מעשה רוקח על המשנה/מנחות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת מנחות[עריכה]

(פה מבואר ע"פ ?? על מנין הפרקים וחשבון התחלת אותיות)

במסכת זו יש י"ג פרקים. והתחלת אותיות עולים תתצ"א וסופי אותיות עולים אלף תע"ט 1,479. כל זה צריך טעם. וגם מבואר במסכת זו דיני ספר תורה תפילין מזוזה ציצית -- הכל בעי טעמא מה ענינם למסכתא זו?

ודאי על פי פשוטה יש לומר טעם על התחלת אותיות העולים תתצ"א להורות זה: שאותיות תתצ"א המה נוטריקון ת'ורה ת'פילין צ'יצית, ואות א' מורה על מזוזה שהיא בסוד אדני ובגימטריא אדני.

ולכן יש י"ג פרקים להשלים מצות ציצית לתרי"ג, שציצית עולה ת"ר וצריך להשלים י"ג בחוטין וקשרים כידוע. והתנא השלים בי"ג פרקים לרמז זה. וגם ב' שינין בתפילין הם בסוד י"ג להשלים תרי"ג בתפילין, שב' שינין הוא שש, ויש בהם שבעה ראשים -- הרי י"ג. ולכן יש ב' פרקים במסכתא המתחילין בשין.

אמנם להבין יסוד מסכתא זו תראה נפלאות בע"ה. ואעתיק לך מה שכתבתי בקונטרסי שהתחלתי לכתוב בסוד מעשה המשכן השייך למסכת זו. שבמסכת זו במשנה וגמרא מבואר הא"רון והמ"נורה והש"ולחן שראשי תיבות שלהן הוא אמש. וכבר כתבתי כמה פעמים בחיבורי זה שסוד ג' אותיות אלו הם נקראים בספר יצירה ([[ספר יצירה#פרק ב/{{{2}}}/{{{3}}}|ספר יצירה#פרק ב {{{2}}},]]) שלש אמות שבהן נברא העולם, א"ויר מ"ים א"ש, והן סוד חסד גבורה תפארת. ובשביל ארון מנורה שלחן נברא העולם והם קיום העולם. לכן איתא בגמרא דף כ"ט ע"א "תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן".

וכתבתי עוד שם שבספר יצירה מחלק הכ"ב אותיות לשלשה חלקים, האחד המה ג' אותיות אמש שהם נקראים אמות, הב' המה שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהם נקראים כפולות, הג' המה י"ב אותיות שהם נקראים פשוטות והמה ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק.

ולענ"ד כתבתי שסוד הארון היה נעשה בסוד ג' אותיות אמ"ש ולכך עשה בצלאל שלש ארונות נגד ג' אותיות אלו. וסוד המנורה היתה נעשית בסוד שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהן כפולות לכך יש שבעה קני מנורה ושבעה נרותיה עליה. וסוד השולחן עם לחם הפנים שעליו היו נעשים בסוד י"ב אותיות פשוטות, ולכך היה השלחן אמתיים ארכו שהם י"ב טפחים אליבא דר' מאיר דפסק הרמב"ם כותיה, וגם הלחם הפנים היו שנים עשר בשתי מערכות, שש המערכות האחת נגד ששה אותיות אחדיות -- ה"ו ז"ח ט"י, ושש המערכות השנית כנגד ששה אותיות שניות, עשריות ומאות -- ל"נ ס"ע צ"ק. ועל פי דברים אלה אבאר בע"ה יסוד מסכתא זו ובזה יבואר הכל, שלכך ביארו חז"ל במסכת זו דיני ספר תורה ותפילין ומזוזה וציצית.


(פה מבואר טעם ב' על מנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף כנגד ארון)

ובזה תמצא טוב טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות כנגד כל אחד משלשתן - אמש. ואבארם אחת לאחת.

כנגד הארון העמיד י"ג פרקים כנגד ג' ארונות שעשה בצלאל ובהם היו מונחים הלוחות ובהם עשרת הדברות. ולזה העמיד התחלת אותיות תתצ"א כמנין ארון ובו כתר במכוון, שבו הוא כתר תורה. וגם בעשרת הדברות שבו היה תר"כ אותיות כאשר הבאתי כמה פעמים. וסופי האותיות אלף תע"ט 1,479 המה כמנין ארון ובו נזר ספר תורה במכוון, שגם ספר תורה שכתב משה היה מונח בו כמבואר בבבא בתרא.

נמצא מרומז כאן ג' כתרים — בהתחלת אותיות כתר, ובסופי אותיות נזר, וארון בגימטריא נזר, שכתר תורה כולל כל השלשה כתרים. ולזה ביארו חז"ל במסכת זו דיני ספר תורה וכמה דברים מספר תורה שכתבה משה רבינו. הרי חדא.

(פה מבואר עוד טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות כנגד שלחן)

ועוד העמיד י"ג פרקים כנגד שלחן ולחם שעליו. שהשולחן הוא בסוד שכינה ולכך כתיב בתורה שלחן חסר; שכינה עולה שפ"ה ועם כללות ג' אותיות עולה מנין שלחן. והשכינה מקבלת אור מן ששה קצוות שעליה חג"ת נה"י, וכל אחד מהן כלול בחסד וגבורה, שמאלא בימינא וימינא בשמאל. וששה קצוות המה תריסר. ובקונטרס הנ"ל הבאתי לשון הזוהר בזה. ולכך היה על השולחן י"ב לחם תמיד בשתי מערכות, ששה מימין השולחן וששה משמאל. ובזה מבואר י"ג פרקים כנגד השולחן וי"ב לחם שעליו.

והתחלת אותיות תתצ"א עולה כמנין שלחן ולחם שעליו עם כללות ג' תיבות במכוון, שאסור לעשות פירוד בין השולחן ולחם שעליו. וסופי אותיות אלף תע"ט עם האותיות עולה כמנין שבהן כתר מלכות עם האותיות. ושולחן עם הלחם שעליו המה בסוד ת"ת, לכן ביארו חז"ל במסכת זו דיני תפלין, ועיין לקמן מה שאכתוב בזה. הרי תרתי.

(פה מבואר עוד טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות נגד מנורה)

ועוד העמיד י"ג פרקים ועם הכולל הרי י"ד כנגד המנורה, שבעה קנים ושבעה נרותיה כדכתבתי בסוד שבעה אותיות כפולות בג"ד כפר"ת, דגש ורפה. הרי י"ד אותיות. והתחלת אותיות תתצ"א כמנין זו מנורה שבעה קנים במכוון. וסופי אותיות אלף תע"ט עולה כמנין קנים גביעים כפתורים פרחים מ"ט עם הכולל החשבון מכוון. וידוע מהגמרא שד' דברים אלו היו מ"ט; ז' קנים, כ"ב גביעים, י"א כפתורים, ט' פרחים. וכבר ידעת דבר נפלא מספר כונת הארי ז"ל שהמנורה היתה כנגד חמשה חומשי תורה במכוון, ז' קנים כנגד ז' תיבות בפסוק בראשית, י"א כפתורים כנגד י"א תיבות בפסוק "ואלה שמות", ט' פרחים כנגד ט' תיבות בפסוק "ויקרא", כ"ב גביעים כנגד כ"ב תיבות בפסוק "אלה הדברים". סך הכל מ"ט שערי בינה. נשאר פסוק "וידבר" בתחלת חומש הפקודים, יש בו י"ז תיבות עם הכולל הרי י"ח כנגד גובהה של מנורה, ח"י טפחים.

ובזה מבואר נמי שלכך ביארו חז"ל דיני ס"ת בזו המסכת על שהמנורה היתה מכוונת כנגד חמשה חומשי תורה. וביותר לפי מה שכתבתי שסוד ג' אלו ארון מנורה שלחן היו נעשים בסוד כ"ב אותיות התורה שמהם נארגת כל התורה. לכן ביארו חז"ל דצריך להיות כל אות הן בספר תורה תפלין מזוזה כתיבה תמה. וכשתחשוב י"ב אותיות פשוטות שכתבתי תמצא מכוון מנין תמה. הפוך בה בדברים אלו שכתבתי ותראה נפלאות בס"ד. וגם ארון מנורה שולחן עולים כמנין ספר תורה עם הכולל.

(פה מבואר טעם על ה' מיני מנחות נדבה)

גם ידעת סוד מסכת זו שיש חמשה מיני מנחות נדבה: ס"ולת מ"חבת מ"רחשת ח"לות ר"קיקין. ונלע"ד שהמה גם כן כנגד חמשה חומשי תורה. ולכן תמצא אות ת' בכל אחת מהן ובתיבת רקיקין נתחלק אות ת' לשלשה אותיות - רק"ק. ואפשר שהוא כנגד ספר במדבר שנתחלק גם כן לשלשה ספרים מן התחלה עד ויהי בנסוע ספר אחד, וב' פסוקים "ויהי בנסוע.. ובנחה" הוא ספר בפני עצמו, ומשם עד סוף הוא ספר ג'.

ובזה מבואר מה שאיתא במשנה לקמן (משנה, מנחות ו, ג) "הרקיקין משוחין כיצד מושחין כמין כ"י", והיינו כ"ף יונית. וכתבו התוס' שרש"י פירש בחומש שהוא כעין ג' שלנו וי"מ כעין נון. ולדברי מבואר מאוד שכתבתי הרקיקין הם כנגד ספר חומש הפקודים שנחלק לג' ספרים - לכן היו משחן כעין אות ג' שלנו. וגם ליש מפרשין אות נון נמי מבואר שחלוקת הספר הוא על ידי נונין הפוכין כידוע.

והא דנקט התנא "כמין כף יונית" ולא נקט אות ג' או אות נון שלנו -- היינו לרמז שמותר השמן שייך לכהנים לכך נקט כף. וכשתחשוב ג' תיבות אלו חמשה מיני מנחות תמצא כמנין ספר תורה וא"ו עם ג' כוללים. שכבר ידעת שסוד ספר תורה הוא אות וא"ו מהשם וגם ר"ת מן חמש מנחות‏[1] עולה עם הכולל שמ"ט כמנין הספר עם האותיות.


(פה מבואר משנה וגמרא בענין המנורה)

ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, מנחות ג, ז) "שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה", ובגמרא (דף כח.) "מאי טעמא? הויה כתיב בהו", ופרש"י "כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו" (שמות כה, לו). ואני תמה בדברי רבינו למה לא הביא הפסוק ראשון בפרשה דכתיב (שמות כה, לא) "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו". הרי גם כן כתיב "ממנה יהיו". ואין ליישב דאם כן היה קשה, ליעכב כל מה שאמור בכתוב, דקושיא זו קשה גם כן בפסוק שהביא רש"י דאם כן גם כפתורים ליעכב וכמו שכתב התי"ט. וצריך לומר כתירוץ התוספות וזה שייך נמי בפסוק ראשון.

ואי לאו דמסתפינא מרבינו הגדול מאור עינינו רש"י ז"ל הייתי אומר באמת שכונת הגמרא הוא על פסוק ראשון על פי מה שכתבתי שסוד המנורה נעשית בסוד שבעה אותיות כפולות בג"ד כפר"ת. לזה תמצא ב' תיבות מנרת זהב שכך כתיב בתורה "מנרת" חסר - "מנרת זהב" עם האותיות עולה במכוון בג"ד כפר"ת עם ב' כוללים, שאותיות בג"ד כפר"ת נחלקים לשתים; בג"ד המה אחדיות, כפר"ת המה עשריות ומאות. ולזה תמצא ט' תיבות בפסוק זה, אחר זה מסיימין באות ה'. וידוע בסוד הקבלה שאות ה' מתחלק לג' ווין. הרי כ"ז אותיות לרמוז שאף על פי שמרומז בתיבות "מנרת זהב" שהמנורה היתה נעשית בסוד ז' אותיות בג"ד כפר"ת -- מכל מקום כוללים כל כ"ז אותיות עם מנצפ"ך. וכשתצטרף כ"ז עם כ"ב תמצא מ"ט. ולכך היו מספר קנים גביעים כפתורים פרחים הכל מ"ט להורות שהמנורה היתה נעשית בסוד כ"ב אותיות ובסוד כ"ז אותיות, אך השורש היה אותיות בג"ד כפר"ת.

ובזה הכל מבואר בטוב טעם. ז' קנים כנגד ז' אותיות אלו. כ"ב גביעים כנגד אות ב' מן בג"ד ואות כ' מן כפר"ת. וט' פרחים כנגד אותיות בג"ד - עולה ט'. ולכך יש ט' ה"הין בפסוק זה אחר זה בסיום התיבות. י"א כפתורים המה גם כן כנגד אותיות בג"ד, הרי ט', עם ב' כוללים מן בג"ד כפר"ת.

ובזה מבואר בטוב טעם דדוקא אם נעשית זהב נעשית בכל אלו כדילפינן בגמרא. דזהב עולה י"ד כנגד ז' אותיות בג"ד כפר"ת שהמה כפולות, דגש ורפה. הרי י"ד כמנין זהב. ולכך אם נעשית זהב, בסוד אותיות ז' כפולות, נעשית בכל אלו כדכתבתי, ואם לא נעשית זהב -- כל אלו אין מעכבין רק הקנים, דאי לאו הכי פמוט מקרי כדאיתא בגמרא. נמצא הגמרא מכוין לפסוק ראשון בפרשה שבו מבואר כל הדברים הנאמרים בגמרא בכל השיטה. ודוק.

ולכך יש בפסוק זה י"ד תיבות כמנין זהב, דדוקא אם נעשית זהב נעשית בכל אלו האמורים בפסוק ובסוד' שכתבתי.


(פה מבואר לשון המשנה אפילו כתב אחד מעכבן)

עוד באותו משנה (משנה, מנחות ג, ז) במזוזה ותפלין אפילו כתב אחד מעכבין, ובגמרא (דף כט.) פשיטא לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד. ועיין פרש"י ותוס'. ולכאורה תיבות אלו "כתב אחד" אין לו הבנה, יותר היה לו לשנות "אות אחד". ואין לומר דאם כן היה משמע דדוקא אות שלם מעכב -- זה אינו דאם כן היה קשה פשיטא כדפריך הגמרא באמת. ולפי מה שכתבתי לעיל שי"ב אותיות פשוטות עולה כמנין תמ"ה ומזה ילפינן דכל אות צריך להיות תמה, וזה אפשר מרמז התנא במתק לשונו, דכתחשוב ב' תיבות אלו כתב אחד עולה תל"ה, ונשאר אות י' מן אותיות הפשוטות שלא נכתב תמה. ודוק.

ובכאן ראוי להאריך בדברי מוסר על סופרי זמנינו בעו"ה שהמה קלים בחכמה ויראה ובלתי ספק אצלי שזה לבד גורם אריכות הגלות המר הזה. שאין לנו כמעט ספר תורה כשירה באותיותיה ובהלכותיה. וכן תפלין ומזוזות. לכן צריך כל מורה הוראה במקומו וכל מי שיש בו יראת שמים להשגיח על זה ביתר שאת ועוז של תורה בכל האפשרי עד שישקיף ה' עלינו בהשקפה לטובה וישלח לנו משיח צדקינו ואז נזכה להיות הכל על נכון בבי"א.


(פה מבואר המשנה וגמרא ד' ציצית מעכבין זה את זה וכמה דברים השייכים לזה)

עוד באותו משנה (משנה, מנחות ד, א) "ארבע ציצית מעכבות זה את זה שארבעתן מצוה אחת. ר"י אומר ארבעתן ארבע מצות". וצריך להבין באיזה סברא פליגי. וקודם אבאר לך דבר אחד על פי נגלה, דמצות ציצית מי שמקיים כראוי מצלת אותו מחטא זנות, וכמבואר במעשה שהביא בגמרא. ועל פי זה שמעתי וכמדומה לי שראיתי גם כן בשם האר"י ז"ל שזה פירוש הפסוק (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב", היינו מי שנואף אשה בודאי הוא חסר ל"ב חוטין של ציצית, דאם היה לו ציצית כראוי היה המצוה מצלת אותו מן החטא.

ונלע"ד דודאי עכשיו שאין לנו תכלת, מי שמקיים מצות לבן כראוי המצוה מצלת אותו מן החטא, אבל בזמן שהיה תכלת לא היה המצוה מצלת אותו אם לא היה מקיים המצוה כאשר היא בלבן ותכלת. ועל פי זה ישבתי בטוב טעם גמרא בחלק (סנהדרין קו, א) בענינא דבלעם שאמר לבלק "אלהיהם של אלו שונא זמה הוא והם מתאוין לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה וכו'". וצריך להבין מה היה מדקדק בלשונו שהם "מתאוין לכלי פשתן"? כל מה שהיו מוכרין היה יכול ליתן העצה שלו! וגם למה באמת היו מתאוין לכלי פשתן? ועיין במהרש"א מה שכתב בזה.

ולענ"ד נראה כך, דאיתא בסדר עבודת יה"כ והובא בספר יר"ג פרשת מקץ: דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, שכל מי שלובש בגדי פשתן אינו שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף. וכל זה שלא יהיה בו אפילו חוט אחד ממין אחר. ועיין שם באריכות קצת.

ובזה מבואר. דידוע דבלעם ובלק הלכו כנגד ישראל בכל מיני כישוף ועין הרע, ובודאי הקב"ה הצילם בלי שום תחבולה שבעולם, אבל הם היו חוששין שלאו בכל יומא מתרחש ניסא ולכך היו מתלבשין בגדי פשתן שינצלו מהם, וגם בלק ובלעם חשבו כן שהוא דרך סגולה במה שלובשין בגדי פשתן לכך אינם יכולים לשלוט בהם בשום אופן. לכך אמר לו בלעם מאחר שהם מתאוין לכלי פשתן אשיאך עצה -- הכשילם בזנות, וממה נפשך תוכל להם; אם יעשו ציצית על כנפי בגדיהם כדין, בלבן ותכלת -- עמרא הוא, ואם כן לא יועיל להם סגולת בגדי פשתן נגד כשפים ועין הרע שהרי יהיה חוטין של צמר בבגדיהם. ואם לא יקיימו המצוה כתיקנה ולא יעשו תכלת אזי לא יציל המצוה אותן מן חטא זנות ויכולת להם. וקל להבין.

והנה בסוד מצות ציצית כבר נאמרו דברים הרבה בס' מצת שמורים ובשארי ספרי קבלה ולאו כל מוחא סביל דא, ואכתוב רק דבר אחד כדי להבין הטעם למה מצוה זאת מצלת מן החטא זנות. ונלע"ד כך, שמבואר בכל הספרים שסוד הטלית הוא בסוד אור מקיף. ולכן תמצא תיבת טלית בגימטריא בי אור מקיף. וכשתחשוב ב' תיבות אור מקיף עולה תל"ז, ועם ל"ב חוטין התלוין בטלית -- הרי תס"ט. ועם הכולל -- הרי ת"ע כמנין עשרה הויו"ת וי' פעמים שם אהי"ה, הכל עולים כמנין עת.

ולכן יש בכל אחת מהן ה' קשרים כנגד חמשה שמות מאלו שמות ובין הכל המה עשרים קשרים כנגד עשרים שמות אלו העולים ע"ת כמנין אור מקיף עם ל"ב חוטין והכולל. והלכה כחכמים שכולן מצוה אחת בסוד זה.

ולכן המצוה זאת מצלת מן חטא זנות שתיבת זנות עולה תס"ג, ודיבור לא תנאף הוא דיבור ז' בעשרת הדברות. תס"ג ז' הוא מכוון מנין ע"ת. לכך מצוה זו מצלת.

ובזה מבואר גם כן גמרא בסוטה "כל מי שהוא גס רוח נכשל באשת איש", שתיבת גסות עם הכולל גם כן עולה ת"ע כמנין זנות ז', ודיבור לא תנאף מיירי באשת איש כמבואר בפרש"י, לכך עבירה גוררת עבירה שכמותה. לכך צריך כל אדם ליזהר בטלית קטן ובטלית גדול כתיקון להנצל משתי עבירות חמורות אלו. ואין להאריך יותר.


(פה מבואר סוד המשנה ב' מדות של יבש היו במקדש ושבע מדות של לח בדרך נפלא)

בסוד המשנה פרק ט' (משנה, מנחות ט, א) "שתי מידות יבש היו במקדש, עשרון וחצי עשרון. ר' מאיר אומר עשרון עשרון חצי עשרון וכו'". ועוד שם במשנה ב' "שבע מידות של לח היו במקדש וכו'".

ונלע"ד לבאר על פי דברי הזוהר בפר' ויקרא (זהר חלק ג ד, א) בפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", רעים היינו אבא ואימא דלא מתפרשין לעלמין, דודים היינו זעיר ונוקביה. "תא חזי באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא. ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא", היינו בבינה, "כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתיב בהו שתיה". ועיי"ש לשונו הקדוש באריכות קצת.

ובזה מבואר המשנה "שתי מידות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון", היינו בסוד רעים דלעילא, אבא ואמא, חכמה ובינה, שהם סוד יה מהשם. ולכן היו עשרון, היינו אות י', וחצי עשרון, אות ה'. ולכן היו של יבש שהיו מודדין בהם הסולת לכל המנחות משום דתמן אכילה בעיא כדברי הזוהר הקדוש. ר' מאיר אומר שהיה עוד עשרון כנגד קוצו של יו"ד אבל אין הלכה כמותו שלמעלה אין ליתן שום מידה.

ושבע מידות של לח היינו בסוד זעיר בששה קצוות הנכללין בו ונוקביה. לכן היו שבעה מידות של לח דתמן בעיין שקיא בסוד שתו ושכרו דודים.

ותמצא רמז מופלא שג' תיבות אלו שתו ושכרו דודים עולים כמנין מכוון שבע כלים של לח יהא במקדש. דהתנא נקט לשון עבר "היו במקדש" אבל הפסוק מיירי אלהבא, לכך החשבון "יהא במקדש". וכבר ידעת לעיל במסכת זבחים סוף פ"ט שכלי הלח נקראים כלים, ועיין שם בתי"ט. נמצא החשבון מכוון מאוד. ואפשר שזה כוונת הגמרא, והובא בתי"ט במשנתינו ד"הכי גמירי דשבע מידות של לח היו במקדש" -- היינו מן הפסוק הזה ובסוד שכתבתי. ודוק.


בפרק שתי הלחם (משנה, מנחות יא, א) "נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נילוש אחד אחד ונאפה שנים שנים". הגם דבגמרא ילפינן מקראי כמו שהביא הרב מכל מקום טעמא בעי.

עוד במשנה ד' (משנה, מנחות יא, ד) "שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים ארכן עשרה ורחבה חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. רי"א שלא תטעה זד"ד יה"ז. בן זומא אומר ונתת על השלחן לחם הפנים לפני תמיד - שיהא לו פנים". כל המשנה צריך ביאור וטעם. וביותר מאי בעי ר"י בסימנים שנותן?

אמנם לבא אל הביאור נבא מאמר הזוהר פר' תרומה (זהר חלק ב קנד, א) "ועשית שלחן וגו' -- דא איהו לתתא לשואה עליה לחם דאפיה מאן עדיף דא מן דא לחם או שלחן. אי תימא דכולא איהו חד, הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם שלחן לתתא ולחם עליה וכו'", ומאריך שם כל העמוד עד דף קנ"ה ע"א "נהמי דעל גבי שלחן אינון תריסר והא אוקימנא רזה דנהמי דאינון רזא דפנים ועל דא איקרי לחם הפנים וכו'".

ונלע"ד ביאור זה המאמר כך, דבאמת לחם הוא מלכות בסוד "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", והיינו שכינה, וכבר כתבנו שגם שלחן היה בסוד שכינה, לכך עולה כמנין שפה עם האותיות. ולכך מתחיל "אי תימא דכולא איהו חד", ששניהן היו בסוד שכינה -- לזה קאמר "הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם שלחן לתתא ולחם לעילא", מזה מוכח דסוד לחם אלו היו בסוד לחם מן השמים, היינו סוד ז"א בכלל הששה קצוות, וכל אחד כלל בחברו, ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא. הרי תריסר דאינון רזא דפנים.

ולענ"ד שהם בסוד ג' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה שהמה עולים כמנין פנים. ובזה יבואר דבספר הון עשיר מצאתי בשם האר"י ז"ל דשתי הלחם המה בסוד תרין נוקבין היינו תרי ההי"ן, ולכך שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, שלא לחבר הגבורות, ששתיהן המה בסוד הגבורות. אבל לחם הפנים נאפה שנים שנים כדי לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא.

ובזה מבואר גם המשנה "שתי הלחם ארכן שבעה", ששתיהן הן בסוד שבעה כמבואר בספר מאורות נתן באות ש'. וגם שניהן הם בסוד אות ד', דכל נוקבא היא בסוד ד', בסוד גימל יהיב ודלת נקיט. נמצא מבואר סימן שנתן רבי יהודה, דשתי הלחם הם בסוד זד"ד.

ולחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה, שהמה נקראים פנים שמאירים מסוד ע"ב ס"ג מ"ה. וידוע שסוד ע"ב הוא סוד אות יו"ד לכך ארכן עשרה. וס"ג הוא אות ה"י לכך רחבן חמשה. וסוד מ"ה הוא אדם כולל זעיר ונוקביה שהמה ז' ספירות הבנין. כל קרנותיהן שבעה. נמצא מבואר הסימן שנתן ר"י בלחם הפנים יה"ז.

וגם בן זומא אינו פליג אלא מפרש שיהא לו פנים וכמבואר. ובזה מבואר שבן זומא מביא את כל הפסוק, והיה לו לומר בקיצור "לחם הפנים - שיהא לו פנים".

ולדברי מבואר באר היטב שבפסוק עצמו מבואר סוד השלחן היה בסוד מלכות. וכשתחשוב ב' תיבות על השלחן עם התיבות והכולל תמצא מנין מלכות. ולכן זר שלו מרמז על כתר מלכות.

וסוד לחם פנים היו בסוד ששה קצוות ושורש שלהן הוא ת"ת, לכך כשתחשוב ד' תיבות לחם פנים לפני תמיד תמצא ח"ג ת"ת נה"י ו', היינו סוד ו' קצוות כלולים זה בזה ואינון תריסר. ודוק.


(פה מבואר טעם כולל לב' מסכתות זבחים מנחות בכמה דברים נפלאים)

עוד נלע"ד. בכלל ב' מסכתות אלו זבחים ומנחות שהמה ענין אחד ויש בהם כ"ז פרקים כנגד כ"ז אותיות התורה. שעבודת קרבנות ומנחות שקול ככל התורה. ויש חמשה מיני קרבנות -- עולה, שלמים, תודה, חטאת, אשם. ואף שכתבתי למעלה במסכת זבחים שהתודה נכלל בשלמים -- האמת כן הוא שתודה נקראת שלמים אבל מכל מקום נקראת גם כן קרבן בפני עצמה, שכל השלמים אינם טעונים לחם וזו טעונה לחם. נמצא שיש ה' מיני קרבנות וה' מיני מנחות כדכתבתי, כנגד עשרת הדברות שבהם נכללו כל מצות התורה. וגם כן כנגד ה' אותיות מנצפ"ך פשוטים וה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהמה גבורות כידוע. ועל ידי עבודת הקרבנות ומנחות נמתקו הגבורות. ולכן תמצא שב' תיבות אלו זבחים מנחות עולים תקע"א כמנין ב' פעמים מנצפ"ך עם עשרה אותיות והכולל. כידוע בסוד ברכת "תקע בשופר גדול".

וכל הקרבנות עתיד להבטל שכבר יהיה מיתוק הגבורות, רק קרבן תודה שהיא באה על הודאה לא יתבטל ויהיה זבח ומנחה. ונלע"ד שרבינו הקדוש מרמז דבר זה במשנתינו שקרבן תודה לא יתבטל גם לעתיד דאיתא במשנה (משנה, מנחות ז, א) "התודה היתה באה חמש סאין ירושלמית וכו'" עד "במדה ירושלמית היו שלשים קב חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה", ולכאורה כל זה הוא אריכות לשון. ואפשר שבא לרמז שגם לעתיד שיהיה השם הקדוש באותיות יהיה, כמו שהבאתי במסכת פסחים, לא יתבטל קרבן זה. ולכך קאמר במדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר וחמשה עשר, להורות זה.

ולכן תמצא תודה עם הלחם וג' כוללים עולים כמנין תורה, שלעתיד יהיה קרבן זה לבדו שקול ככל התורה. ובזה אפשר ליישב מה שמקשים העולם במשנה סיום המסכתא (משנה, מנחות יג, יא) "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת עוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשר ריח ניחח, לומר לך אחד המרבה אחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", ומקשים לא לכתוב אלא בעולת בהמה ובמנחה להורות דבר זה ואכתי בעולת עוף למה לי?

ולדברינו נראה דהתורה בא להורות שהעוסק בתורה חשיב כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שמבואר שם בגמרא, וכן מי שמקריב קרבן ודעתו לשמים -- היינו לקרב ולייחד למעלה היחודים הקדושים - מעלה עליו כאילו קיים כל התורה. ולזה תמצא שג' תיבות אלו אשה ריח ניחח -- שכך כתיב בתורה "ניחח" חסר -- עולה ת"ר, ועם האותיות והכולל הוא מכוון מנין תורה. נמצא אתי שפיר שלכך כתיב בתורה אשה ריח ניחח יתירה להורות שגם לענין זה שיהא עבודת הקרבן שקול ככל התורה שוים המרבה והממעיט ובלבד שיכוין דעתו לשמים.


(פה מבואר דבר פשוט בגמרא על חומותיך ירושלים וכו')

כדי לסיים בדבר טוב אכתוב דבר פשוט בגמרא בסיום הפרק "כל קרבנות צבור" (מנחות פז, א). "כתיב על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו', מאי אמרי? אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מעד. רב נחמן אמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".

ולכאורה תמוה מאי מקשה "מאי אמרי?", דילמא אמרי איזה שירה משירת המלאכים? ונראה פשוט דאיתא בחגיגה (דף יב:) "מעון - שבו כתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל", ואם כן קשה הרי בכאן כתיב שהמלאכים אלו כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו ומה נשתנו אלו מאלו?

וזהו קושית המקשן - מאי אמרי אלו שניתן רשות להם לומר גם כל היום? ולזה משנו שפיר דאותן המלאכים השומרים הם המלמדים זכות ומבקשים רחמים על הגאולה שיבא לישראל, ולכך אינם חשים כל היום וכל הלילה, שזה הוא כבודן של ישראל.

ובכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ויתגדל ויתקדש שמו הגדול בבי"א.



  1. ^ ס' מ' מ' ח' ר'