מפרשי רש"י על שמות לה כב
| מפרשי רש"י על שמות • פרק ל"ה • פסוק כ"ב |
• א • ב • ג • ד • ה • יא • יז • כב • כו • ל • לד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כׇּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכׇל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהֹוָֽה׃
רש"י
"על הנשים" - עם הנשים וסמוכין עליהם (מה שהתרגום הניח על כפשוטו משום דלא מתרגם ויבאו האנשים ואתו גבריא כמו שמתרגם לעיל מיניה רק מתרגם ומייתן ור"ל שהביאו חח ונזם בעודן על הנשים כמש"כ רש"י על טוו את העזים)
"חח" - הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע והוא הצמיד וכומז כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה
רש"י מנוקד ומעוצב
עַל הַנָּשִׁים – עִם הַנָּשִׁים וּסְמוּכִין אֲלֵיהֶם.
חָח – הוּא תַּכְשִׁיט שֶׁל זָהָב עָגֹל, נָתוּן עַל הַזְּרוֹעַ; וְהוּא הַצָּמִיד.
וְכוּמָז – כְּלִי זָהָב הוּא, נָתוּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָקוֹם לָאִשָּׁה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ שֵׁם "כּוּמָז", כָּאן מְקוֹם זִמָּה (שבת ס"ד ע"א).
מפרשי רש"י
[י] כומז כלי זהב וכו'. מקשים דכאן קבל משה מיד, אף על גב דהוא כלי של אותו מקום, ואילו גבי מראות הצובאות (רש"י להלן לח, ח) נסתפק משה אם יש לו לקבל אותם משום שנעשים ליצר הרע, ויש לומר דכאן הוא עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האשה, ולכך אין בזה הכלי שום דבר גנאי, אבל מראות הצובאות איפכא הוא, דהם נעשים ליצר הרע, ולכך היה מסתפק משה אם יש לו לקבל אותם. ואני אומר הכיור מן מראות הצובאות עצמם נעשה, כי מראות הצובאות היו נחושת קלל, והנה ניכר המראה עדיין, ולא נשתנה כלל, ולכך היה מסתפק, כיון דלעולם שם מראה עליהן, דאין המראה רק נחשת קלל, ואין כאן שנוי כלל. אבל כאן נשתנה בודאי, ומכיון דנשתנה אין כאן איסור. תדע לך דזה הוי טעמא, דהא גבי אתנן זונה, אליבא דבית הלל דהלכה כמותם (עירובין דף יג:), דרשינן "הם" (דברים כ"ג, י"ט), 'ולא שינוייהם' (בבא קמא דף סה:), שמע מינה דשינוי אין בו דבר איסור אתנן, כל שכן דאין כאן שום דבר גנאי. ואפילו לבית שמאי דאמרי "גם שניהם" (דברים כ"ג, י"ט) לרבות שינוייהם, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תצא (שם), דוקא באתנן זונה דאסור משום אתנן זונה, אבל היכי דלא הוי איסורו רק משום גנאי, כשאינו בעין אינו אסור, וזה פשוט: [יא] ורבותינו פירשו וכו'. מפני שהוקשה להם לרז"ל (שבת דף סד.) שאין דרך לשון הקודש לקרא שם מיוחד לדברים שהם ערוה, דהא ערות האשה קרא הכתוב (במדבר כ"ה, ח') "קבתה", ואין "קבתה" שם לערוה, רק שם כולל למעיים, כמו שתרגם אונקלוס (שם) 'במעהא', וכל כל דבר ערוה אין הכתוב נותן לו שם מיוחד, שהרי ערות האיש נקרא 'גיד', וכן הצרכים לא נקראו בלשון הקודש שם עצמי להם, והכל הוא דרך כבוד, וכאן למה קרא "כומז" שם מיוחד אל הכלי הזה שהוא דפוס בית רחם, ולכך דרשו רז"ל (שבת דף סד.) שהוא 'כאן מקום זימה', והשתא אין שם מיוחד לכלי זה, רק כאילו נקרא 'כאן זימה':
מה שפירש"י חח הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע והוא הצמיד תימה דהתרגום לא מפרש הכי דהא חח מתרגם כאן שירין ואלו צמיד דפרש' מטות מתרגם שבכין וצ"ע כנ"ל: