מפרשי רש"י על דברים יב כב
| מפרשי רש"י על דברים • פרק י"ב • פסוק כ"ב | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כב • כג • כד • כז • כח • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
רש"י
"אך כאשר יאכל את הצבי וגו'" - אינך מוזהר לאכלן בטהרה אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר ת"ל אך
רש"י מנוקד ומעוצב
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְגוֹמֵר – אֵינְךָ מֻזְהָר לְאָכְלָן בְּטָהֳרָה. אִי מַה צְּבִי וְאַיָּל חֶלְבָּן מֻתָּר, אַף חֻלִּין חֶלְבָּן מֻתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ (ספרי עה; בכורות ט"ו ע"א).
מפרשי רש"י
[כט] אינך מוזהר לאכלו בטהרה וכו'. וקשה, מהיכי תיתי לאכלו בטהרה, שהרי למעלה אמר (רש"י פסוק טו) 'לפי שנאמר (ויקרא ז', י"ט) "והבשר אשר יגע וגו'"' כמו שכתוב למעלה, ומשמע אי לא היה משמעות הכתוב של "והבשר וגו'" לא היה צריך אפילו בפסולי המוקדשים קרא, אם כן למה צריך קרא כאן בבשר תאוה שמותר לאכלו בטומאה. ונראה לומר דהאי קרא נמי איירי בבשר תאוה של פסולי המוקדשין. וכן איתא בהדיא בפרק ב' דחולין (דף כח.) 'רבי אליעזר הקפר אומר "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל", וכי מה למדנו מצבי ואיל, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה פסולי המוקדשין בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה', עד כאן. הרי דמפורש דמוקמינן קרא בפסולי המוקדשין. ואם תאמר, תרי קראי בפסולי המוקדשין למה לי. יש לומר, דאתא שיהא צבי ואיל בשחיטה, כמו שדורש רבי אליעזר הקפר, שבא ללמד ונמצא למד:
אבל בפרק ב' דחולין (שם) כתב רש"י שבספרי לא גרסינן 'מה פסולי המוקדשין בשחיטה', אלא 'מה בהמה בשחיטה', דלא מוקמינן האי קרא בפסולי מוקדשין, אלא בחולין. אם כן אי אפשר לתרץ כך, והדרי קושיא לדוכתיה, מהיכי תיתי לאסור. ובפרק כל הבשר (חולין ריש קטו ע"ב) לפירוש רש"י והתוספות בשמעתתא ד'כעורה היא ששנה רבי "לא תאכלנו" (פסוק כד) לרבות בשר בחלב שאסור באכילה', משם משמע בהדיא דקרא דהכא בפסולי המוקדשין כתיב, והשתא לא קשיא מהיכי תיתי לאסור:
ויש לומר לפירוש רש"י דבפרק ב' דחולין דקרא איירי בבהמות חולין, צריך קרא לגופיה, דהוה אמינא כיון שאסור היה לשחוט במדבר בשר חולין, רק היה צריך להקדישה (רש"י פסוק כ), הוה אמינא כשבאו לארץ גם כן צריך להקדישה, ויקריב בבמה. ולא בא הכתוב לומר מה שאמר "בכל אות נפשך תאכל בשר" (פסוק כ) רק להתיר שאין צריך לשחוט במשכן, שאז משום ריחוק מקום לא היה יכול לאכול בשר כאות נפשו, ומכל מקום צריך לשחוט קדשים, ולא חולין. ומדכתיב "הטהור והטמא יאכלנו יחדיו", מוכח דלאו קדשים הוא, דאי הוי קדשים אסור לאכול אותם בטומאה, דכתיב (ויקרא ז', י"ט) "והבשר אשר יגע בכל טמא". ונכון הוא גם כן בלי קושיא: