"ברכי נפשי את ה'", אחר שברך את ה' על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברך על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סדר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחברו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה.
"ה' אלהי גדלת מאד", ר"ל אתה מצד עמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה, אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף, שע"ז מורה שם גדול, וכאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותך הנעלם, אז "הוד והדר לבשת", שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר, וכן היה אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה:
ביאור המילות
" גדלת". פעל או שם גדול הנזכר אצל ה', יציין לרוב על שהוא סבת כל הדברים מראש ועד סוף כמ"ש בכ"מ.
"הוד והדר". התבאר בס' התו"ה (קדושים סי' ל"ח) שהוד הוא פנימי מן הדר, ואצל ה' מורה על אור הפנימי הטמור וגנוז. והדר הוא הדרו החיצוני שבו יתגלה, והאצילות והבריאה שע"י יוכר ה' לבריותיו ויתגלה יכונו בשם לבושים, שהמדות הם המלבושים, וסימניך ולבש הכהן מדו בד:
"עוטה אור", ספר תחלה בריאת האור, שמן האור הנעלם דלא ידיע ולא אתידע, הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו כן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, וכמו שהאור הבוקע דרך השלמה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב, וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא כן העוטה, וכן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שהאור שנברא ביום הראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו המאורות, וזה הבדל בין אור ובין מאור, והאור הזה סבב בפעם אחד ונמצא י"ב שעות בכל סביבות הכדור, ועז"א עוטה אור כשלמה.
"נוטה שמים כיריעה", אחר מאמר ויהיה אור בא מאמר ויהיה רקיע, ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכבר החזקתי בפי' מעשה בראשית כדעת המפרשים ששם רקיע נאמר על מקום עליית האדים בעיגול הנשימה ששם יתהוו העננים והמטר, ושם בארתי שע"י האור נעשה הרקיע, ר"ל התחילו האדים לעלות ונקבע מקום הסגריר ששם יתקבצו בעבים, וזה נוטה שמים כיריעה:
ביאור המילות
"עוטה". הוא המעטיף על כל הבגדים מלמעלה, עמ"ש ישעיה נ"ט:
"המקרה במים עליותיו", התחיל לפרש ענין הרקיע הזה ואיך נעשה, שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, ולמעלה ממנו הוא עלית הבנין, כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים, כי אינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, וגם קראם עליותיו, ע"ש עליית האדים, ועי"כ שם "עבים רכובו", שהאדים העולים ומתקבצים במקום הסגריר כשיתפשט מהם החום יתהוו מהם עבים, וכאלו ה' רוכב על עב קל הזה, כמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל.
"המהלך", מיסב על רכובו, שהרכוב הזה הוא "מהלך על כנפי רוח", שתחת הסוסים המושכים את הרכב ימשכו כנפי רוח את הרכב הזה, ר"ל שהרוחות ישאו את העבים ממקום למקום:
"עושה", התפוצצות העבים והורדת הגשמים יהיה ע"י שני דברים,
א) ע"י הרוחות,
ב) ע"י חומר הלעקטריא שהוא חומר האש הנמצא באדים, שעת יצא מהם חומר האש ירעים רעמים וברקים, ויתפוצצו העבים להוריד הגשם, והמלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ויצייר "שעושה מלאכיו רוחות" שהם יובילו העננים למקומם, והמשרת הוא העובד עבודתו ועושה מלאכתו, ומצייר "שמשרתיו" הוא "אש לוהט", שהחום והאש העצור באדים הם יעשו מלאכת הגשם, שעת ימשוך האויר את אש האדים לחוץ יתקבצו ויהיו לגשם ועל הארץ יריקו:
"יסד", על ידי כן "יסד ארץ על מכוניה", שהוא מאמר יקוו המים ותראה היבשה, שכבר בארתי בפר' ראשית שתחלה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האויר, ועל כן כסה את כל כדור הארץ מסביב, וע"י האור נתהווה הרקיע, היינו שהתחילו האדים לעלות לרקיע שהוא עיגול הנשימה, ואחר שכל המים היו אדיים מעורבים באויר, עלו כולם למעלה עד עיגול הנשימה, ושם נתקבצו ונעשה מהם עבים וגשם, כפי חק הגשם הנעשה מאדים העולים עתה באויר שיופרש ג"כ מהם האויר המעורב עמהם, וירד למטה מים בלתי מעורבים באויר כמים שלנו, כמ"ש במדרש משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין הוצרך למקומם הוציא הרוח מהם, שכן הוציא ה' הרוח מן המים ונתקבצו ונתצמצמו וירדו לים אוקינוס ונראה היבשה, (וכמ"ש עוד מזה בפי' איוב סי' כ"ו), ועי"כ "יסד ארץ" שהיא היבשה שקראה אז בשם ארץ, ונעשה באופן "שבל תמוט עולם ועד":
"תהום", מפרש בפרטות איך היה זה, תחלה היה "התהום" (שהוא הארץ שתחת המים כמ"ש וחשך על פני תהום) כולו "מכוסה" במים "כלבוש" המכסה סביב, עד "שעל הרים יעמדו מים", שהמים סבבו כל כדור הארץ:
(ז-ח) "מן גערתך", המאמרים מקבילים, "מן גערתך ינוסון יעלו הרים, מן קול רעמך יחפזון ירדו בקעות", שיש הבדל בין ניסה ובין חפזון, הנס נס מן הדבר ע"י הכרח, והנחפז נחפז אל הדבר מפני שרצונו בדבר ההוא, שתחלה מה שעלו המים אל הרקיע היה נגד טבעם הקודם, רק שגער ה' בם ונסו ע"י גערת ה' ופקודתו מן המקום שהיו בו, ועלו הרים שהעליה הוא נגד טבע המים, ואח"כ "מן קול רעמך", שהרעם מפוצץ העננים ומוריד הגשם למטה "ירדו בקעות" למטה, וזה היה כפי טבע המים שטבעם לירד מלמעלה למטה, ועז"א "יחפזון" שנחפזו אל מקומם הטבעי למטה, ונקוו "אל מקום זה" אשר "יסדת להם", שהוא ים אוקינוס:
ביאור המילות
"ינוסון, יחפזון". הנס הוא מן הדבר ע"י הכרח והחפזון הוא אל הדבר ברצונו, כמ"ש ישעיה (נ"ב י"ב):
"המשלח", עתה יספר התועליות שיגיעו מן החקים האלה, ואיך ערך ה' הכל בחכמה לצורך הנבראים, כי ע"י שיעלו המים באדים וירדו אל ההרים יתמצו באדמה ויתהוו מהם מעינים, והם ירדו מן ההרים אל נחלי מים אשר יתקבצו בין ההרים, ור"ל "שישלח מעינים בנחלי מים" אשר הנחלים האלה "ילכון בין ההרים":
"עליהם", ר"ל ועל ההרים "ישכון עוף השמים" קרוב אל המים, (שזה נכלל ג"כ במלת עליהם דהיינו על ההרים והנחלים), ושם "יתנו קול מבין עפאים", וא"כ היה בזה הכנה אל משכן חיות היבשה ועוף השמים:
"משקה הרים מעליותיו", וכן מן עליות האדים שעולים בגובה ישקה את ההרים שירד עליהם מטר, "ומן פרי המעשים האלה תשבע הארץ", כי ההרים ישקו מן האדים העולים לגובה והארץ תשבע מן המטר הכללי והנחלים שיתהוה ממנו:
"מצמיח", עתה יספר את הנברא ביום הג', שאמר תדשא הארץ דשא, (כי עד עתה באר שהנברא קודם היה הכנה אל הנברא אחריו, שהרקיע והאדים והמטר היה הכנה אל הנברא מיום ג' ואילך) ואחר ההכנה הזאת, אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי, שהם ג' מינים,
א) "דשא" הוא התלבשות הארץ בעשבים שרובם הם למאכל בהמה, ועז"א "מצמיח חציר לבהמה",
ב) "עשב מזריע זרע", שהם עשבים הנזרעים בידי אדם, והחשוב מהם הם חמשת מיני דגן שעושים מהם לחם ומברכים עליהם מחשיבותם המוציא וברכת המזון, ועשב זה לא יתהווה ממנו לחם תיכף רק אחר עבודה ויגיעה רבה שידוש ויטחן וילש ויאפה ואז נעשה לחם, וז"ש ועשב "לעבודת האדם להוציא לחם", שע"י עבודת האדם יוציא ממנו לחם, שע"י עבודתו בהעשב יוציא לחם מן הארץ:
ביאור המילות
"לעבודת". שיעבוד האדם להוציא לחם מן העשב ע"י עבודתו:
ג) ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא "יין אשר ישמח לבב אנוש", והזית אשר ישמש "להצהיל פנים משמן", והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור"ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף "הלחם אשר לבב אנוש יסעד", כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים:
"ישבעו", וכן הוכן הגשם לצורך אילני סרק, שמן הגשם "ישבעו עצי ה'" וגם "ארזי לבנון" הרמים והנשאים "אשר נטע", שהם יש מהם ג"כ תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם, יען.
ביאור המילות
"ישבעו". מוסב למעלה מפרי מעשיך תשבע הארץ, ישבעו עצי ה', כמו ארזי אל:
"הרים", וכן המציא מעון גם לחיות היבשה שצריכים להשגב במקום גבוה מפני הטורפים, ייחד את "ההרים הגבוהים" שיהיו משכן "ליעלים, והשפנים" שצריכים "מחסה" מפני חלישותם, ייחד להם שידורו "בסלעים", באופן שבהשגחתו המופלאת יחד לכל חי מעונו ומקומו בתכלית הטוב והתיקון:
"עשה", עתה שב אל מעשה יום הרביעי, שמלבד השמש שתועלת ידוע מפני האור שכבר הזכיר תועלתו בבריאת האור הראשון, "עשה" גם "הירח" שישמש "למועדים והשמש ידע מבואו", כי הירח מקבל אורו מן השמש, ועת תשקע השמש יתראה הירח, וכן החצי כדור שלו מאיר תמיד נוכח השמש. וצד השני שנגדו שאינו נגד השמש הוא אופל:
"הכפירים", האריות הצעירים שאין יוצאים ממעונתם ביום, בלילה הם "שואגים לטרף", וטורפים יתר החיות שיוצאים ג"כ בלילה, "ולבקש", ר"ל שיוצאים לדרוש "ולבקש" בלילה "את אכלם" שניתן להם "מאל", היינו שיבקשו את החיות הקטנות שייחד ה' למאכלם:
ביאור המילות
"שואגים". השאגה בארי הוא כשיש לו טרף (ישעיה ה' כ"ט).
"ולבקש". כשאין להם טרף ילכו לבקש את אכלם המוכן להם מאל:
"יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ולא יירא מן החיות כי הם מתחבאים ביום, באופן שקבע לכל אחד תחומו ושעתו, שהאדם ינוח בלילה והחשך טוב לו אז, והחיות ינוחו ביום מפני האדם:
ביאור המילות
"לפעלו, ולעבודתו". עבודה היא עבודה כבדה כמו עבודת השדות, ופעלו כולל כל עסקיו:
"מה רבו", עפ"ז יסיים בהפלאה על חכמת ה', שהגם "שרבו מעשיך" בבריות שונות, בכ"ז "כולם בחכמה עשית", שהכינות לכל אחד את האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יבלע אחד את חבירו, ולבע"ח החלושים הכינות מעון ומשגב מפני החזקים, באופן "שמלאה הארץ קנינך", וכולם יש להם קיום והמינים לא יכלו, והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ. - עד כאן דבר מבריאי היבשה, עז"א "מלאה הארץ":
"זה הים", עתה ידבר מן הנבראים אשר בים, הנה "הים גדול ורחב ידים", גם אותו לא הנחת ריק מבריאות ופלאי מעשיך, "שם רמש ואין מספר", שהגם שלברואי הים לא הכינות לכל אחד מעון מיוחד והגדול מחברו בולע את חברו, לעומת זה "שם רמש בלי מספר", שההפראה של הדגים אין מספר לו, שבמעי דגה אחת ימצאו ביצים כמה מליאן, עד שלכן "חיות קטנות עם גדולות", ישכנו הקטנות ביחד עם הגדולות, והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים בכ"ז לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג) אבל הם מתרבים במספר כ"כ עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום כנודע:
"שם", וגם "שם אניות יהלכון" לצוד את הדגים, ובתוכם ילכו אניות לים הקרח לצוד את הלויתן, שהוא דג (הוואלפיש), ילכו האניות "לשחק בהלויתן אשר יצרת", ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלויתן הזה, ויחצוהו בין כנענים:
ביאור המילות
"לשחק בו". כמו יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, שבני אדם ינסו בו את כחם:
"כולם", אחר שדבר מענין המעון, ידבר מענין מזונותם, הנה בזה "כולם אליך ישברון" לתת אכלם, וגם תתנהו "להם בעתו", לכל אחד בעת הצריך, ובזה יש שלשה חלופים, לפעמים.
"תתן להם" מזונותם בצמצום, אשר רק "ילקוטון", כמלקט פרורים מעט מעט, ר"ל שתתן רק די הספוק ההכרחי ולפעמים "תפתח ידך" לתת להם בשפע רב ביד פתוחה, עד "שישבעון טוב" בכדי שביעה די והותר, ולפעמים.
ביאור המילות
"ילקטון". הליקוט הוא אחד אחד כמ"ש ואתם תלוקטו לאחד אחד ואמרו חז"ל דשלשה שבלים אינו לקט:
"תסתיר פניך", ולא תתן להם כל מאומה ואז "יבהלון" וגם "תוסף רוחם" שסוף החיים למות, ואז תאסוף את הרוח שנפחת בם, ואז "יגועון וישובו אל עפרם", אבל בכ"ז לא יתמו המינים הגם שיגועו האישים, כי.
"יהי", ובזה יעמוד "כבוד ה' לעולם", במה שהבריאה עומדת תמיד בחדושה ככבוד אשר נראה בו בעת הבריאה, וגם "ישמח ה' במעשיו", שאם היו האישים קיימים תמיד לא היה ניכר כבודו מצד היותו מחדש ובורא, והיו ממרים כבודו בחשבם שהם קדמונים וקיימים בעצמם, אבל ע"י המיתה כולם מכירים את יוצרם ומכבדים אותו, וה' שמח במעשיו, שדור הולך ודור בא ומעשה ה' הוא יהיה לעולם:
"המביט", אולם גם בעת שיעלה ברצונו להחריב את העולם, והוא "מביט לארץ ותרעד" מפני פחד ענשו, וגם כבר "יגע בהרים ויעשנו" ע"י רעש הארץ, ע"י אש היסודי להחריב ערים ומדינות, בכ"ז גם אז עין ה' אל יראיו, ואז יביט רק להאביד ולהעניש את הרשעים, ואז.
"אשירה לה' בחיי", כי אז אבין כי נצלתי ונשארתי בחיים ע"י השגחת ה', וגם "אזמרה לאלהי" על "העוד" והיתרון שנתן לי להעניקני כל טוב:
ביאור המילות
"אשירה לה' אזמרה לאלהי". מבואר אצלי (למעלה ק"א א') שהזמר מעולה מן השיר, והזמר לא בא רק לה', והשיר יהיה על כל ענין, ויש הבדל בין ה' ובין אלהי, שבשם ה' ידבר על ההנהגה הכוללת מצד שהוא המהוה את כל, ושם אלהי מורה על הקשר הפרטי שיש לו עם בני ישראל והשגחה הפרטיית שמצד זה יזמר שהוא גדול מן השיר, ומצד זה יתן לו עוד ויתרון ע"י השגחתו המיוחדת:
(לד-לה) "יערב עליו שיחי", ר"ל השיר יהיה על חיי ועודי, לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לא יערב לה' כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ולכן אשירה רק הצלתי ושיר כזה יערב לה', ובכ"ז "אנכי" בפ"ע "אשמח בה'" במה "שיתמו חטאים מן הארץ", כמ"ש שמחה לצדיק עשות משפט, ולכן אשמח בלבי על תום החטאים, כי עי"ז "ורשעים עוד אינם", שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון, שהגם שימצאו עוד חטאים שיחטאו מצד התאוה והיצר לא ימצאו מרשיעים בזדון לב, כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע, ועי"כ "ברכי נפשי את ה'", וכמ"ש חז"ל שראה במפלתן של רשעי' ואמר שירה:
