מעשה רוקח על המשנה/נזיר
מסכת נזיר
[עריכה]במסכת זו יש ט' פרקים והתחלת אותיות עולים תשל"ב וסופי האותיות עולים תשע"ו, כל זה צריך טעם ודעת. ולפי פשוטו יש לומר דט' פרקים המה כנגד ט' אותיות נזיר שמשון שהוא היה נזיר מפורסם וזולתו לא מצינו, דשמואל הנביא איכא פלוגתא כמבואר בסוף מכילתין וכאשר נבאר. וגם נגד ט' אותיות נזיר אלהים דכתיב בשמשון. ולכן התחלת אותיות עולים תשל"ב, ועם הכולל תשל"ג כמנין "שמש מגן" כדאיתא בסוטה "שמשון נקרא מעין שמו של הקב"ה שנאמר כי שמש ומגן וגו'". וגם יש לומר שחשבון תשל"ב עם הכולל מרמז להא דאיתא בגמרא בכמה דוכתי וגם בזוהר הובא בפרשתא דנזיר "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" -- ב' תיבות "לא תקרב" המה בגימטריה תשל"ג.
וסופי אותיות עולים תשע"ו כמנין שמשון יסוד, כלומר על שפגם באות ברית קודש שהוא מדות יסוד, לכך נענש. ועיין בזוהר נשא דף קכ"ז.
והואיל דאתי לידן דבר זה נימא בה מילתא לפי פשוטה דאיתא בסוטה (סוטה ט, ב) דרש רבי[1] תחלת קלקלו בעזה לפיכך לקה בעזה יעו"ש בגמרא וכן הוא בירושלמי. ואמרתי למה דרש רבי דוקא דרש זה? וגם מאי נפקא מינה אם היה תחלת קלקולו בעזה או בתמנת? ונלע"ד דרבי אתי מדוד בזה הדרש היה מהפך בזכותא דדוד, דאיתא במסכת מועד קטן (דף טז.) שהיה דוד זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי. ומקשים התוספות דהא בקרא כתיב רדיפה ולא הריגה ואם כן אמאי היה מתאנח דוד. וישבתי כך, דמצינו דיעקב אבינו בירך את דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל ופרש"י "על שמשון ניבא נבואה זו שינקום נקמת עמו מפלשתים כדוד שבא מיהודה". ומי נתלה במי? קטן נתלה בגדול. ומצינו בשמשון שהרג אלף איש כאחד בלחי החמור ואם כן שפיר היה דוד מצטער דשמשון שנתלה בו הרג אלף איש כאחד והוא לא הרג רק שמנה מאות. וידוע שזה המעשה היה בין מעשה תמנת למעשה עזה. ובזה מבואר דדרש רבי הך דרשה לזכותא דדוד דאי הוה אמרינן דתחלת קלקולו היתה בתמנת ואפילו הכי הרג אחר כך אלף איש בפעם אחת ואם כן יהיה מהכרח לומר שהיה בדוד יותר מחטא אחד ולכך לא הרג אלא שמנה מאות חלל דאי לא היה בו אלא חטא אחד הרי שמשון חטא בתמנת ואפילו הכי הרג אחר כך אלף כאחד, ומי נתלה במי הרי הקטן נתלה בגדול. לכך דרש רבי דשמשון תחלת קלקולו בעזה הוה אבל בתמנת לא היתה קלקול, דגיירה ונסבה, ולכך הרג אלף כאחד, ובדוד היה חטא אחד כאשר אמר הבת קול "רק בדבר אוריה" ולכך לא הרג אלא שמנה מאות כאחד. ודוק.
וכאשר נבא לעומק ליישב כל הדקדוקים שהתחלנו במסכת ע"פ רמז וסוד נבין גם כן מה יש בין נזיר עולם לנזיר שמשון, הגם שמבואר במשנה מה יש ביניהן לענין דינא, אבל בסוד הענין מה יש חילוק ביניהן. ונקדים שכבר דיברו בכמה ספרי קבלה בסוד המשנה פרק ב' (משנה, נזיר ב, ב) "אמר אמרה פרה הרינו נזירה אם עומדת אני, אמרה הדלת הריני נזיר אם נפתח אני בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר", וכל דברי המשנה המה דברים תמוהים שלא היו ולא נבראו וגם דברי הגמרא תמוהים. והאריכו מאוד בזה. ותורף דבריהם - שכל דברי המשנה המה רזין דרזין. "אמרה פרה" קאי על השכינה שנקראת 'פרה' כשמקבלת ה' גבורות אותיות מנצפ"ך שהמה בגימטריה "פר" ועם ה' כוללים הרי "פרה". ואמרה בגלותא הריני נזירה אם עומדת אני מעצמי, אם לא יבא בעלי ת"ת ויקים אותי, וכמו שפירש בזוהר הפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל שפירושו שלא תקים מעצמה כמו אחר הגלות הראשון אלא הקב"ה בעצמו יקים אותה בגאולה אחרונה כמו דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת - "אקים" דייקא. ובזה מפרשים המשנה וגמרא באריכות.
וגם בבא שניה "אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני" -- מפרשים שזה אמירת הקב"ה לכנסת ישראל, אם נפתח אני תחלה, אם לא שתפתחו אתם בהתעוררות שלכם מלמטה, שובו אלי ואשובה אליכם. ועיין בספר אור ישראל ובספר חמדת צבי בדף ע"ח שהאריכו בזה, והיוצא מדבריהם שבבא ראשונה אמרה פרה וכו' קאי על השכינה. וכן הוא בזוהר פרה אדומה שכינתא תתאה.
ועיין ברעיא מהימנא פרשת חקת שכתב ושכינתא תתאה איהי פרה, אדומה מסיטרא דגבורה, תמימה מסיטרא דחסד וכו', אשר אין בה מום מסיטרא דעמודא דאמצעיתא וכו'. ולענ"ד מרומז כל זה באלו ב' תיבות "פרה אדומה" שהמה בגימטריא אמ"ש. וידוע מספר יצירה שאותיות אמ"ש המה א'ויר מ'ים א'ש, והיינו חסד גבורה תפארת כידוע.
ולזה קאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שדרשו חז"ל שאמר פסוק זה על פרשת פרה אדומה ועיין ביומא פ"א. וכשתחשוב ב' תיבות "והיא רחוקה" תמצא מנין "פרה אדומה". וזה היו תמיהתו. שלפי פשוטה נקראת השכינה כן כשהיא מלאה גבורות כדכתבתי, ולפי הגימטריא אמ"ש משמע שהיא כלולה מחג"ת. ואין כאן מקום להאריך בזה. וכשיזכני ה' להגיע במס' פרה שם מקומו להאריך.
נחזור לענינינו שבבא שניה אמר הדלת הזה וכו' בספר חמדת צבי מפרש שקאי על ת"ת כאשר כתבתי למעלה. ובספר אור ישראל מפרש גם בבא זו קאי על השכינה. ואפרשה בע"ה כונת רבינו הקדוש בחשבון האותיות ובסוד המשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כדברי חמדת צבי. התחלת אותיות תשל"ב, עם הכולל הוא בגימטריא כמנין דלת זה זעיר. נמצא שמפרש בעצמו דברי קדשו שסוד דלת הוא ז"א ת"ת. וסופי אותיות עולים תשע"ו, עם ד' אותיות עולה תש"פ, ועם הכולל כמנין שכינתא. נמצא שהורה לנו באצבע שסוד מסכת זו בנויה על סוד ב' נזירים - זעיר אנפין ושכינה תתאה. ולזה יש בה ט' פרקים כנגד ט' אותיות זעיר אנפין ונגד ט' אותיות שכינה תתאה.
ובזה יופתח לך שערי אורה לפרש כמה משניות וגמרות במסכת זו. וזה יצא ראשונה שזה גם כן סוד נזיר עולם היינו שכינתא כידוע דשכינה נקראת "עולם" כאשר כתבתי כמה פעמים. וסוד נזיר שמשון היינו שמש ומגן ה', והיינו ת"ת כידוע. וידוע שיש הפרש גדול בין ב' בחינות אלו, בין נזירות דידיה ובין נזירות דידה. דאין נזירה אלא פרישה כמו שפרש"י ובגלותינו בעו"ה יש פרישה בין ז"א לנוקביה ואין ביניהם יחוד וזיוג אלא בעתים ידועים. וזה לשון הזוהר ויקרא דף ז' ע"ב (ח"ג ז, ב) "ורזא דמלה כנסת ישראל בגלותא וקב"ה סליק לעילא לעילא וזוגא אתפרש ושמא קדישא לא אשתכח שלים וכו'". וכן הוא בהרבה מקומות בזוהר ובתיקונים. ומה שאמר "סליק לעילא לעילא" היינו לג' ראשונות בסוד או"י והו"י. וידוע דשם אין להקליפות וס"א שום שליטה ולא שייך שם טומאה כלל וכלל. מה שאין כן השכינה שירדה(?) למטה עמנו בגלות לשמור אותנו, מקום ששולט הטומאה והקליפות, וזהו שאמר הכתוב "השוכן אתם בתוך טומאתם".
ובזה מבואר החילוק שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. שנזיר עולם אינו רשאי לטמא במת ונזיר שמשון רשאי לטמאות עצמו כמבואר במשנה וגמרא, היינו משום שמעשה התחתונים מגיע ומעורר למעלה. ולכך מי שהוא נזיר עולם, היינו בסוד השכינה, אינו רשאי לטמאות שלא יגרום שום טומאה בה, מה שאין כן מי שהוא בסוד נזיר שמשון רשאי לטמאות את עצמו שאין שום חשש שיגרום ח"ו טומאה למעלה. ויותר אין להאריך בזה.
וזה הטעם נמי דנזיר עולם הכביד שערו ומיקל בתער ונזיר שמשון אינו מיקל, היינו משום דשערות שלה הכל גבורות ודינים, ועיין בזוהר פ' נשא בפרשתא דנזיר, מה שאין כן שערות שלו שהמה בסוד שער רישיה כעמר נקי ושם למעלה לא שייך תגבורת הדינים, לכך אינו מיקל כלל.
ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם בהלכות נזירות שכתב שמואל היה נזיר עולם, ומקשה התוספות יום טוב דהא ילפינן גזירה שוה משמשון אם כן יש לומר שהיה נזיר שמשון. ולפי דברינו אלה - רוח ה' דיבר בו, שכתבו המקובלים שמואל היה נשמתו מסיטרא דנוקבא ולכך לא האריך ימים כי אם נ"ב שנה בסוד שם ב"ן שהוא במלכות. וגם סוד הפסוק "עד עקרה ילדה שבעה" בגימטריא שמואל כמו שפרש"י שם. וידוע דסוד שבעה היינו מלכות. כל זה מורה שהיה מסיטרא דנוקבא ואם כן היה נזיר עולם כדכתבתי. וכשתחשוב ג' תיבות אלו נזיר היה שמואל תמצא מכוון כמנין זה נזיר שכינה.
וכן מה שאיתא בגמרא אבשלום נזיר עולם היינו דאבשלום עם האותיות כמנין שכינה.
- הגה: יסוד(?) דשמש היינו ת"ת, ומגן בגימטריא יסוד טוב עם ב' כוללים.
ואפשר ליישב לפי דברי שכתבתי שנזיר שמשון קאי על מידת ת"ת - שמש ומגן, ונזיר עולם קאי על השכינה -- בזה יש לפרש המשנה (משנה, נזיר א, ה) "הרינו נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו". ויש לדקדק דפתח בתרתי - בית או קופה, וסיים בקופה לבד? גם מאי האי דקאמר "הבית" "הקופה" בה' ידיעה? היה לו לומר "מלא בית או מלא קופה". וגם למה רואין כאילו מלא חרדל דוקא? ודברי רבותינו חכמי הגמרא ידועים עם פרש"י ותוספות. וכבר כתבתי כמה פעמים בודאי שכל דבריהם אינם יוצאים מידי פשטן אבל יש בהן רמזים וסודות. וגם להבין דברי התוספות שכתבו מלא הבית או מלא הקופה פירוש בית ריקנית או קופה רקנית. וגם ליתן טעם למה סתם נזירות שלשים יום -- הגם דילפינן סמך מקראי מכל מקום טעמא בעי.
ולדרכינו(?) יתישב הכל בטוב טעם שכל יסוד מסכת זו על סוד ב' נזירים אלו, זעיר ונוקביה, שהם בעו"ה בגלות נזירים ואין נזירה אלא פרישה כדכתבתי. וכן קורא אותם בזוהר ובתיקונים בכמה דוכתי "אובדים" בסוד הפסוק "ובאו האובדים וגומר" והיינו יסוד ומלכות שנקראים בגלות "אובדים" כמה דכתיב "הצדיק אבד וגו' ואבדה האמונה וגו'", והיינו שבגלות אין להם השפעה להשפיע לישראל כל צרכם וישראל בגלות ניזונין מתמצית האומות שהם שרוים ביניהם כידוע.
ובזה יבואר המשנה "הריני נזיר מלא הבית" - הידוע, היינו מלכות דנקראת "בית" כמו שכתבתי כמה פעמים, ועתה בגלותא ביתה ריקנית מכל טוב והיא נזירה, לכך קיבל זה גם כן על עצמו נזירות. וכשתחשוב מלא הבית עם האותיות והכולל תמצא מכוון מלכות. "או מלא הקופה" -- היינו יסוד, דכשתחשוב מלא הקופה תמצא מנין קו"פ יסוד, עם הכולל. וידוע קו"פ בגימטריא מקום, שם הויה ברוך הוא -- י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה'. ועתה בגלותא מידת יסוד ריקן מטוב השפעתו להשפיע למלכות בסוד "ונהר יחרב ויבש והצדיק אבד", ולכך קיבל זה על עצמו נזירות מלא הקופה. וכשתחשוב מלא הקופה תמצא כמנין נזיר. ובזה מדוקדקין דברי רבותינו בעלי התוספות שכתבו פירוש בית ריקנית או קופה ריקנית. ואל תתמה על שנאמר ביסוד לשון נקיבה דבגלותא תש כחו כנקיבה בסוד צור ילדך תשי וכמה פסוקים המורים על זה.
וידוע שעיקר הגלות לא נגזר רק יום אחד, יומו של הקב"ה אלף שנה, בסוד נתנני שוממה כל היום דוה, ובעונותינו שרבו ניתוסף הגלות עד היום ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ולזה קאמר התנא "בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי", דהיינו נגד עיקר הגלות הנגזר יום אחד וזהו פירוש "אחת גדולה" -- שאף על פי שהיא אחת, היינו יום א', מכל מקום היא גדולה, אלף שנה. ולכך הוא נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות משלשים יום. דכשתחשוב ג' תיבות אלו "נזיר שלשים יום" תמצא מכוון מנין אלף עם ג' אותיות, דוק ותשכח. וזה נלע"ד טעם אמיתי שהעמידה התורה סתם נזירות שלשים יום הכל כדי לזכור הגלות המר שיש נזירה ופרישה בין הקב"ה ושכינתיה אלף שנה, על אחת כמה וכמה שאנחנו גורמים בעונותינו להמשיך הגלות עד היום הזה.
ולזה סיים המשנה "ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל", וכבר כתבתי במס' כלאים ובשארי דוכתי שסוד חרדל היינו הגבורות, יעוין משם. ולזה מסיים רק בחדא היינו בקופה, דבחינת בית אין צריך לומר שהיא מלאה גבורות דזה פשיטא, ולכך נקראת פרה אדומה כדכתבתי בהתחלת דברי משנה אמרה פרה וכו', אלא אפילו הקופה שהוא בסוד יסוד שמידתו להשפיע טוב למלכות ובניה -- עתה בגלותא בעו"ה גם הוא מלא חרדל, היינו גבורות, ולכך הוא נזיר כל ימיו כנגד כל ימי הגלות. ודוק היטב ותראה לשון המשנה מדוקדק מאוד.
ויש לי לפרש כמה משניות בענין זה אך פתחתי פתח כחודה של מחט והמשכיל יבין מעצמו. וכשתדקדק עוד במשנה תמצא שנקט תחלה מלא הבית שהוא נגד השכינה ואחר כך מלא הקופה שהוא נגד יסוד. וכן במשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון -- התחיל בנזיר עולם. וכן במשנה אמרה פרה ואחר כך אמר הדלת -- הכל לכונה אחת, שהיא הזירה תחלה, ואחר כך אמר הדלת הריני נזיר וכו', ומרומז בזה סוד המשנה פ"ד (משנה, נזיר ד, א) אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה. וקל להבין.
- הגה: כאן כתבתי קושיא חזקה בדברי הרמב"ם וצריכה נגר ובר נגר
והנה אציג לפניך קושיא גדולה בדברי רבינו הרמב"ם אף על פי שאינה מכונת זו החיבור מכל מקום מאחר שהקשיתי בה זמן רב ולא מצאתי בה ישוב והקשיתי לכמה גדולים חקרי לב ולא מצאו מענה, בכן אציגה פה ומי שימצא תשובה יודיענו ויהיה לי לנחת. וזה לשון רבינו בהלכות נזירות פרק ט הלכה י"ו: וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה? כגון שהיו שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והיה אחד מבחוץ רואה אותן וכו' אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהם שלשה הרי הם רבים ורבים ברה"י ספקן טהור כמו ספק טומאה ברה"ר שספקו טהור. והוא ממשנה וגמרא פרק שני נזירים דקאמר (נזיר נז, א) מכדי כל ספק טומאה ברה"י טמא גמרינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת דהוין תרי אבל הכא הא תלתא וכו' יעו"ש.
ובהלכות סוטה פ"א הלגה ג' כתב רבינו קנא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה. וכתב מרן הכסף משנה שדבריו הם מירושלמי שהביא שם. ואף שהירושלמי צריך ביאור - אין כאן מקומו, וכבר האריך בספר משנה למלך. ומה שכתב עוד ראיה ממשנה דכריתות -- כבר מחקו בעצמו בספר בדק הבית שלו בהלכות סוטה דשם מיירי שקינא לה על כל אחד בפני עצמו ולא על שנים כאחד, אך מהירושלמי המה דבריו. ואם כן יש תמיה רבתא עליו -- הא גמרא דילן הנזכר לעיל סותר בהדיא דברי הירושלמי, שמבואר בהדיא דוקא שנים, בועל ונבעלת, אבל כשהן שלשה אין כאן סתירה וטומאה דהוי כרה"ר, ואם כן דבריו בעצמן סותרין זה את זה מהל' סוטה להלכות נזיר וגם סותר גמרא דילן. ואי היה שום חילוק בעולם לא היה מקשה הגמרא בנזיר מידי וצער"ב.
משנה אחרונה - נזיר היה שמואל
[עריכה]משנה אחרונה (משנה, נזיר ט, ה) "נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי וכולי". ופסק הרמב"ם והר"ב דהלכה כר' נהוראי. ולכאורה קשה דהא ידוע שר' נהוראי הוא ר' מאיר כדאיתא בעירובין פ"ק, ובפ"ד דערובין אמרינן כל היכא דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי, ואם כן אמאי פסקו הכא הלכה כר' נהוראי.
ודאי ע"פ פשוטה יש ליישב מדשתיק ר' יוסי לבסוף במה שדחה רבי נהוראי את דבריו שאמר אין מורה אלא של בשר ודם, וגם פשט הכתוב מורה בה' קאי על תער ולא מורא ב"ו שכתב כל מקום מורא בא'. וגם אפשר לדייק לשון התנא שאמר כדברי רבי נהוראי ולא קאמר דברי ר' נהוראי -- משמע שבא לסתום כמותו. כל זה נראה נכון לפי פשוטו.
ועוד נראה לי שכל מקום שרבינו הקדוש מזכיר אותו בשם ר' מאיר הוא הכללים הנאמר שם בעירובין, אבל במקום שמזכיר אותו בשם רבי נהוראי הלכה כמותו. וזה מתרי טעמי. חדא לפי מה שאיתא שם בערובין פ"ק מאיר עיני חכמים בהלכה ומנהיר עיני חכמים בהלכה. ומבואר בהקדמת שו"ת של הגאון מוהר"ם מלובלין דהחילוק הוא, מאיר עיני חכמים - היינו בחריפות שהיה מראה טעם לכל דבר ומשום הכי לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חבריו על סוף דעתו כמבואר שם. ומנהיר עיני חכמים - היינו מה שהורה להם הלכה למעשה. ומשום הכי כל מקום שרבינו הקדוש רוצה לסתום כמותו קראו בשם "רבי נהוראי". ועוד קאמינא בדרך רמז שתיבת נהוראי כמין מאיר, אך ניתוסף אותיות יה"ו שהמה אותיות השם והמה חותם שהלכה כמותו.
ונבא לביאור סיום הגמרא, שמביא אחר משנה זו פלוגתא אם המברך עדיף או העונה אמן עדיף, ואין לדבר זה שום שייכות הן למשנה זו והן למסכת כולה. ודוחק לומר משום דמוזכר שם תנאים אלו ר' יוסי ור' נהוראי המוזכרים במשנה ולכך מסמיך דבר זה לכאן. זהו דחוק. וגם להבין דברי חכמים וחידותם שאמר ר' יוסי גדול העונה אמן יותר מן המברך ואמר לו ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, ועיין בפרש"י ותוספות ולכאורה הדברים תמוהים מאי בעי ר' נהוראי בדברים אלו וגם מה שסיים עוד בתלמוד(?) מימרא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' -- כל זה צריך ביאור רחב. וגם במה שסידר רבינו הקדוש משנה זו בסוף המסכתא צריך טעם ומה שכתב התוי"ט אינו מספיק.
וליישב כל זה בס"ד ניישב גם כן גמרא סוף פ"ב מס' ראש השנה (דף כה:) "שקל הכתוב שלשה קלי עולם, ירבעל זה גדעון שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון דאתי מדן, יפתח כמשמעו, כשלשה חמורי עולם, משה ואהרן ושמואל, לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו". ויש לדקדק שם למה כינה אותם הכתוב שם בשמות אלו - ירבעל בדן, ולמה לא נכתב שמות שלהם - גדעון שמשון? גם מקשה שם מהרש"א הא יפתח קדים לשמשון ולמה מהפכין הכתוב. ועוד כמה דקדוקים.
והנה מצאתי בס' כונת האר"י זלה"ה דשמשון היה גלגול נדב וזהו כונת הגמרא בדן זה שמשון, אותיות בדן המה אותיות נדב. ובזה מבואר ממילא הדקדוקים הנ"ל שהכתוב העמידן במכוון שלשה נגד שלשה. ירבעל שעשה מריבה עם הבעל ושרף אותו נגד משה רבינו ששרף את עגל. ובדן זהו גלגול נדב נגד אביו אהרן.
- לכן נלע"ד שהוכרח שמשון להיות נזיר מן הבטן בשתיית יין ובתגלחת לתקן בזה חטא נדב. והובא בתוספות במס' יומא דף נ"ג דיש פלוגתא בתורת כהנים, יש אומרים פרועי ראש נכנסו לאוהל מועד ויש אומרים שתויי יין היו. ואפשר דתרווייהו אמת, לכך הוצרך שמשון לתקן זה בנזירות שלו. ולכך היה שמשון מטמא למתים שבזה ודאי לא חטאו ולא הוצרכו לתיקון.
יפתח נגד שמואל ששניהן נדרו. דכבר הקשו הרד"ק על דברי רבותינו שאמרו נזיר היה שמואל והלא אין אשה מדרת את בנה בנזיר? ומתרץ הרמ"ז שאמו הרגילה אותו בקדושת נזיר ושמואל באמת קיבל על עצמו הנזירות. נמצא ששניהן נדרו, ויפתח נדר והפסיד, וחנה ושמואל נדרו ונשתכרו. נמצא המה מכוונים ממש -- שלשה קלי עולם כנגד שלשה חמורי עולם, ומיושבים כל הדקדוקים שם. ועיין שם במהרש"א והבוחר יבחר.
וכדי לבא אל עומק סוד המשנה והגמרא נלע"ד שדבר גדול הורה לנו רבינו הקדוש במה שסידר משנה זו בסוף המסכתא. שכבר אמרנו שכל יסוד מסכת זו קאי על זמן הגלות שיש נזירה ופרישה בין קב"ה ושכינתיה, רק בזמנים ידועים שיש יחוד וזיוג ביניהם, ולכך כל עשיות המצות ולימוד התורה צריך להיות הכל לייחד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, היינו להמשיך מאור אין סוף לג' ראשונות כתר חכמה בינה, ומהם לזעיר ונוקביה לייחדם, וזה היה קדושת נזיר שהיה ממשיך הקדושה כן. וקריאת שם 'נזיר' מורה על זה שב' אותיות ר"ז בגימטריא "אין סוף", להמשיך לכתר. ומשם לב' אותיות י"נ - היינו חכמה בינה, כידוע שאות י' מורה על חכמה ואות נ' על בינה בסוד נ' שערי בינה.
ונלע"ד שזה סוד הפסוק בשמואל א' סימן ט' (ש"א ט, ט) "כי לנביא היום יקרא לפנים הראה", וכל "הראה" שבמקרא שם הוא חסר ו', ואות ה' ראשונה אינה משורש התיבה רק לשימוש, ושורש התיבה הוא ראה, ומרמז על ג' ראשונות. שאות א' מורה על כתר, ואות ר' על חכמה בסוד ראשית חכמה, ואות ה' על בינה כידוע. ובא הפסוק להורות שעד שמואל הנביא ועד בכלל היו הנביאים רואים עד ג' ראשונות ולכך היה נקרא "ראה", ומשם ואילך לא היו רואים רק מז' ספירות חג"ת נהי"מ, כל אחד כפי מעלתו ונבואתו, לכך היו נקראים בשם "נביא" ולא בשם "רואה". ועיין ברד"ק שם שכתב שבימי שמואל היה נקרא בשני שמות, יש שהיו קוראים רואה ויש שהיו קוראים נביא.
וזה סוד הורה לנו רבינו הקדוש בזו המשנה "נזיר היה שמואל", כשתחשוב "נזיר" עם האותיות עולה כמנין ראה נביא עם ב' כוללים, ותיבת ראה הוא חסר ו' כמו שהוא במקרא ומטעם שכתבתי שהוא מרמז על ג' ראשונות. ולכך היה נזיר, שסוד קדושת נזיר גרם לו זה שהיה "ראה" בסוד ג' ראשונות. ואפשר שגם התנא נהוראי מורה על זה שכבר דקדקתי למה קורא אותו כאן בשם נהוראי ולא בשם מאיר מלבד מה שכתבתי לעיל דברים נכונים בס"ד, ולדברי אלה מבואר בטוב טעם שבתיבת נהוראי יש אותיות רואה, וגם נהוראי בגימטריא כמנין נזיר עם האותיות והכולל. דוק ותשכח הכל במכוון.
הכלל שהתנא רצה להורות לנו שכל עשיות המצוה צריך להיות בכונה זו לייחדא קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. וזה הוא גם כן כונת הגמרא שהביא כאן פלוגתא דתנאי אם המברך גדול או העונה אמן גדול, ולכאורה יש לנו ראיה ברורה מפסוקי שמואל בסימן ט' שהמברך עדיף שהרי כתוב שם כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים -- מבואר בהדיא שהוא היה המברך שכך הוא הדין גדול שבכולם מברך. ואי אמרת שעונה אמן גדול מן המברך, אם כן מה מעלתו של גדול שיברך? ותו הא אין עונין אמן במקדש כלל ואי עניית אמן גדול אמאי אין עונין במקדש?
לכן נלע"ד דודאי אם המברך מכוין כראוי בכל כונתו - המברך עדיף אליבא דכ"ע. כי פליגי היכא שהמברך אינו יכול לכוין כראוי, בזה פליגי. ובזה תבין המשל של רבי נהוראי -- הגוליירים, והיינו חלשים כפרש"י, מתגרין במלחמה, והגבורים מנצחין. אבל אם הגבורים הולכין תחלה למלחמה בודאי הם מנצחין רק שדרך ארץ הוא כך שגוליירים מתגרים במלחמה. ומשל דומה לנמשל. אם המברך הוא חלש שאינו יודע לכוין כראוי - אז גדול העונה אמן הבא אחריו, אבל אם המברך יודע לכוין ומי לנו גדול משמואל ודכוותי' שהיו יודעים לכוין כונת כל ברכה וברכה. וכן בבית המקדש כשהיו צדיקים בודאי המברך גדול ואפשר שלא היו צריכים כלל לעניית אמן.
וכשתחשוב ג' תיבות נזיר היה שמואל עם האותיות תמצא מכוון כמנין שמואל היה מברך זבח. נמצא שהמשנה וגמרא המה ממש דבר אחד. וכשתחשוב ב' תיבות נזיר היה -- מנין זעיר. ותיבת שמואל בגימטריא שבעה, היינו מלכות הנקראת שבעה. נמצא שבתיבות אלו "נזיר היה שמואל" מרמז התנא יחוד דזעיר ונוקבא, שבגלות בעו"ה המה בסוד נזיר ונזירה ואין נזירה אלא פרישה ופירוד בין הדבקים, ולכך כל כונת התורה והמצות שלנו צריך להיות לייחד אותם כדכתבתי.
ולכן סיים הגמרא עוד במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", היינו מי שלומד לשמה לייחד "שלום" - היינו יסוד, "בעולם" - היינו מלכות כידוע, אלו נקראים תלמידי חכמים. אבל מי שלומד שלא לשמה אינם נקראים בשם "תלמיד חכם" כלל. ואף שמביא בגמרא לעיל בדף כ"ג ע"ב הא דאמר רב לעולם ילמוד אדם אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועיין בתוספות שם ועוד בכמה דוכתי. קמ"ל הכא בסיום המסכת שעל כל פנים אינם נקראים בשם תלמיד חכם אלא מי שמרבה שלום בעולם וכדפרישית. ובכן ה' יברך את עמו בשלום ונזכה לראות בנין ציון וירושלים בבי"א:
- ^ תיקון משלי ע"פ המשך המאמר. ובדפוס כתוב "ר' שמעון" -- ויקיעורך