מסכת שמחות ח

<< · מסכת שמחות · ח · >>

הלכה א

יוצאין לבית הקברות ופוקדין כל המתים עד שלשים יום, ואין חוששין משום דרכי האמורי. ומעשה שפקדו אחד אחר שלשים יום, וחיה עשרים וחמש שנים ואחר כך מת, ואחר הוליד חמשה בנים ואחר כך מת.

הלכה ב

עושין חופות לחתנים ולכלות, ותולין בהן אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו אוכל, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אומר אין תולין בהן אלא דברים שלא הביאו אוכל; אלו דברים שתולין בהן, אגוזים שלא הביאו אוכל, ורימונים שלא הביאו אוכל, גלוסקאות שלא הביאו אוכל, ולשונות של ארגמן ולגינין וצלוחיות של שמן המור. ואלו דברים שאין תולין בהן, אגוזים שהביאו אוכל, ורימונים שהביאו אוכל, וגלוסקאות שהביאו אוכל, ולגינין וצלוחיות של שמן מתוק. כללו של דבר כל התלוי בחופה אסור בהנאה.

הלכה ג

מבזבזין לפני חתנים ולפני כלות מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, ולא חתיכות של דגים מבושלים, ולא כמהין ופטריות, ולא שומשמין, בין בימות החמה בין בימות הגשמים; אבל נוטל הוא בתוך הכף וזורק. כללו של דבר כל שהוא אבד אין מבזבזין לפניהם.

הלכה ד

ממשיכין לפני חתנים ולפני כלות צינורות של יין וצינורות של שמן, ואין חוששין משום דרכי האמורי, ואין חוששין משום איבוד אוכלין. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שנכנסו אצל רבי זכאי לכבול והמשיכו אנשי העיר לפניהם צינורות של יין וצינורות של שמן.

הלכה ה

שורפין ומעקרין בהמות לפני מלכים. כל עיקור שיש בו טריפה, אסור באכילה ומותר בהנאה, וכל עיקור שאין בו טריפה, מותר באכילה, ואין צריך לומר בהנאה. ואיזה עיקור שיש בו טריפה, הוי אומר מן הארכובה ולמעלה.

הלכה ו

שורפין שריפה למלכים, אבל לא לנשיאים. וכשמת רבן גמליאל הזקן שרף עקילס הגר לפניו יותר משמונים מנה, אמרו לו מה ראית, אמר להם משום דכתיב (ירמיהו לד, ה) "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ", ואין רבן גמליאל יפה יותר ממאה מלכים שאין בהם צורך?!

הלכה ז

סותרין שערות של כלות ומגלין פניהם של חתנים, ונותנין דיותו וקולמוסו בצידו, ואין חוששין משום דרכי האמורי. וכשנכנס רבן גמליאל הזקן לעבר את השנה, אמר יכנסו שבעה זקנים, ונכנסו שמונה, וכשנכנס רבן גמליאל הזקן מצא שמונה, אמר מי הוא שעלה שלא ברשות, עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר לו רבי נכנסתי לשאול הלכה, אמר לו ומה לך, אלדד ומידד שכל ישראל יודעין שאילו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים שהיית אחד מהם, אמר לו ותולין מפתחו ופנקסו של מת בארונו של מת מפני עגמת נפש; וכשמת שמואל הקטן תלו לו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן, והיה רבן גמליאל ורבי אלעזר מספידין עליו, ואמרו: על זה נאה לבכות, ועל זה נאה להתאבל, כשהמלכים מתים מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו. וכן אמר בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לחרבא, ושאר כל עמא לביזא, ועקן סגיאין יהוון אחרי דנה; ובלשון ארמית אמרן.

הלכה ח

וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה - ואמר לו רבן שמעון ברבי - בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה-, אמר לו: וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות-. אמר לו: שמא בסעודה היית יושב, או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן-, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, ומה כתיב אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב--; ויש אומרים רבן שמעון היה בוכה, ורבי ישמעאל אמר לו כדברים הללו. וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל, באה שמועה אצל רבי עקיבא ואצל רבי יהודה בן בבא, עמדו וחגרו מתניהם שקים, וקרעו את בגדיהם, ואמרו: אחינו ישראל שמעונו, אילו טובה היתה באה לעולם תחילה, לא היו מקבלין אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שלסוף פורעניות גדולות עתידות לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.

הלכה ט

וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון, עמדו וחגרו את מתניהם שקים, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, לא נהרג רבי עקיבא על הגזל, ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו, לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת, שנאמר והיה יחזקאל לכם למופת ככל אשר עשה תעשו בבואה וידעתם כי אני ה' אלהים, מכאן ועד ימים קלין לא ימצא מקום בארץ ישראל שלא יהיו שם הרוגים מושלכים בו, שנאמר דבר כה נאם ה' ונפלה נבלת האדם כדומן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף; אמרו לא היו ימים קלין עד שבא פולמוס ועירבב את כל העולם, מכאן ועד שנים עשר חדש יפסקו בולאות שביהודה, שנאמר חרדו שאננות רגזה בוטחות, שאננות אלו בולאות, בוטחות אלו קורקסיאות; אמרו לא באו שנים עשר חודש עד שנתקיים להם כל מה שאמרו להם.

הלכה י

היה רבי מאיר מושלו משל למלך שעשה סעודה וזימן לה אורחין ולא קבע להן זמן מתי יצאו, הפקחין שבהן עמדו בתשע שעות ביום, ונכנסו לבתיהם, ועלו למטותיהן באורה. אחרים עמדו בשקיעת החמה, והיו חנויות פתוחות ונרות דולקות, ונכנסו לבתיהם, ועלו למטותיהן בנרות. אחרים עמדו בשתים ושלש שעות בלילה, והיו מקצתן של חנויות פתוחות ומקצתן נעולות, מקצת נרות דולקות ומקצתן כבות, נכנסו לבתיהם ועלו למטותיהן באפילה. המשויירין שבסעודה, נכנס בהן יין, ופצעו זה את זה, והרגו זה את זה, שנאמר: ראיתי את ה' נצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים ובצעם בראש כלם ואחריתם בחרב אהרוג. ושאר כל עבדי המלך גדולים לוקין על ידי קטנים, שנאמר על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי.

הלכה יא

רבי עקיבא אומר ארבעה בנים למלך, אחד לוקה ושותק, ואחד לוקה ומבעט, ואחד לוקה ומתחנן, ואחד לוקה ואומר לאביו הלקני. אברהם לוקה ושותק, שנאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, היה לו לומר, אתמול אמרת לי, כי ביצחק יקרא לך זרע, ושותק, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. איוב לוקה ומבעט, שנאמר אומר אל אלוה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני. חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר ויתפלל אל ה', ויש אומרים אף היה מבעט, שנאמר והטוב בעיניך עשיתי, דוד אמר לאביו הלקני, שנאמר הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני.

הלכה יב

וכשנתפס רבי חנינא בן תרדיון למינות, גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. אמר להם מה גזרו על אותה עניה, אמרו לו להריגה, קרא עליה, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. אמרה להם מה גזרו על אותו רבי, אמרו לה לשריפה, קראה עליו, גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכששרפוהו כרכוהו בספר תורה ושרפוהו וספר תורה עמו, והיתה בתו צועקת ומתחבטת לפניו, ואמרה זו תורה וזו שכרה, אמר לה בתי אם עלי את בוכה ועלי את מתחבטת, מוטב שתאכלני אש שנופחה, ולא אש שלא נופחה, שנאמר תאכלהו אש לא נופח, ואם על ספר תורה את בוכה, הרי זה התורה אש ואין אש אוכלת אש, הרי הן הכתובין פורחין באויר, ואין האש אוכלת אלא העור בלבד.

הלכה יג

אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו. וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו נטען, אמר להם שאלו. בא השני ואמר לו הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס, אמר להם שאלו. בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת. נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא, אמר להם: הוציאו לי ספסל מן הקברות, הוציאו לו ספסל מן הקברות, וישב עליו ודרש ואמר: אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין?, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין?, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, משה זכה וזיכה את הרבים, לפיכך זכות הרבים תלויה בו, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ירבעם חטא והחטיא את הרבים, לפיכך חטא הרבים תלוי בו, שנאמר על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל.

הלכה יד

ולא עוד אלא שישב עליו ודרש מגלגלין זכות על יד זכאי; ראוין היו ישראל ליגאל ממצרים, אילולי עמדו משה ואהרן, שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול; ראוין היו ישראל לקבל את התורה, אילולי עמדו משה ואהרן במדבר, שנאמר יצפן לישרים תושיה; ראויה היתה פרשת שופטים ליאמר, אילולי עמד יתרו; ראויה היתה פרשת פסח שני ליאמר, אילולי עמדו טמאים; ראויה היתה פרשת נחלות ליאמר, אילולי עמדו בנות צלפחד; ראוי היה בית המקדש ליבנות, אילולי עמדו דוד ושלמה, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך; ראוין היו ישראל ליגאל בימי המן, אילולי עמדו מרדכי ואסתר, שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. ולא עוד אלא שמגלגלין חובה על יד חייב; ראוין היו ישראל להשתעבד, אילולי עמדו פרעה ומצריים, שנאמר ועבדום וענו אותם; ראויה היתה פרשת מקלל ליאמר, אילולי עמד בן ישראלית; ראויה היתה פרשת מקושש ליאמר, אילולי עמד מקושש; ראוין היו ישראל ליפול בחרב, אילולי עמד בלעם, שנאמר בחרב ימותו כל חטאי עמי; ראוין היו ישראל לעבוד עבודה זרה, אילולי עמד ירבעם, שנאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ; ראוין היו ירושלים ליחרב ובית המקדש לישרף, אילולי עמדו נבוכדנצר וחביריו, שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער.

הלכה טו

וכשהרג טרגינוס את פפוס ואת לוליאנוס אחיו בלודקיא, אמר להם אם מעמם של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל אותם, אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי ליעשות נס על ידו, אבל אתה מלך רשע ואין ראוי ליעשות נס על ידך, ואנו נתחייבנו הריגה למקום, ואם אי אתה הורגנו, הרבה הורגים יש למקום, הרבה מזיקים יש למקום, הרבה דובים, הרבה נמרים, הרבה אריות, שפוגעין בנו והורגין אותנו, אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא אלא לידך אלא שעתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע דמינו מידך. אף על פי כן הרגן, אמרו לא זזו משם עד שראו מחטטין בעיניו.

הלכה טז

דורשי חמורות היו אומרים, ונתצתם את מזבחותם, מה חטאו עצים ואבנים, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידיהם, אמר הכתוב ונתצתם את מזבחותם, והרי דברים קל וחומר, ומה אם עצים ואבנים שאין להם לא זכות ולא חובה, לא טובה ולא רעה, על שבאה לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב ונתצתם את מזבחותם, אדם שהוא גורם להחטיא את חבירו ומטהו מדרך החיים לדרך המות, על אחת כמה וכמה. כיוצא בו, והרגת את האשה ואת הבהמה, אם אשה חטאה הבהמה מה חטאה, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, אמר הכתוב ואת הבהמה, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק, ואומרים הרי הבהמה שנהרג פלוני על ידה, והרי דברים קל חומר ומה אם הבהמה שאין לה לא זכות ולא חובה, על ידי שבאה לאדם תקלה על ידה, אמר הכתוב שתיסקל, אדם שהוא גורם להחטיא את חבירו, ומטהו מדרך החיים לדרך החטא על אחת כמה וכמה. כיוצא בו, אומר באבני מזבח לא תניף עליהם ברזל, ובמקום אחר אומר כי חרבך הנפת עליה ותחללה, וכי מה נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות, לפי שהחרב נעשה ממנו, וחרב סימן קללה, והמזבח סימן ברכה, ומעבירין דבר שהוא סימן קללה בשביל דבר שהוא סימן ברכה, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, מפני שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שמשמים, אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגעו בהם מזיקין. כיוצא בו, אומר אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך, אבנים שמטילות שלום בעולם, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, מפני שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו שלימות לפני; בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה שיהיו שלימים לפני הקדוש ברוך הוא.