מעשה רוקח על המשנה/סנהדרין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת סנהדרין[עריכה]

במסכת זו יש י"א פרקים והתחלת אותיות עולים קי"ד וסופי אותיות עולים תתמ"ב או תתנ"ב, שבסוף פרק ח' יש נוסחת ב-ם' ויש נוסחת ב-ן'. כל זה צריך טעם.

לפי פשוטה יש ליתן טעם על י"א פרקים כנגד י"א אותיות ממונות נפשות, שכל המסכתא מדבר בדינים אלו, דיני ממונות ודיני נפשות. וגם כנגד י"א דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. ואף על גב דבגמרא דף ל"ו ע"ב איתא "אמר רבי אבהו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות" -- היינו משום דקחשיב הא דאין הכל כשרין לדיני נפשות ועשרים ושלשה לחדא משום דתרוויהו ילפינן מחד פסוק כמבואר שם בפרש"י אבל באמת המה י"א דברים ועיין שם בגמרא.

והתחלת אותיות עולים קי"ד כמנין דינים במכוון כנגד ב' דינים אלו ממונות ונפשות. וסופי תיבות עולים תתמ"ב כמנין נפשות עם האותיות והכולל. ולפי הנוסחא שעולים תתנ"ב, עם הד' אותיות כמנין מיתות במכוון, שעיקר המסכתא מיירי מדיני נפשות היינו ארבע מיתות בית דין. כל זה הוא לפי פשוטה.


(פ"מ טעם נפלא על היות סנהדרי קטנה ך"ג וכל השייך לזה וטעם ב' על מנין הפרקים והאותיות)

אמנם לבוא אל תוכן הענין נבין טעם האמור במשנה מנין לסנהדרי קטנה שהיא ך"ג, דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים, ולא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי אחד והטייתך לרעה על פי שנים, הרי ך"ב, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד -- הרי ך"ג. וכל זה צריך טעם למה באמת לחובה צריך שנים יותר? וגם קושית הגמרא כיון שיש ך"ג הטייתך לרעה על פי שנים היכא משכחת לה ומשני במוסיפין ואליבא דברי הכל אבל בסנהדרי קטנה באמת אי אפשר לגמור הדבר לחובה אם לא על פי שלשה יחידים דהיינו כשיש עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין. ועיין בגמרא ובפרש"י.

ונלע"ד כך, דסנהדרי קטנה המה בסוד הוי"ה אלהים, וידוע דהוי"ה הוא מידת חסד ורחמים ואלהים הוא מידת הדין. ומילוי של הוי"ה הוא עשרה -- שכל המילואים ע"ב ס"ג מ"ה -- כל אחד עשר אותיות כידוע, ושם אלהים במילוי הוא י"ג אותיות כידוע. לכן היו כ"ג סנהדרי קטנה כנגד ב' שמות אלו במלואו שהמה כ"ג אותיות. ולכך צריך עדה מצלת -- היינו עשרה כנגד עשרה אותיות שם הויה במילוי שהוא רחמים, וי"ג הנותרים כנגד שם אלהים במילוי שהוא דין. ולכך לא היה נגמר לחובה בסנהדרי קטנה אם לא על פי שלשה שהיו י"ג לחובה כנגד כל בחינת אותיות שם אלהים.

ובזה מבואר דלכך יש י"א פרקים כנגד אותיות ב' שמות אלו עם ב' כוללים, והתחלת אותיות עולים קי"ד גם כן על דרך זה, שב' שמות אלו עולים קי"ב עם ב' כוללים -- הרי קי"ד במכוון. וסופי אותיות עולים תתמ"ב גם כן על דרך זה, דידוע שיש ה' חסדים -- ה' שמות הויה -- עולים ק"ל, וה' גבורות -- ה' שמות אלהים -- עולים ת"ל, ויונקים מחמש אותיות מנצפך שהמה בגימטריא פ"ר כידוע. וכשתצרף ק"ל שהמה ה' חסדים, ות"ל פ"ר שהמה ה' גבורות -- עולה הכל תת"מ. עם ב' כוללים -- תתמ"ב.

ולכן היה צריך להיות תמיד בסנהדרין מזכין ומחייבין כנגד ב' שמות אלו. ולכן תמצא שתיבת סנהדרין הוא בגימטריא דין ורחמים עם האותיות והתיבות. דוק ותשכח.

(פ"מ טעם ב' על היות סנהדרין כ"ג)

ועוד יש לומר כעין דרך הנ"ל שמספר ך"ג המה כנגד ב' שמות הויה אדני, עדה מצלת כנגד שם הויה במילוי כאשר כתבתי, ועדה שופטת כנגד שם אדני במילוי שהם י"ב אותיות. ולכך צריך לחובה ב' יתירים כנגד בחינת אותיות אלו. הרי ך"ב. ואין בית דין שקול -- מוסיפין עוד אחד כנגד הכולל, שתי שמות כאחד. ועל פי זה נקראו "סנהדרין" כטעם א' שכתבתי שכולל דין ורחמים.

ועוד קאמינא שתיבת סנהדרין עם הכולל עולה ש"פ כמנין שלום עם האותיות. וזה השם כולל הויה אדני כאחד -- י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י' -- עולה ש"פ כידוע. ולכן מבואר במשנה (משנה, סנהדרין ו, ו) שקרובים של מחויבים מיתות ב"ד "שואלין בשלום הדיינין שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם", על פי סוד ב' שמות הקדושים שיש עמכם העולים שלום עם האותיות. וגם כן אמרו ש"דין אמת דנתם", בסוד חסד דין ורחמים עם הכולל עולים כמנין אמת בסוד "תתן אמת ליעקב", כלומר שכל המידות הסכימו לדין זה.

ועל פי דברים שכתבתי סנהדרי קטנה המה כנגד ב' שמות הקדושים הויה אדני, בזה מבואר טעם שדיני נפשות היינו ארבע מיתות נידונין על פיהם, דידוע מכונת הארי זלה"ה והוא נדפס גם בשערי ציון בק"ש על המטה, שאם נתחייב סקילה היינו שמגיע הפגם שלו בב' אותיות ראשונות מן ב' שמות אלו, ואם נתחייב שריפה מגיע פגם בב' אותיות שניות, ואם נתחייב הרג מגיע הפגם בב' אותיות שלישית, ואם נתחייב חנק מגיע הפגם בב' אותיות רביעית מן ב' שמות אלו. והארבע מיתות המה באים על ידי שם אדני שהוא דינא דלעילא ולכן גם בדין שלמטה צריך להיות הדין שלהם בכ"ג כנגד ב' שמות אלו כדכתבתי. והדין נגמר לחובה על פי י"ב מחייבין או י"ג כנגד אותיות שם אדני במילוי שהוא י"ב ועם הכולל הוא י"ג.

ולכן תמצא הנסקלין המה י"ט, ועם הכולל -- הרי כ', כנגד יוד שבשם. ואף שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות סנהדרין ( פ"טו מהל' סנהדרין ה"י) כתב י"ח המה הנסקלין -- היינו דחשיב מקלל אביו או אמו לאחד אבל באמת המה י"ט כדכתבתי. והנשרפין המה עשרה כנגד ה"ה שבשם במילוי ה"ה.

ובזה מבואר פלוגתת חכמים ור' שמעון, דחכמים סבירא להו סקילה חמורה משריפה והרג חמורה מחנק, היינו כסדר אותיות השם, ומי שפגם שלו יותר גדול מיתתו חמורה. אבל ר' שמעון סבירא ליה דארבע מיתות המה בצירוף השם היה"ו, דידוע השם כסדר הוא רחמים וצירוף השם היה"ו הוא דין, כמבואר בכמה דוכתי ברעיא מהימנא ובתיקונים. נמצא כאן שהוא דין -- צירוף השם הוא היה"ו. נמצא שריפה חמורה מסקילה וחנק חמורה מהרג. וכמדומה לי שקריתי דבר זה באיזה ספר.

אבל באמת הלכה כחכמים שדין זה הוא ברחמים לכפרת עונו שיהא לו חלק לעה"ב, והרי לכך סידר התנא משנה "כל ישראל יש להם חלק לעה"ב" בין הארבע מיתות להורות זה. ולכן תמצא שארבע מיתות סקילה שריפה הרג חנק עם התיבות והכולל עולים כמנין כל ישראל יש להם חלק להבא עם האותיות במכוון. גם תמצא שארבע תיבות סקילה שריפה הרג חנק עולים אלף קס"ו כמנין ה' פעמים גבורה העולים תתר"פ כידוע, ועם שם אלהים הוא במכוון אלף קס"ו כאשר כתבתי לעיל, שדינים אלו באים מחמש גבורות ומשם אלהים.

ולכן תמצא במשנה פ"ו (משנה, סנהדרין ו, ה) "א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", ועיין בגמרא ובפרש"י. ולדידי ניחא מאוד הלשון הזה דכשתחשוב קלני מראשי ומזרועי תמצא מכוון כמנין ה' פעמים גבורה. ועל זה מצטערת כביכול שהיא מליאה גבורות. ולכן תמצא שתיבת סנהדרין עם האותיות עולים שפ"ו כמנין שכינה עם הכולל, השכינה היתה עמהם תמיד ומהדרת אזכותא תמיד, שהרי כשהדין נגמר לחובה היא מצטערת ואמרה קלני מראשי ומזרועי. ובזה מצאתי טעם נכון על שזכות נגמר על פי רוב אחד וחוב בעינן שנים, היינו משום דשכינה מצטרפת עמהם ודעתה ודאי לזכות.

וסנהדרי גדולה המה של שבעים ואחד כבר מבואר הטעם בספר מ"נ שהמה בסוד ת"ת מילוי השם מ"ה ולכך היו ע"א כמנין כ"ו מ"ה. ואני מוסף על דבריו שב' תיבות שבעים ואחד עולים כמנין אמת במכוון, ומדת אמת הוא ת"ת כידוע, לכך הם אמת ודבריהם אמת, אפילו אם יאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין, היינו משום דמידת ת"ת כלול ימין חסד ושמאל גבורה כידוע, וצריך לאכללא ימין בשמאל ושמאל בימין, והם היו יודעים באיזה בחינה דצריך לאכללא ולכך אסור להמרות נגד דבריהם אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו'. כנלע"ד פשוט.

(פ"מ כמה טעמי בדיני זקן ממרא)

ובזה תמצא טעם טוב על שנקרא "זקן ממרא" מי שהמרה על פיהן, וגם שהזקן ממרא אינו חייב אם המרה עליהן כשהן חוץ למקומן ואינם יושבים בלשכת הגזית שהמקום גורם כמבואר בגמרא וברמב"ם הלכות ממרים פ"ג ( פ"ג מהל' ממרים ה"ז). דכשתחשוב זקן ממרא עם האותיות עולה כמנין אמת עם האותיות והכולל, כלומר שהוא חולק על האמת. וגם תיבות הגזית עולה תכ"ה, ועוד תחשוב מספר קטן של הגזית עולה כ' -- נמצא עולה הכל אמת עם האותיות והכולל. ובזה תמצא מבואר שהם אמת, היינו שבעים ואחד בגימטריא אמת, וגם קדושת המקום הוא אמת כדכתבתי.

וסוד הכל שבכל סנהדרי קטנה השכינה אצלם כדכתבתי והיינו מידת אדני, אבל בסנהדרין גדולה שם הוי"ה ב"ה אצלם והיינו מידת ת"ת שהוא מידת אמת. ולכן תמצא שתיבת גדולה עולה מנין מ"ה וג' היתירה מורה על ג' אותיות אמת. וכשתחשוב סנהדרין גדולה עם האותיות והתיבות עולה במכוון מנין אמת.

וזהו פירוש הגמרא "משה במקום שבעים ואחד קאי", כלומר כשם שסנהדרין גדולה של שבעים ואחד המה בסוד אמת, כך משה הוא בסוד ת"ת שהוא מידת אמת, לכן כשתכתוב משה במילוי -- מ"ם שי"ן ה"ה -- עולה מנין אמת, וט' יתירים היינו מספר קטן מן אמת, הוא ט' כידוע.


במשנה (משנה, סנהדרין ז, א) "ארבעה מיתות נמסרו לבית דין" - קשה מנינא למה לי? ובגמרא דף נ"ג אמר רבא ארבע מיתות גמרא גמירי להו, דמיתות חנק לא כתיב בתורה רק הכי גמירי להו. ועיין שם בגמרא ובפרש"י.

וקודם שנבא לביאור בדרך רמז וסוד אכתוב תחלה מה שתמוה לי בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ב ופי"ג, דבגמרא דף מ"ו ע"ב הביא ברייתא בזה הלשון: "הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו וכו'", משמע בהדיא דגמר דין לא היה עד סמוך לשקיעת החמה, ורבינו משנה הלשון הברייתא ולא זכר כלל שהגמר דין יהיה סמוך לשקיעת החמה וכתב בפט"ו הלכה ז' ( פ"טו מהל' סנהדרין ה"ז) "כיצד מצות הנתלין וכו' ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד" -- הרי שלא הזכיר רק התליה תהיה סמוך לשקיעת החמה אבל הגמר דין והסקילה היה באיזה שעה מהיום, ולא כן לשון הברייתא. ואף על גב דהברייתא מיירי בתליה, מכל מקום הלשון מבואר בהדיא שהמצוה כך שלא יהיה הגמר דין והמיתה אלא סמוך לשקיעת החמה. ולא בלבד באלו הנתלין אלא בכל חייבי מיתות הדין כך מדקאמר הברייתא בלשונה "וגומרין את דינו וממיתין אותו", ולא קאמר "וסוקלין אותו", משמע בהדיא שבכל חייבי מיתות היה הדין כך. והטעם נראה פשוט שכל מה שהיו יכולים להשהות הגמר דין שמא ימצאו לו עדיין זכות היו משהין באותו יום עד סמוך לשקיעה. וגם על פי הרמז וסוד שאכתוב מבואר שהדין כך.

ומכח זה יש לי עוד תימה בדבריו פי"ב הלכה ג' ( פ"יב מהל' סנהדרין ה"ג) בסוף שכתב "ויראה לי שהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהיה בין בית דינו של משה רבינו ובין סוף מחנה ישראל", ולפי לשון הברייתא שהגמר דין הוא סמוך לשקיעת החמה אי אפשר לומר כן, דהא ידוע שלשון "סמוך" הוא חצי שעה או יותר וכאן אי אמרינן שהמיתה היה רחוק מישיבת בית דין ששה מילין הוא קרוב לשעה ומחצה, מלבד שמא יאמר אחד או הוא בעצמו יש לי זכות ויהא צריך שהייה לראות אם יש ממש בדבריו וביני לביני יעבור זמן השקיעה ויהא צריך לענות דינו עד למחר. וגם לשון המשנה (משנה, סנהדרין ו, א) "אחד עומד על פתח בית דין ואדם אחד רוכב הסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו", ואם כדבריו שהיה רחוק ששה מילין היה צריך להעמיד אנשים הרבה בכדי שיהיו רואים זה את זה, דלפי טבע אנושי אינו שולט הראיה אף חצי מיל. והמשנה מדקדק הלשון "לאדם אחד וכו'". וכן מבואר בלשונו ריש פי"ג ( פ"יג מהל' סנהדרין ה"א).

והנה יודע אני שאין אני כדאי על אחד מתלמיד תלמידיו לחלוק, מכל מקום תורה היא וכתבתי הנראה לענ"ד שמקום המיתה היה רחוק מן הבית דין בערך מיל ולא יותר, ובבית דינו של משה רבינו שאני שהיה הגמר דין של המגדף והמקושש על פי ה' ולא שייך שמא ימצאו להם זכות. ועוד אין דנין אפשר מאי אפשר. ועוד לפי הגרסא בגמרא שהיה האורך מחנה ישראל ג' פרסאות אבל לא הרוחב של המחנה, ואם כן איכא למימר שגם שם היה מקום המיתה מצדדין אצל המחנה ברוחב ולא היה רחוק מן המחנה רק כערך מיל או פחות. ועיין בזה במהרש"א בח"א סוף פרק כיצד מעברין.


(פ"מ סוד ארבע מיתות)

ונחזור לענינינו, שסוד ארבע מיתות נמשכו מנחש הקדמוני, דאיתא בזוהר איכה (זהר חדש קיא, א) והובא ביר"ג(?) בפ' בראשית שתחלה פתחה חוה באות מ' והנחש היה ממתין לאותיות ו"ת, ואות מ' היתה עולה ויורדת ולא היתה מתחברת עמהם עד שנתפתתה ויהבית ו"ת ד' זימנין ואקיפו אות מ' לד' סיטרין -- "ו'תקח מפריו ו'תאכל ו'תתן ו'תפקחנה" -- הרי ד' זימנין, ואקיפו לאות מ' לד' סיטרין. ועיין שם בלשון המאמר גופא.

ובזה נראה לענ"ד מן ד' פעמים אותיות ו"ת נמשכו הארבע מיתות, ולכן תמצא ארבע מיתות בית דין עם האותיות והתיבות עולים במכוון במנין ד' פעמים ו"ת. דוק ותשכח. ולכן נלע"ד מה שכתבתי שבכל הד' מיתות היה הגמר דין סמוך לשקיעת החמה, דידוע הגמרא בפרק אחד דיני ממונות שחטא אדם הראשון היה בשעה עשירית ובי"א נידון ובי"ב נטרד מגן עדן והלך לו. הרי שהיה גמר דינו סמוך לשקיעת החמה. ולכך הביא הגמרא כל מעשה אדם הראשון במסכתא זו.


(פ"מ המשנה הזאב והארי וכו' בדרך רמז נפלא באריכות)

ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, סנהדרין א, א) "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה. ר' אליעזר עומר כל הקודם להורגן זכה. ר' עקיבא אומר מיתתן בכ"ג". ויש בגמרא פלוגתא (דף טו:), ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אומר אף על פי שלא המיתו עדיין מכל מקום מצוה להמיתן, ריש לקיש אומר והוא שהמיתו וכו'.

וצריך ליישב. דבשלמא לר' יוחנן איצטריך התנא לפרוט כל הני לומר אילו שאינן בני תרבות אף על גב דלא המיתו זכה, אלא לריש לקיש דאמר והוא שהמיתו והכי פסק הרמב"ם ושאר פוסקים, אם כן למה פרט המשנה כל הני? ליתני סתם "כל בהמה וחיה ועוף שהמיתו וכו'"?

ותו מקשה הגמרא ר' עקיבא היינו תנא קמא ומשני איכא בינייהו נחש. ולכאורה הוא דבר תמוה דהא ליכא בדברי ר' עקיבא שום רמז ורמיזה שיש חילוק בין כל הני ובין נחש. וגם להבין דברי רש"י במשנה "ברדלס - חיה היא", מאי בעי רש"י בזה? ותו דבמשנה נזכר הזאב קודם הארי ובפיסקא שבגמרא כפי הנוסחא שלפנינו מרשים הארי והזאב.

ולהבין כל זה נלע"ד שהתנא מדבר הכל ברמז וסוד, שכל החיות רעות אלו מדברים בד' מלכיות וכמו שראה אותם דניאל (דניאל, ז), קדמיתא כאריה - היינו מלכות בבל דכתיב בה "עלה אריה מסובכו", תניתא דמיא לדוב - והיינו מלכות פרס ומדי וכמבואר הכל בפר"שי בדניאל סימן ז', וכתב שם רש"י (פסוק ה') תיבת "לדוב" כתיב חסר, לדב, והוא תרגום של זאב, שגם לזאב נמשלה מלכות פרס. נמצא לגירסת הפיסקא שבגמרא הוא כפשוטה נקט תחלה הארי שהוא מלכות בבל ואחר כך נקט הזאב והדוב שהוא מלכות פרס ומדי, שעל שניהם נקראת כדפר"שי.

ולגירסת המשנה שהקדים הזאב נלע"ד שהתנא עשה כן בכיון, שידוע דכורש מלך פרס הוא צוה לבנות בית המקדש שהחריב מלכות בבל, לכך מקדים אחד מן השמות של פרס, שהוא הזאב, קודם להארי שהוא בבל שהחריב בית ראשון. ולכן תמצא הזאב הוא נוטריקון ז'ה ב'נה א'ת ה'מקדש. ועיקר שמו "הדוב" נקט כסדר בתר הארי.

ובתר הדוב נקט הנמר, היינו מלכות יון כמבואר שם בכתובים בהדיא, ובתר הכי נקט התנא הברדלס, היינו חיה רביעית שראה דניאל שהוא מלכות אדום, אך החיה זו לא נתפרש שמה בכתובים, וזה כוונת רש"י במשנה "ברדלס חיה היא", כלומר אותה חיה שנאמר סתם בדניאל -- זהו ברדלס דקאמר התנא.

ותמצא בזה רמז מופלא דרש"י כתב שם באותה חיה רביעית כתיב "וקרנין עשר לה", זו פירש לו המלאך שהם עשרה מלכים שיעמדו לרומי קודם חורבן הבית. ותמצא מכוון שתיבת ברדלס הוא במנין י' לרומי, דוק ותשכח דבר נפלא.

נמצא מבואר כאן כל הד' מלכיות כסדר. ואחר כך נקט התנא "והנחש", היינו הנחש הקדמוני שהוא שר שלהם כידוע, וקאמר שם בכתובים "חזה הוית עד די קטילת חיותא", היינו החיה רביעית, "והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא", היינו בביאת משיח צדקינו, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו', "ושאר חיותא", היינו ג' חיות ראשונות, "העדיו שולטנהן וארכא יהיבת להון עד זמן ועידן", ופר"שי עד זמן מלחמת גוג מגוג שאז יהיה מפלה גמורה לכל המלכיות שהרעו לישראל מימות עולם. ועיין שם בסימן ז' בפרש"י וביתר מפרשים.

ובזה נבא לביאור המשנה "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס", לכך נקט כולן בה' הידוע, היינו ארבע המלכיות הידועים, "והנחש", היינו השר שלהם הנחש הקדמוני יהיה "מיתתן בעשרים ושלשה", היינו על ידי ב' שמות הקדושים הויה אדני במילואם שהמה כ"ב אותיות ועם הכולל כ"ג כדכתבתי לעיל בסוד סנהדרי קטנה שהמה כ"ג.

ואיתא ברעיא מהימנא פר' שופטים "פקודא בתר דא, לדון בסייף לדון בחנק לדון בסקילה לדון בשריפה לדון בסייף - למאן? לס"מ, הה"ד (ישעיה, לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. חרב דקב"ה הוי"ה... נרתיקא דחרבא אדני..", וע"ש לשונו הקדוש "לדון בחנק וכו' עד ס"מ ובת זוגיה בחבל דיחנק ביה וכו'. לדון בסקילה לס"מ וכו'. לדון בשריפה לס"מ וכו' עד ואומין דעלמא איתוקדן בההוא נר וכו'" -- הרי מבואר בהדיא דס"מ ובת זוגיה נחש יתדנו לעתיד בכל ד' מיתות.

ולדידי היינו טעמא: דהם הביאו ד' מיתות לעולם בד' זמנין ו"ת כדכתבתי לעיל, לכך יתדונו בכל הד' מיתות. אך צריך לי עיון למה מתחיל בדין סייף וחנק ואחר כך בדין סקילה ושריפה. ואפשר משום דבדין סייף קאמר שיהיה על ידי שמות הוי"ה ואדני שיוציא חרבו מנרתיקה, ובאינך מיתות קאמר שיהיה על ידי שם הויה לחוד כמבואר שם, ולכך התחיל בסייף. אבל עדיין צריך עיון בספרים.

הכלל היוצא ממאמר זה שהס"מ ובת זוגיה נחש יתדנו בכל הד' מיתות. וכן האומות כדמסיים שם "ואומין דעלמא אתוקדן בההוא נר מצוה". או אפשר דאומין יתדנו רק בשריפה ולכן מסיים בשריפה על דרך יפקוד ה' על צבא המרום במרום, היינו ס"מ ובת זוגיה נחש וכל ממנן ואחר כך על מלכי האדמה יתדנו בשריפה כמו שמבואר בפסוק "והיה בית יעקב אש וגומר". וכן הברדלס בגימטריא אש במכוון.

ולפי מה שכתבתי ראשונה שגם האומות יתדנו בכל הד' מיתות תמצא רמז נכון כשתחשוב ארי דוב נמר ברדלס נחש כמנין סקילה שריפה הרג חנק עם הכולל במכוון. וזאב אינו נחשב שהוא חד עם דוב. ויותר אין בידי לפרש המשנה עד יערה עלינו רוח ממרום.


(פ"מ דברי הרמב"ם פ"ב מהל' סנהדרין)

ברמב"ם ריש פ"ב מה' סנהדרין ( פ"ב מהל' סנהדרין ה"א) "אין מעמידין בסנהדרין בין גדולה בין קטנה אלא אנשים חכמים ונבונים וכו' יודעים קצת משארי חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופת ומזלות וכו'". וכתב מרן הכסף משנה "כתב הרמ"ך תימא מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות, עכ"ל. ואני אומר דאתקופות ומזלות לא קשיא וכו' אבל מרפואות נשאר תמיהתו". ולכאורה תמיהני לתמיהתן, הא מבואר בתוספתא דבבא קמא והובא בטור ושו"ע יו"ד סי' שלו "ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית ונודע לו שוגג גולה על ידו". הרי שהרופא צריך רשות בית דין. אם כן מאי קשה להו מאי צורך לדיינים שידעו רפואות, הרי צריכים לידע כדי שיתנו רשות לרופאים לרפאות. וגם אם רופאים יעידו על אחד מהן ששגג מרפואה והמית והביאוהו לפני הסנהדרין והוא יאמר שלא טעה הרי צריכים לידע אם הוא חייב גלות או לאו.

(פ"מ קושיא חזקה על הטור י"ד והש"ע בסימן של"ו)

אמנם תמיה לי על רבותינו בעלי הטור והש"ע שהביאו תוספתא זו להלכה דלכאורה סותרת משנה שלימה בפ"ב דמכות דהרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ללמדו תורה ושליח ב"ד שהמיתו המה פטורין מגלות מאחר שמתכוונין לדבר מצוה כדאיתא במשנה וגמרא. ואם כן רופא זה שהיה מתכוין לדבר מצוה לרפאות אותו ושגג בדבר והיה לו גם כן רשות בית דין, למה יתחייב גלות בשוגג? וצ"ע רב.