מפרשי רש"י על במדבר יד כד
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק י"ד • פסוק כ"ד | >>
• ב • ד • ט • י • יב • יג • יד • טו • טז • יח • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כז • כח • לב • לג • לד • לו • לז • מא • מג • מה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃
רש"י
"רוח אחרת" - (במדבר רבה) שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב למרגלים אמר אני עמכם בעצה ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם כמו שנא' ויהס כלב שהיו סבורים שיאמר כמותם זהו שנא' בספר (יהושע יד) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי
"וימלא אחרי" - וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר
"אשר בא שמה" - חברון תנתן לו
"יורשנה" - כתרגומו יתרכינה יורישו את הענקים ואת העם אשר בה ואין לתרגמו יירתינה אלא במקום יירשנה
רש"י מנוקד ומעוצב
רוּחַ אַחֶרֶת – שְׁתֵּי רוּחוֹת, אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב. לַמְּרַגְּלִים אָמַר: אֲנִי עִמָּכֶם בְּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר הָאֱמֶת. וְעַל יְדֵי כֵן הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְהַשְׁתִּיקָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּהַס כָּלֵב" (לעיל יג,ל), שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֹּאמַר כְּמוֹתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר יְהוֹשֻע: "וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושע יד,ז), וְלֹא כַּאֲשֶׁר עִם פִּי.
וַיְמַלֵּא אַחֲרָי – וַיְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ אַחֲרָי, וְזֶה מִקְרָא קָצָר.
אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה – חֶבְרוֹן תִּנָּתֵן לוֹ.
יוֹרִשֶׁנָּה – כְּתַרְגּוּמוֹ: "יְתָרְכִנַּהּ"; יוֹרִישׁוּ אֶת הָעֲנָקִים וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ. וְאֵין לְתַרְגְּמוֹ 'יַרְתִינַהּ' אֶלָּא בִּמְקוֹם 'יִירָשֶׁנָּה'.
מפרשי רש"י
[כג] רוח אחרת שתי רוחות. כלומר, שאין פירושו רוח אחרת ממה שהיה למרגלים, דהוי משמע שהיה למרגלים רוח אחרת, שזה אין לומר, דאפילו פה אחר היה להם גם כן, שהם גינו את הארץ וכלב שיבח את הארץ, וזה לא נקרא "רוח אחרת", דמשמע רוח אחרת בקרבו. אלא כך פירושו, שהיה רוח אחרת בכלב - ממה שהיה נראה רוחו ממה שדבר בפיו, כי מי שהיה שומע כלב מדבר היה סובר שרוחו אשר בקרבו גם כן מסכים עם המרגלים, ולגנות את הארץ, ואינו כן, כי רוח אחרת היתה בו, לא כמו הרוח שהבינו מפיו:
[כד] והוא מקרא קצר. שחסר 'לב', כי לא יתכן לשון מלוי בלא לב, ולפיכך חסר כאן 'וימלא את לבו':
[כה] חברון תנתן לו. דאם לא כן, "אשר בא שמה" למה לי, הלא הכתוב מדבר בארץ, שכתב לפני זה (פסוק כג) "אם יראו את הארץ", ולא הוי צריך למכתב "אשר בא שמה", אלא אינו מדבר בכל הארץ, אלא בחברון בלבד, שבא כלב שמה - תנתן לו. וכך פירושו; "והבאתי אל הארץ", ואיזה חלק מן הארץ - "אשר בא שמה", היינו חברון. ומדאמר שיביא אותו אל חברון, בודאי רצה לומר שיביא אותו שם ויתן לו, דאם לא כן הרי לכל הארץ הביא, ולמה זכר חברון: