"הודו", אחר שברך את ה' על הנהגותיו עם האדם, בפרט ברפואת הנפש וגמולה, ועל הנהגת העולם בכלל כפי הטבע אשר יסד בששת ימי המעשה, בא לתת הודאה על הנהגה שניה הנסיית שמתנהג בה עם עם קרובו, ואמר להם "שירו לה'" הודאה פרטיית על הטובות הפרטיות "ויקראו בשמו" לפרסם מעשיו הפרטיים.
"הודיעו בעמים עלילותיו" שהם ההנהגת והמעשים שיעשה לפי מדותיו רחום וחנון ורב חסד שהוא לפי מעשה בני אדם ולפי השכר והעונש:
"התהללו" מוסיף "שיתהללו בשם קדשו", שם קדשו מורה על ההנהגה שנוהג בקדש, שהיא מובדלת מחקות הטבע הקבועים אל הנהגה קדושה מופלאת, וזה יהיה לפי קדושת ישראל ומעשיהם שלפיהן יתקדש שמו גם הוא, כמ"ש ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזה תהלה ושבח לישראל אחר ששם קדשו מקודש ע"י קדושתם, ועי"ז "ישמח לב מבקשי ה'", כי יראו שנמצא למבקשיו ויתנהג עמהם כפי מדתם, וגם שכל מבקש דבר לא ישמח בעוד שלא מצא את המבוקש, אם מצד שיש ספק אם ימצאהו, ואם מצד שעדן לא הגיע לתכלית מגמתו, והשמחה לא תהיה רק עם השגת תכלית החפץ, בכ"ז "לב מבקשי ה' ישמח", אם מפני שבודאי ישיגו מבוקשם, כי הוא נמצא למבקשיו, אם מצד שהבקשה בעצמה היא התכלית, כי ה' לא יושג לעולם רק יבוקש תמיד וזאת היא התכלית, וז"ש.
"דרשו ה' ועוזו", שעקר הוא הדרישה לא המציאה, כי אין מי שישיג עצמותו רק צריך לדרוש מעשיו, ומצד זה "בקשו פניו תמיד" אחר שהתכלי' הוא שידרשו ויבקשו אותו, והוא דבר שאין לו סוף כי הנדרש הוא בלתי בעל תכלית, וא"כ ההשגה היא ג"כ בב"ת, וא"כ "תמיד תבקשו פניו", כי כל שתשיגו ממנו תשיגו שלא השגתם, ושצריך דרישה יותר כמ"ש ילכו מחיל אל חיל:
"זכרו", אולם תגיעו למחוז חפצכם להשיגו מתוך מעשיו, ע"י "שתזכרו נפלאותיו אשר עשה" חוץ מדה"ט, והי' בזה ג' ענינים,
א) "נפלאותיו", כמו קריעת ים סוף והעמדת השמש והמן וכדומה,
ב) "מופתיו", שעשה לברר דבריו, כמו הפיכת המטה לנחש וכדומה,
ג) "משפטי פיהו", שהם המכות והעונשים שעשה במצרים שהיה מצד העונש על עונותיהם בדרך משפט, והם היו מובדלים מכל המשפטים שעושה בעולם במה שהיה משפטי פיהו, שאמר בפירוש בפיו שיעשה בהם משפט הזה, והתרה בם תחלה בכל מכה, וגם שכבר גזר כן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:
ביאור המילות
"נפלאותיו מופתיו". המופת הוא הנעשה לברר הדבר, כמו כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת:
"זרע", זאת תזכרו אתם "זרע אברהם", שעשה לו ה' מצד שהוא "עבדו", ועבד אותו באמונה, ואתם "בני יעקב" שהם בחיריו, שבחרם לחלקו מצד הבחירה, כמ"ש זרע ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך כמ"ש שם:
"הוא ה'", ר"ל ע"י נפלאותיו תשיגו אותו ותראו כי "הוא ה' אלהינו", ששם אלהינו בכינוי מורה על הקשר שיש לו עמנו, ועל השגחתו המיוחדת, והגם שעצמותו בלתי מושג הלא "בכל הארץ משפטיו" ונודע ע"י משפטיו והנהגתו:
"זכר", ה' "זכר את בריתו לעולם", וכן "דבר אשר צוה" זכר "לאלף דור", והברית שכרת עם האבות הוא דבר הבלתי תלוי בבני אדם אמר לעולם שיורה על הזמן הבלתי מתחלק, והדבר אשר צוהו לבני אדם שדור הולך ודור בא צוהו לדורות, ומעתה יפרש תחלה מהו הברית, ואח"כ יפרש הדבר שצוה:
"אשר" מפרש מ"ש זכר לעולם בריתו, הוא הברית אשר "כרת את אברהם" ואח"כ "ושבועתו ליצחק", אחר שעם יצחק כרת הברית שנית, שב דינו כשבועה, כדבר שנכפל אצל ה' שני פעמים שדינו כשבועה כמ"ש חז"ל:
ביאור המילות
(ט-י) "כרת, ושבועתו, חק, ברית עולם". כל אחד מוסיף על הראשון, השבועה יותר מן הברית בלא שבועה, והחק הוא נימוס קבוע, וברית עולם ברית שבו תלוי קיום העולם:
"ויעמידה", וליעקב העמיד את הברית לחק ונימוס, כאילו הוא דין וחק שמוכרח לקיימו מצד עצמו, "ולישראל" שהוא מדרגה יותר גדולה מיעקב, העמידו "לברית עולם", שהוא הברית שבו תלוי קיום העולם, כי בעת התעלה ישראל שיהיה למעלה מן הטבע כמו שיורה ע"ז שם ישראל, הוקם ברית הזה אל סדר ההנהגה השניה שבו ינהיג ה' עפ"י דרך ההשגחה, מגביל נגד ברית העולם שבו מנהיג ההנהגה הראשונה הטבעיית, וקשרם זב"ז באופן שאם יבוטל הברית האח' יבוטל גם השני, כמ"ש אם לא בריתי היום וכו' גם זרע ישראל אמאס:
"לאמר", עתה מפרש מ"ש דבר צוה לאלף דור, שהוא מ"ש "לך אתן את ארץ כנען", ובאר שיתננה להם מצד שהיא "חבל נחלתכם" שמפני שהיא ארץ המיוחדת אל ההשגחה והקדושה והנבואה היא שייך אליכם, שעליכם חלה השגחה האלהית:
"בהיותם", ודבר זה אמר להם בעת שהיו "מתי מספר" בכמות "וכמעט" באיכות ובגבורה, וגם "וגרים בה", שלא היו שם אזרחיים רק גרים, ובכ"ז אמר והבטיח שיתן להם את הארץ:
(יג-יד) "ויתהלכו", והגם שהתהלכו אח"כ מגוי אל גוי, שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך, והעמים הם הקבוצים שי"ל מלך, הנה "בהתהלכם מגוי אל גוי לא הניח אדם לעשקם" ובהתהלכם "מממלכה אל עם אחר" שי"ל מלך "הוכיח עליהם מלכים":
ביאור המילות
"גוי, עם". עם מעולה מן גוי שמורה על קיבוץ שיש לו מלך, לכן אמר ממלכה אל עם אחר (ישעיה א' ד'):
"אל", הוכיח מלכים וצוה להם לאמר, "אל תגעו במשיחי", וכן צוה להם "בנביאי אל תרעו", שהגם שהאבות היו נביאים ומוכיחים ומדברים אל העם נגד עבודת כוכבים, וקראו בכ"מ בשם ה', בכ"ז אל תרעו להם בעבור כי בשמי ידברו, וכ"ז היה דבר צוה לאלף דור:
"ויקרא", עתה ספר איך קיים בריתו לתת להם את הארץ, והסבות אשר סבב לזה, כי באשר היה צריך שירדו תחלה לכור הברזל לצרפם שם בכור עוני, שעמ"ש אברהם במה אדע כי אירשנה א"ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, והיה גלות מצרים הכנה אל ירושת הארץ, סבב סיבות שירדו למצרים ע"י "שקרא רעב על הארץ", היינו שגזר הרעב והודיע גזרתו בחלום פרעה, והרעב הזה "כל מטה לחם שבר":
"שלח, ולפניהם שלח איש", והוא היה "יוסף (אשר) לעבד נמכר", שאותו שלח לפניהם להחיות להם לפליטה גדולה, והיה מן הצורך שגם האיש ההוא יצרף בכור הברזל ויבחן תחלה וע"כ.
ביאור המילות
"לעבד נמכר". פי' הרד"ק הלמ"ד בעבור להיות עבד, וא"צ שהוא כמו והתמכרתם שם לעבדים:
"עד עת בא דברו", ר"ל עד שבא הדבר שהזכיר למעלה, שהוא "דבר צוה לאלף דור", שהתעורר דבר ה' שצוה על בני יעקב בל יגעו בהם, ועד העת שבא דברו "אמרת ה' צרפתהו", שמה שברזל באה נפשו עד עת ההיא היה צירוף וזיקוק בכור הברזל כדי שיעמוד ויבחן בצדקתו:
"שלח מלך ויתירהו" מן הכבל, "מושל עמים ויפתחוהו" מן הברזל, כי לפתחו מן הברזל שבא ע"י חטא שנתחייב עליה מיתה היה צריך מושל עמים, שמצד כח גודל ממשלתו היה יכול להעביר את חטאו:
ביאור המילות
"ויתירהו". נופל על התרת הכבל, ויפתחהו נופל על הברזל:
"שמו אדון" כבר בארתי בפי' התורה שפרעה העלה את יוסף בשלש מדרגות זה אחר זה, תחלה אמר אתה תהיה על ביתי, ועז"א "שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו", ואח"כ אמר ראה נתתי אותך על ארץ מצרים, ששמו לשר על כל שרי מצרים, ועז"א.
"ויבא", ר"ל וכ"ז היה הכנה שעי"כ ויבא ישראל מצרים, כמ"ש חז"ל משל לפרה שמשכו את בנה וכו', "ויעקב", יעקב הוא מדרגה פחותה מישראל, שבבואו למצרים בא במדרגת ישראל שר וחשוב ואח"כ היה גר ונקרא בשם יעקב, ועז"א "ויעקב גר", ולא ישבו עוד בערי הממלכה רק "בארץ חם", וזה היה אחרי שמת יוסף וכל אחיו:
"הפך את לבם לשנא עמו", כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיתה השנאה אם מצד העם כמ"ש הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ואם מצד שהיו עבדיו של ה' ורצו להעבירם מדתם בל יהיו עבדי ה', ועז"א "להתנכל בעבדיו":
ביאור המילות
"הפך". פעל יוצא, ה' עשה זאת לקיים ועבדום וענו אותם:
"שלח", ולכן שלח את משה ואהרן לגאלם, ומשה נשלח מצד שהיה "עבד ה'", ואת אהרן שלח מצד "שבחר בו" כי הוא וזרעו נבחרו להיות כהני ה', לא כן זרע משה לא נבחרו לזה:
ביאור המילות
"עבדו, בחר בו". העבד יש לו מעלה מצד עבודתו ובזה משה גדול מאהרן, וכנ"ל פסוק ו', והבחירה הוא לעולם, ובזה יש מעלה לאהרן:
"שמו בם דברי אתותיו", כבר בארתי למעלה (ע"ח מ"ג) שהיה בין המכות אותות ומופתים, שהמכות שהותרו בם תחלה היו אותות, והמכות שלא התרה בם תחלה כמו כנים שחין וחשך היו מופתים, שלא באו לאות על דבר רק לעונש, והיה "בארץ חם" לא בא ללמדם עקרי אמונה, רק בארץ להענישם על פשעם:
"שלח חשך ויחשך", החשך היה המכה האחרונה וסיום השלשה סדרים, שכבר בארתי בפי' התורה שבאו המכות בשלשה סדרים, דצ"ך עד"ש באח"ב, להורות על שלשה ענינים. ובסוף כל סדר באה מכה אחת בלא התראה בתחלה, שהם כנים שחין חשך שהיה סיום הסדר ודרך עונש כמ"ש בסי' ע"ח, והיה חשך המכה האחרונה וסיום הסדרים, כי במכת בכורות לא הקשה עוד את לבו ושלחם, ושיעור הכתובים "ששם בם דברי אתותיו ומופתים עד ששלח חשך ויחשיך", שעד חשך ועד בכלל היו אותותיו ומופתיו, כמ"ש כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, והאותות האלה כולם באו "ולא מרו את דברו". מעתה מתחיל לחשב המכות שבאו עד מכת חשך:
"אמר ויבא ערב", כי דם צפרדע היו ע"י אהרן שהכה במטהו אבל מכת ערוב אמר ה' בעצמו לא ע"י שליח, ומ"ש כנים אחרי ערוב, כי מכת כנים לא סרה מפרעה, כמו שנראה מן הכתובים, ומלמד שגם בעת שבא הערוב היו עדיין כנים בכל גבולם ושמשו שני המכות ביחד:
"נתן גשמיהם ברד", דלג מכות דבר ושחין, כי בכל המכות בקש פרעה את משה שיסורו ממנו (שהגם שלא נזכר זה בדם, כי מכת דם נגבל בתחלתו רק על שבעה ימים) אבל על הדבר לא בקש כי תלאו במקרה, ולכן לא חשבו, וכן אמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו', מבואר שלא חשש אל המכה הזאת שלא בא בשלימותו עד מכות בכורות, ומכת שחין לא הזכיר ג"כ מטעם זה, וגם מטעם שהזכרתי למעלה סי' ע"ח שלא היה שם התראה, (כי מה שהזכיר כנים בא ללמד שהיה עם ערוב ביחד, וחשך הזכיר ג"כ רק לומר שהיה סוף המכות, ולכן הזכיר שניהם שלא על הסדר) לכן דלג מכות דבר ושחין, וחשב ברד שפרעה בקש ממשה שיסור הברד:
"ויוציאם", ואף שהיה ראוי שיהי להם שנאה עליהם ע"י הבכורות, בכ"ז נתן חנם בעיני העם וישאילום ואף שהיה ראוי שירדפו אחריהם לקחת שאלתם בחזרה אחר שראו שיוצאים בהחלט שלא על מנת לחזור, בכ"ז "אין בשבטיו כושל", והטעם לזה כי.
"שמח מצרים בצאתם", ועזבו הכל בידם, וגם "נפל פחדם עליהם" ולא חרץ כלב לשונו:
"כי זכר", מוסב על כל הנאמר שיציאת מצרים והרכוש הגדול הבטיח ה' לאברהם וכמ"ש חז"ל שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וגם הענן והמים והמן היה בזכות אברהם, כמ"ש חז"ל בב"ר פמ"ח וב"מ דף פ"ו:
(מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים", דלג יתר הנסים מטעם שיתבאר בסימן שאח"ז, וחזר למ"ש אשר כרת את אברהם לאמר שקיים שבועתו ונתן להם ארצות גוים, וגם נתן להם רכושם וקנינם, כמ"ש חז"ל שלכן הוליכם ארבעים שנה במדבר מפני שהכנענים עקרו כל הנטיעות המתין עד שהיתה ארצם מלאה כל טוב, והיה על התכלית בעבור "ישמרו חקיו", כי לא נתן להם ארץ ישראל אלא ע"מ שישמרו את התורה, והיא הקדמה למזמור שאחריו שיספר איך לא שמרו חקי ה' ותורותיו:
ביאור המילות
"גוים, לאומים". לאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד (כנ"ל ב' א'), ובעבור שדתם של עמי כנען היתה דת נשחתת מאד, כמפורש בתורה בכמה מקומות היו גרועים מגוים שאין להם דת כלל, ולכן גם עמלם יירשו, כמ"ש חז"ל ראה שלא קיימו ז' מצות כו':
