מפרשי רש"י על שמות לה ב
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק ל"ה • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • יא • יז • כב • כו • ל • לד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃
רש"י
"ששת ימים" - הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת
רש"י מנוקד ומעוצב
שֵׁשֶׁת יָמִים – הִקְדִּים לָהֶם אַזְהָרַת שַׁבָּת לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (מכילתא).
מפרשי רש"י
[ג] הקדים להם אזהרת שבת כו'. ואם תאמר, מהיכי תיתי לן שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת, הרי שבת עשה ולא תעשה, ומלאכת המשכן עשה, וקיימא לן (יבמות דף ה.) דלא אתי עשה ודוחה עשה ולא תעשה. ובפרשת קדושים (ויקרא י"ט, ג') ביאר הרא"ם דהוי ילפינן מפסח ותמיד שהם צרכי גבוה ודוחים שבת, ולפיכך היה גם כן מלאכת המשכן דוחה השבת. ודבר זה לא יתכן, דלא דחי שבת רק בזמנו, ד"במועדו" כתיב, דילפינן מיניה (פסחים דף עז.) אפילו בשבת, אבל דבר שאין זמן לו אין ראיה להתיר. ולי נראה דהווה אמינא לא אסרה התורה אלא מלאכה של אדם, דכתיב (ר' לעיל כג, יב) "ששת ימים תעשה מלאכתיך וגו'", ומשמע מלאכת שמים הוי שרי, לכך צריך קרא:
והקשה הרא"ם דמאי ראיה היא זו שהקדים אזהרת שבת, אימא איפכא, דמלאכת המשכן ידחה שבת, דהא כהאי גוונא דרשינן (יבמות דף ה:) "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא י"ט, ג'), שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ואם כן הכי נמי נימא אף על גב שהזהרתיך על השבת - המשכן יהיה נעשה, לכך פירש הרא"ם דודאי במה שהקדים השבת למדנו דמלאכת המשכן אינו דוחה השבת, ולפיכך בפרשת כי תשא (לעיל לא, יג) דהקדים מלאכת המשכן, הייתי אומר דמלאכת המשכן היה דוחה את השבת, הוצרך "אך" שלא יהיה דוחה מלאכת המשכן. ולקמן (ויקרא י"ט, ג') דדרשינן דמורא אב ואם אינו דוחה את השבת, אף על גב דהקדים מורא אב ואם, התם מ"אני ה' אלקיכם" סיפא דקרא קדרש. וכן פירש רש"י שם (יבמות דף ה:) "אני ה' אלקיכם" כולכם חייבי בכבודי:
ואין פירושו הגון כלל. חדא, דבפרשת קדושים קאמר (רש"י ויקרא יט, ג) 'סמך שמירת שבת למורא אב ואם', אם כן מסמיכות דריש, ולא מ"אני ה' אלקיכם", רק טעמא דמילתא מ"אני ה'" ילפינן. ובפרק קמא דיבמות (דף ה:) גבי 'יכול יהא כבוד אב ואם דוחה השבת כו כתבו התוספות (ד"ה כולכם) גם כן מ"אני ה' אליהכם" נפקא. ובעניותי לא הבנתי, דהא פריך שם (יבמות דף ו.) אהא דאמר 'יכול אמר לו אביו הטמא יכול ישמע לו, תלמוד לומר "איש אביו ואמו תיראו וכו'" עד 'כולכם חייבים בכבודי'. ופריך על זה, וקאמר אלא "שבתותי תיראו" למה לי, ומתרץ מבעי ליה לכדתניא וכו', ולפירוש התוספות הוי מקשה "אני ה'" למה לי, ואהא לא תירץ מידי. ועוד, דמה בכך דהקדים, הלא יש לפרש כאן כמו שאמרינן במורא אב ואם 'אף על גב דהזהרתיך על מורא אב שבתותי תשמורו', הכי נמי איכא למדרש אף על פי שהזהרתיך על השבת מלאכת המשכן יהיה נעשה, ומנא לן ללמוד שאין מלאכת המשכן דוחה השבת:
אבל עיקר פירושו, דודאי כל מילתא שנכתב הוא לתוספת ולחומרא, שכן משמעות הלשון כי לכך נכתב - לחומרא, ואין דבר נכתב כדי להקל מעליו האיסור, שאין זה שייך לומר כלל. לכך שם אצל מורא (ויקרא י"ט, ג') דכתב מורא אב ואם, הרי עיקר הכתוב מורא אב ואם, וסמך שבת אחריו, ואמרינן למה נכתב שם שבת, ומאי ענינו אצל מורא אב ואם, על כרחך לא נכתב אצל מורא אב ואם רק כדי להחמיר על השבת. ואין לומר דלכך סמך שבת אצל מורא אב ואם כדי להקל על השבת, דלא נכתב דבר להקל עליו, דכלל אין לומר כך. וכאן בפרשה הזאת, אף על גב דהקדים שבת, אין כאן מקומו של שבת כלל, רק מלאכת המשכן כאן מצותו, ואם כן שבת נכתב כאן להקדים אותו למלאכת המשכן להיות נכתב שם אצל מלאכת המשכן להחמיר על השבת, דלכך נכתב כאן. ואמרו ז"ל (יבמות דף ו.) [ב]מורא מקדש "ואת שבתותי" (ויקרא י"ט, ל') מיותר, שכבר כתוב (שם שם ג), פירשו לתוספות:
ואם תאמר, ומנא לן לומר כאן דעיקר המצוה היא מלאכת המשכן, שמא עיקר המצוה הוא שבת, ואין זה קשיא כלל, דלא נוכל לומר דעיקר המצוה היא שבת ומלאכת המשכן נכתב כדי ללמוד שיהא דוחה מלאכת המשכן שבת, דאם כן לכתוב בקרא שיעשו המשכן, אבל לכתוב כל ענין עשייתו, ואיך יעשו, זה אינו שייך כאן. אבל איפכא הוי שפיר, דכל ענין זה - שמירת שבת, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (פסוק ג) זהו אזהרה, והעושה מלאכה ביום השבת יומת (פסוקנו), כל זה אינו רק שמירת שבת, ותו לא. אבל דבר זה, דהוא איך יעשו המשכן, וכל ענין שלו, ונדבתו (פסוקים כא -כג), לא היה כאן מקומו, אלא בודאי עיקר מקומו של משכן הוא בכאן, רק שכתב כאן שבת, שלא ידחה מלאכת המשכן השבת. ועוד, אם עיקר המצוה לצוות להם השבת, למה כתיב "ויקהל" (פסוק א), והרי כבר הזהיר אותם על השבת (לעיל ל, יג-יז) ולא כתיב "ויקהל", אלא עיקר המצוה היה מלאכת המשכן, ולפיכך הקהיל אותם כדי שיתנדבו אנשים ונשים. ולפיכך כתיב אצל צואת המשכן (פסוק ד) "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל", לומר כי היה מצוה כל עדת ישראל על נדבת המשכן, ובשביל זה הקהיל כל עדת ישראל:
ואם תאמר, לעיל בפרשת כי תשא (לא, יג) למה הוצרך לכתוב מיעוט "אך את שבתותי", יש לומר דאי לאו כתיב "אך" מיעוטא, אף על גב דאמרינן לקמן אצל מורא הדבר שהקדים הוא העיקר, ומה שסמך אחריו נכתב כדי להחמיר, היינו היכי דנסמכו בדבור אחד, שכתב (ויקרא י"ט, ג') "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו", ואמרינן מה ענין שבת אצל מורא דכתב "ואת שבתותי תשמורו", ולמה סמך אליו שמירת שבת. אבל לעיל בפרשת כי תשא שכל אחת ואחת פרשה בפני עצמה, שהרי אחר כך מתחיל (ר' לעיל לא, יב) "וידבר ה' אל משה לאמר", והוי כמו שאר שני פרשיות בתורה, דכל אחת ואחת פרשה בפני עצמה, ולא שייך לומר מדהקדים כלל, לכך הוצרך למכתב "אך" מיעוט כדלעיל, ולא קשיא מידי:
ומשום טעם זה קאמר כאן 'הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת', ומשמע אבל אי כתב שבת אחר מלאכת המשכן לא הוי ילפינן דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, אף על גב דגבי "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו" כתב שבת בסוף, וילפינן דאין מורא אב דוחה שבת, משום דכאן ב' פרשיות, ואם כתב מצות שבת בסוף הייתי אומר שהם שני פרשיות כסדר נכתבו, שבא להזהיר על ב' מצוות, דהיינו מלאכת המשכן, ואחר כך מצות שבת, אבל השתא דהקדים מצות שבת קשיא, כיון שמה שהיה מקהיל את כל עדת ישראל ודאי לומר מלאכת המשכן, ואם כן למה מקדים שבת, אלא לומר כו':
ואם תאמר, למה לא כתב שבת בסוף ויכתוב גם כן לשון "אך" כמו שכתב בפרשת כי תשא, ולמה שינה משה רבינו ע"ה סדר הפרשיות, הקב"ה הקדים מלאכת המשכן, ומשה הקדים שבת, ויש לומר משה לא היה מדבר להם כל מלאכת המשכן בפעם אחת, רק בכמה ימים, ואם יהיה מאחר השבת עד גמר מלאכת המשכן, שמא לא יוכל להגיד להם מצות שבת עד אחר השבת, ויהיו עושים מלאכה בשבת, שלא יהיו יודעין שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, לכך הקדים: