מפרשי רש"י על בראשית ד י
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ד' • פסוק י' | >>
• א • ב • ג • ד • ז • י • יא • יב • יג • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃
רש"י
"דמי אחיך" - דמו ודם זרעיותיו ד"א שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה
"מן האדמה" - יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטוא
רש"י מנוקד ומעוצב
דְּמֵי אָחִיךָ – דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה בוֹ פְּצָעִים הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה (סנהדרין ל"ז ע"ב).
מפרשי רש"י
[י] יש בזה מדרשי אגדה וכו'. כי ג' מחלוקות יש בזה (ב"ר כב, ז); יש מי שסובר שהיו חולקים כי קין נטל קרקעות והבל נטל מטלטלין, דין אמר קרקע דאת קאים עליה דידי הוא, ודין אמר - מה דאת לביש דידי הוא. ויש שסוברים על בית המקדש היו חולקים, שזה אומר בחלקי, וזה אומר בחלקי הוא. ויש מי שאומר על תאומה יתירה היו חולקים. פירוש הדרש הוא כאשר התבאר לך למעלה (אות ו), כי קין והבל היו שני הפכים, ואילו היו מובדלים לגמרי בלא השתתפות כלל - אז היה שלום ביניהם, כי זה היה כמו השלום שעושה הקדוש ברוך הוא בין גבריאל שהוא אש ומיכאל שהוא מים, ואין האחד מכבה את חבירו (במדב"ר יב, ח). אבל הם היו הפכים ולא היה הבדל ביניהם, כי זה נכנס ברשות חבירו; כי לקין ראוי האדמה, והרי הבל צריך לה לעמוד עליה. והבל היה לו הצמר כמו שנתבאר למעלה, והיה קין נכנס לרשותו להיות לובש מהם, לפיכך לא היה שלום ביניהם, ובא המחלוקת ביניהם, שכל אחד ואחד היה הפך מחבירו, ואי אפשר להם להיות נפרד אחד מחבירו, רק היו מתחברים משתתפים יחד ונכנסו במחלוקת:
אמנם מי שסובר שהיו חולקים על בית המקדש הוא שהפליג מאוד, כי בית המקדש באמת הוא כלול משני כחות של הבל וקין, וראיה לזה כי הותר צמר ופשתן בבית המקדש, ומפני זה היה כל אחד ואחד חפץ בבית המקדש, כלומר שהיו חולקים במקום שהוא משותף לשניהם, ומפני שהיו מחולקים והיו משתתפים בזה - היה נכנס המחלוקת ביניהם. כי בודאי ראוי היה להם המחלוקת בבית המקדש, לפי שהוא באמצע העולם (תנחומא קדושים י), כי האמצעי משותף לשני הקצות שהם הפכים, ולפיכך קין והבל שהם הקצות - כל אחד היה רוצה בבית המקדש המשותף לשני הקצות, כלול מהכל:
ומי שסובר כי על תאומה יתירה היו חולקים, כבר כתבנו למעלה (אות ג) איך היה המחלוקת בתאומה, כי התאומה נגד השבת, והשבת הוא שביתה לכל הימים, ומפני שהיתה תאומה זאת משותפת לשניהם - בשבילם זה היה המחלוקת, כאשר אמרנו למעלה - כי היו הפכים והיו משותפים בדבר, ואם ההפכים מחוברים משתתף להם דבר - יבא המחלוקת. וזה דעת כל החכמים שהיה בא מחלוקת בשביל שהיו הפכים והיו מחוברים יחד בדבר אחד, ומפני זה היה סבת המחלוקת, ורק כי כל אחד בא לפרש ענין המשותף להם; כי לדעת הראשון היה השתתפות להם בממון שלהם, שהיה הבל עומד על קרקע שהוא לקין, וקין לובש מה שהיה להבל. וליש אומרים היה שותפם בבית המקדש, כלומר שהיו מחוברים בדבר שעיקרה הצלחת נפשם להם, והוא בבית המקדש, ובו היו משותפים, וכמו שנתבאר למעלה. וליש אומרים שהיו שותף שלהם בתאומה הוא דבר שייך לגופו, כי אשתו כגופו (ברכות דף כד.), ובדבר הזה היו מחוברים יחד כמו שאמר למעלה. והכל הולך לדבר אחד ולמקום אחד הוא עולה הכל, והכל אמת:
בד"ה דמי אחיך כו' ודם זרעותיו נ"ב ומה שפירש עוד שעשה בו הרבה פצעי' כו' היינו משום דכתי' ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך כו' והנה האדמה לא קבלה דמי זרעותיו אלא אפצעים הרבה קאי וזה לא יתכן שאם כן מהו דמי אחיך צועקים ס"ס אין כאן אלא צעקה אחת אלא אזרעותיו קאי ודוק מהרש"ל: