווקא אמרינן ולא כהנת. ויתר פרטיה מבוארים במנחות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. שנאמר "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא). עבר ולא אכלה, ביטל עשה זה.
מצוות קפד, קפה:
אכילת קדשים לכהנים הם מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט, לג) הכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין (פסחים נט:). וכן אכילת שיירי מנחות מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה [מן המנחה] יאכלו אהרן ובניו" (ויקרא ו, ט). [בפרק איזהו מקומן דף כ״ג] קדשי קדשים נאכלין בעזרה לזכרי כהונה [בספרי פ׳ קרח דף י״ח ע״ג] וכן שיירי מנחות, שנאמר "לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם וגו׳ בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר י"ח, ט'-י'). וכן שלמי ציבור הוקשו לחטאת כמו שביארנו למעלה.
———
אכילת קדשים
חזה ושוק של שלמים נאכלין לכהנים זכרים ונקבות, שנאמר בהן "לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך" (שם, יא). וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר "כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לך נתתים ולבניך ולבנותיך" (שם, יט). וכן הבכור, שנאמר בו "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (שם, יח). וכל אלו הנאכלים לכהונה, נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. וכולן נאכלין בכל העיר כדתנן בפרק איזהו מקומן (דף נ"ה. כל הסוגיא), שנאמר "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור" (ויקרא י, יד). לא נאמר בהן "במקום קדוש" שהוא העזרה, אלא "טהור" שהוא כל מחנה ישראל שכנגדו לדורות ירושלים, שטהור מטומאת מצורע שמשתלח חוץ לג׳ מחנות. והוא הדין למעשר ופסח שהרי הם קדשים קלים.
כבר ביארנו [לעיל] שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. ותנו רבנן בפרק איזהו מקומן (דף נ״ו: כל הסוגיא) יכול יהו נאכלין לאור שלישי? כלומר גם בליל שני שיום של אחריו הוא השלישי. תלמוד לומר בפרשת קדושים "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" (ויקרא יט, ו) כלומר גם ממחרת יאכל כל הנותר ממנו עד יום השלישי ולא שלישי בכלל שמשם ואילך ישרף והלילה הוא מיום שלישי. ולפי זה הפירוש, וי״ו ד"והנותר" יתירה כמו וי״ו ד"והנותר" בפרשת צו, כעין שביארנו שם [לעיל]. כך פירש אבי אמי רבי׳ חיים כ״ג. יכול ישרף מיד בלילה הואיל ועבר זמן אכילתו? תלמוד לומר בפרשת צו "ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.
מותר לאכול את הקדשים בכל מאכל. אפילו הכהנים מותרין לאוכלן צלויין, שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין. אבל לא תבלין של תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול, כדאיתא בפרק כל התדיר (זבחים צ:).
כבר ביארנו (לעיל במ״ע קפ״א) שהטמא בשעת זריקת דמים אינו חולק לאכול, וצריך שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטרת חלבים, שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג) כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים קב:). וכל מחוסרי כיפורים אע״פ שטבלו והעריב שמשן אסורים לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן (דף צח:).
———
אכילת שיירי מנחות
וכן במנחה (דף קב:) שכתוב במנחות האפויות "לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ויקרא ז, ט) כך פתרון המקרא לכהן הטהור בשעת הקרבה, שהרי כתוב במנחת הסולת "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (שם, י).
זה שחלק הכתוב לכתוב בכאן בעניין זה ובכאן בעניין זה, מפני שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי הוא ראוי לו שהרי אוכלו מיד, לכך לא הוצרך לפרש בה חלוקה. אבל הסולת אם יחלקו אותה ביניהם לכל אנשי בית אב שמקריבין באותו היום נמצא מגיע לזה מלא כפו סולת או פחות שאינו ראוי ללוש אותו או לאפותו. לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה. לכך הוצרך לפרש בה "לכל בני אהרן תהיה" לכל אנשי בית אב של אותו היום "איש כאחיו".
מכאן אמרו חכמים בפרק אלו מנחות נקמצות [דף ע״ג] שאין חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת או סולת כנגד סולת, אלא כל אחת ואחת חולקין שייריה בפני עצמה. וכן אין חולקין עוף כנגד עוף ולא חטאת כנגד חטאת ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה.
———
בבעל מום נאמר "לחם אלהיך מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב) (תורת כהנים, אמור ג'; זבחים קב.) אבל אשה אין חולקין לה בקדשי המקדש, שנאמר "איש כאחיו". וכן קטן אינו חולק אפילו בקדשים קלים, כדתניא בפרק אלו מנחות נקמצות (מנחות עג.) אע״פ שמותר להאכילן אפילו בקדש הקדשים. וכהן גדול נוטל שלא בחלוקה כל מה שירצה (יומא יד. ויז: ובתורת כהנים ולקמן בע״א מביאו).