מפרשי רש"י על דברים ה יז
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ה' • פסוק י"ז |
• ג • ז • יב • טו • טז • יז • יט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃
רש"י
"ולא תתאוה" - לא תירוג אף הוא ל' חמדה כמו (בראשית ב) נחמד למראה דמתרגמינן דמרגג למחזי
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תִתְאַוֶּה – "לָא תִרּוֹג" (אונקלוס), אַף הוּא לְשוֹן חֶמְדָּה, כְּמוֹ "נֶחְמָד לְמַרְאֶה" (בראשית ב,ט) דִּמְתַרְגְּמִינָן "דִּמְרַגַּג לְמֶחֱזֵי".
מפרשי רש"י
[ז] אין ניאוף אלא באשת איש. פירש זה כאן, ולא בפרשת יתרו, משום דהוה אמינא ד"לא תנאף" על כרחך בשאר עריות, דאי באשת איש, הרי הזהיר הכתוב אפילו שלא יחמוד אותה בלב (פסוק יח), כל שכן שלא יהיה מזנה עמה, והוה אמינא ד"לא תחמוד" (שם) הוא באשת איש, ו"לא תנאף" בשאר עריות. אבל בפרשת יתרו לא הוצרך לפרש, דכלל שם (שמות כ', י"ד) "לא תחמוד אשת רעך" עם "עבדו ואמתו", ואין פירושו שם לזנות עמהם, אלא שהוא חומד אותם שיהיו שלו לגמרי, אף אשת רעהו שהוא חומד אותה שתהיה שלו, אבל החמדה לזנות עמה לא נזכר, ואם כן שפיר אתא "לא תנאף" שלא יזנה עמה. אבל בדברות אלו שינה הכתוב וכתב "לא תחמוד אשת רעך" בדבור בפני עצמו, ולא כלל אותו עם "עבדו ואמתו", והוה אמינא דאזהרת "לא תחמוד אשת רעך" כאן רוצה לומר שלא יחמוד אותה לזנות עמה, ואם כן אין לפרש "לא תנאף" באשת איש, רק בשאר עריות, או בפנויה, והזהיר החמדה לאשת איש, והניאוף בשאר עריות, או בפנויה מדבר הכתוב, והוצרך (רש"י כאן) לומר דודאי "לא תנאף" באשת איש, ו"לא תחמוד" היינו שלא יחמוד אותה שתהיה אשתו. אף על גב דמחלק "לא תחמוד" מן "עבדו ואמתו", מכל מקום הפירוש אחד: ונראה לי, כי החמדה שני דברים; האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם, ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית - אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה (דף מד.) שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה (להלן כב, ח) "כי תבנה בית חדש", ואחר כך אמר (להלן כד, ה) "כי יקח איש אשה חדשה". ויש מי שחומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בית ואשה, חומד לתוספת יצר. ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ואחר כך לבית. ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם "לא תחמוד אשת רעך", ואחר כך "לא תתאוה בית רעך". ומזה הטעם נראה שלא נכתב "שדהו" בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו, רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו, כיון שאינו משלים בעצמו, אבל התבואה והפירות הם משלימים. לאפוקי בדברות האחרונות, שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף "שדהו". וגם כתב (כאן) "לא תתאוה" מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות הוא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה, מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה. אבל אצל בית ושאר דבר כתיב "לא תתאוה", שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות, שרצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר, כי בבית ובאשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר. ודברים אלו דברים נכונים למי שמבין:
מה שפירש"י לא תנאף אין לשון ניאוף כו' מקשין העולם הלא כבר פירש"י זה בפר' יתרו ולמה חזר ופיר' זה בכאן יותר מבכל עשרת הדברות ונראה לי שלא תימא משנה תורה לאסופי קאי ולא תנאף דהכא איירי אפילו בזנות פנויה ונאמ' ג"כ שיהיה באזהרת לא תנאף לכך פירש"י שאין לשון לא תנאף אלא בא"א אבל בפנויה אינו בלאו והא דלא מפרש ג"כ דלא תגנוב איירי בגונב נפשו' שלא נאמר דאיירי בגונב ממון משום דמשנה תורה לאסופי קאתי משום דלא נ"מ בזה דבגניבות ממון ג"כ הוא בלאו מדכתיב לא תגנבו משא"כ בזנות דפנויה דאינו בלאו כנ"ל ובביאורי מהר"י העכנג ז"ל ראיתי משום דכתיב כאן לא תרצח ולא תנאף בוי"ו וה"א לא תרצח הבעל ולא תנאף עם אשתו וא"כ איירי בפנויה לכך הוצרך לפרש דאיירי בא"א ודוק: