מלבי"ם על תהלים קו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · קו · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודו לה'", המזמור הזה נמשך אל מזמור שלמעלה, שהזכיר איך שמר ה' את הברית והוציאם ממצרים ונתן להם את הארץ, ודלג יתר הנסים שעשה להם אחר יציאת מצרים כמו קריעת ים סוף ובקיעת הירדן ודומיהם, עז"א כי הם צריכים להודות לה', כי החסד שהתחיל לעשות עמהם עשה גם אחר שחטאו, כמ"ש בפסוק מ"ה ויזכר להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וה' טוב לעמו וחסדו לעולם, רק הם לא הכירו חסדיו ומרו והקציפו בכל דור ודור, כענין כי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי ימלל גבורות ה'", ר"ל א"צ להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים,

  • א) שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה', ועז"א מי ימלל היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו,
  • ב) "שמי ישמיע כל תהלתו", שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי ב"ת, ור"ל שיודו לה' מצד שהוא טוב ולעולם חסדו, לא מצד עצמו שא"א לספר גבורותיו מצד עצמם:

ביאור המילות

"מי". עומד במקום שנים מי ישמיע:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשרי", ר"ל חסדי ה' טובים לעולם, רק שהכל תלוי בהכנת המקבל, אחר שלא נתן להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו חקיו ומצותיו ינצרו, א"כ "אשרי שומרי משפט" שהם המצות שבין אדם לחברו, "ועושה צדקה" שהם המצוות שבין אדם למקום, להם טוב ואשרי "בכל עת", אין הבדל בין עתים הקדמונים והאחרונים, כי חסדי ה' לא נשתנו, והשומרים תורתו אשרי להם גם בזמן הזה:

ביאור המילות

"משפט, צדקה". משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, כמ"ש ישעיה א' כ"א, ובכ"מ:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרני", מפני שיתחיל לספר איך ישראל חטאו, ואיך עי"כ נתנו ביד צריהם, בקש שלא יזכירהו ה' לא בין החוטאים ולא בין הנענשים, ויש הבדל בין זכירה ובין פקידה, שהזכירה היא רק שזוכר את הדבר, והפקידה היא בשיתעורר לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ובקש "זכרני ה' ברצון עמך", שלא תזכרני עם העת שהיית עליהם בכעס רק עם הרצון, בעת שרצית אותם כי היה מעשיהם טובים, "ופקדני בישועתך", שלא תפקדני להעניש אותי עם נענשים, רק בעת שתושיע ותעשה טוב חסד:

ביאור המילות

"זכרני, פקדני". הפקידה הוא תמיד לעשות בו דבר (ירמיה ג' ט"ז, י"ד י', ט"ו ט"ו ובכ"מ):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לראות", נגד מ"ש זכרני ה' ברצון עמך מפרש "לראות בטובת בחיריך", שתזכרני עם בחירי ה' הצדיקים לראו' בטובתם מצד מעשיהם הטובים, ונגד מ"ש פקדני בישועתך מפרש "לשמוח בשמחת גויך" לשמוח אתם על אשרם והצלחתם, ומצד שני אלה אזכה "להתהלל עם נחלתך", שבמה שיהיו לנחלה לך שזה מורה על קדושתם ועל דיבוק ה' עמהם לעולם, אתהלל עמם אם במעשים הטובים אם בהצלחתם ושמחתם:

ביאור המילות

"גויך נחלתך". עיין ירמיה (ב' ז'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חטאנו", כי באמת "חטאנו עם אבותינו", שאחזנו מעשה אבותינו בידינו, וחטאנו כמוהם, אולם אנחנו הוספנו על מעשי אבותינו שהם חטאו מצד התאוה או השגגה שזה גדר החטא, ואנחנו "העוינו" מצד עוות השכל והכפירה, "והרשענו" במזיד:

ביאור המילות

"חטאנו, העוינו, הרשענו". החטא מצד התאוה או השגגה, והרשע הוא במרד, והעון ע"י עוות השכל, כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבותינו", מבאר חטא אבותיהם, שגם בעודם במצרים חטאו, והנה שם היה להם להשכיל גדולת ה' ויכלתו מצד הנפלאות שעשה לעיני פרעה ולעיני כל מצרים ולעבדו מצד יראת הרוממות, והם "לא השכילו נפלאותיך", והסתפקו בהם ולא היה להם אמונה שלימה, כי חשבו שנעשו בלאט ותחבולה, ועכ"פ היה להם לזכור חסדי ה' ולעבדו מצד הכרת הטובה ויראת הגמול והעונש, אבל הם "לא זכרו רוב חסדיך" וכמ"ש ביחזקאל ח' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ולא אבו שמוע, עד שלכן "וימרו על ים בים סוף" שהסתפקו, ביכלתו וכפרו בטובותיו, כמ"ש הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, ומוסיף "בים סוף", שגם בתוך הים מרו כקבלת חז"ל שפסל מיכה עבר עמהם בים:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויושיעם" ובכ"ז הושיעם משני טעמים,

  • א) "למען שמו" שלא יהיה חילול השם כמ"ש ביחזקאל כ' ואעש למען שמי לבלתי החל,
  • ב) "להודיע את גבורתו" כדי שהם בעצמם יכירו עי"כ את גבורתו:
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגער בים סוף ויחרב", ויותר מזה "שהולכים בתהומות כדמבר", והוא כמו שבארתי בפי' התורה שנעשו עוד נסים שקרקע התהום נעשה יבש כגריד, ושעלה קרקע הים למעלה שהיי' דרך שוה, כי בתהום הים הוא עמק גדול שא"א לרדת שם ולעלות משם, ועז"א שהוליכם כבמדבר, וכמ"ש (ישעיה ס"ג י"ג) מוליכם בתהומות כסוס במדבר, עיין מש"ש:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויושיעם מיד שונא", ומוסיף "ויגאלם מיד אויב", שהאויב איבתו גלויה יותר מן השונא והוא דורש רעתו, וגם הוסיף שלא לבד שהושיעם לפי שעה, כי גם גאלם מרשותו לעולם, מה שהוציאם מארץ מצרים:

ביאור המילות

(י-יא) "שונא, אויב, צר". עי' הבדלם למעלה (פ"ט כ"ג), והגאולה הוא מצד הקורבה (כנ"ל ס"ט י"ט).

"אחד מהם לא נותר". ואמר (שמות י"ד י"ח) לא נשאר בהם עד אחד, ודרשו חז"ל שפרעה לבדו נשאר, עד ולא עד בכלל, ומבואר אצלי ההבדל בין נשאר ובין נותר, נשאר הוא בכונה ונותר הוא שלא בכונה, ושם אמר שלא נשאר בכונה רק אחד, שהוא פרעה שהשאירו ה' למען יספר במצרים מה שראה, ופה אמר שלא נותר מעצמו אף אחד, כי האחד שנמלט לא נותר מעצמו רק ה' השאירו בכונה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויכסו מים צריהם", והצרים שהם גדולים מן האויב כי הצר נלחם ומציר בפועל, והם המצרים שרדפו אחריהם, כסו אותם המים, עד "שאחד מהם לא נותר":

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמינו", ואז "האמינו בדבריו", כמ"ש ויאמינו בה', "ישירו תהלתו" כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מהרו שכחו מעשיו", אבל הם שכחו מעשיו במהרה "לא חכו לעצתו", וכבר התבאר בסי' ע"ח כי תחלה נתן להם שלו ומן ובבואם לרפידים נפסק השלו ונתן להם מים, ועי"כ חשבו שאין יכולת לה' לתת שלשה דברים ביחד וכשנתן לחם ומים א"א שיתן להם בשר, וע"ז היה התלונה בקברות התאוה שלא האמינו ביכולת ה', וז"ש מהרו שכחו מעשיו, ובאמת מה שלא נתן להם בשר תמיד כמו לחם, מבואר במ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן למען ענותך, שלא נתן להם בשר למען ענותם ולדעת את אשר בלבבם, והיה זה מעצת ה' להכניע חמרם ותאותם, והם לא חכו לעצתו זאת, רק.

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויתאוו תאוה במדבר", הפך מה שהיה כונת ה' שלא יתאוו תאוה, "וינסו אל בישימון" הוא מה שנסו הגם לחם יוכל תת כמש"פ שם, וזה ספק ביכולת ה':

ביאור המילות

"במדבר, בישימון". הישימון מורה השממון לגמרי, ומצד זה נסו אל אם יוכל לתת להם שם צרכיהם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויתן", במה שהתאוו תאוה "נתן להם שאלתם" ובמה שנסו אל "שלח רזון בנפשם", והוא במה שבארתי בסי' ע"ח, שאם היו רוצים בבשר רק מחמת תאוה היו פורשים ממנו תיכף כאשר השיגו תאותם, אבל ע"י שהיה בזה כפירה ומינות לא תאוה לבד, כמ"ש וינסו אל בישימון שלא היה מחמת תאוה רק לנסות כח ה' ויכלתו, לכן לא התחרטו, וע"כ מתו בקברות התאוה וישלח רזון בנפשם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז-יז) "ויקנאו", לפי הסדר האמור פה מבואר כדעת האומרים שמחלקותו של קרח היה קדם מעשה המרגלים אחר מעשה של קברות התאוה, (ולמ"ד שהיה אחר מעשה מרגלים, צ"ל שחושב לפי חומר החטא והעונש, ולכן סמך העגל ומרגלים ביחד אחר מעשה קרח, שהיה חטאם גדול ביתר שאת), והנה בעדת קרח היו שם שני כתות, שדתן ואבירם ור"ן ראשי סנהדראות היו מתנגדים על השבעים זקנים שבחר משה, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם וחרה להם על שלא נח עליהם הרוח, ועז"א "ויקנאו למשה במחנה" שקנאו בסבת משה מה שעשה במחנה, כמ"ש ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, וקרח היה חולק על הכ"ג נגד אהרן, ועז"א "לאהרן קדוש ה'", והיה בהם שלשה מיני עונשים, דתן ואבירם נבלעו, ועז"א "תפתח ארץ", ודתן נבלע לבדו ואבירם היה לו עדה של בנים ובנות שהם עשרה, ועז"א "ותכס על עדת אבירם":

ביאור המילות

"ויקנאו למשה". קנאה שאחריו למ"ד הוא לטובה כמ"ש ישעיה (י"א), וע"כ פי' בשביל משה, וכן פי' חז"ל מלמד שכל אחד קנא את אשתו ממשה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותבער", הענש השני היה האש ששרף המאתים וחמשים איש ועז"א "ותבער אש בעדתם", ואח"כ החל הנגף שהוא העונש השלישי, ועז"א "להבה תלהט רשעים", כאלו מן האש נפרד להבה המלהטת מרחוק שהוא הנגף, וקרח לא נחשב שנדון בבלוע ושרפה כדברי חז"ל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט-כ) "יעשו עגל", העגל היה קודם ובא מוחר להגדיל חטא קרח שהיה מחלקותם על משה באמרם שא"צ לאמצעי בינם לבין ה' כמ"ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וזה היה הפך ממה שאמרו תחלה שכאשר בושש משה עשו את העגל כי אמרו שצריכים לאמצעי בינם לבין ה', ואחר שלא בא משה שהיה אמצעי ביניהם עשו להם אלהים אשר ילכו לפניהם, ואז המירו את כבודם שהוא הנהגת משה שהיה מצד הימין פני אדם, בתבנית שור. והנה ענין עבודת אלילים היה שחשבו שה' מסר ההנהגה אל המערכת וכחות הטבע ועפ"ז בקשו תחבולות להפיק רצון מכחות הטבע, כמו שלמדו זאת מן המצריים, ועז"א.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכחו אל מושיעם", אשר ראו שהנהגתם היא ע"י ה' שהוא סבת כל הסבות, ממה "שעשה גדלות במצרים", שגדול מורה שהוא סבת כל הדברים וזה הראה במצרים, כמ"ש בזאת תדעון כי אני ה':

ביאור המילות

(כא-כב) "גדלות, נפלאות, נוראות". עי' בפי'.

"חמתו". ההבדל בין אף וחמה למעלה (ו' ב').

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפלאות", וכן הראה להם שהוא משדד הטבע ועושה נפלאות, וזה היה כולל בכל ארץ חם, שהמכות התפשטו בכל השייך לגבול מצרים, וגם הראה "נוראות על ים סוף" ששם התיראו מפניו כמ"ש וייראו העם את ה', וזה נגד הגדול הגבור והנורא, "גדלות נפלאות נוראות". ששם הנורא מורה שהוא מנהיג לבדו ההנהגה הפרטית ואין זולתו, והיה במצרים שלשה דברים שהראה להם, א' בזאת תדע כי אני ה' וזה גדולות, ב' כי אני ה' בקרב הארץ וזה נפלאות, ג' כי אין כמוני בכל הארץ וזה נוראות, וכמ"ש בפי' התורה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר להשמידם", ואז נגזר עליהם כליון, ויל"פ שר"ל "ויאמר להשמידם לולי משה", שכן אמר שלולא משה ישמידם, כמ"ש הרף ממני ואשמידם, שמזה ידע משה שהדבר תלוי בו, וע"כ "עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו", שהגם שכבר יצא האף ומתו במגפה, לא היה אף מעורב עם חמה פנימית, (שזה ההבדל בין אף ובין חמה כי היה רק אף חיצוני) לא חמה פנימית להשחית:

ביאור המילות

"עמד בפרץ". וכן ועומד בפרץ לפני (יחזקאל כ"ב ל'):

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וימאסו", עתה מזכיר חטא מרגלים, והיה בזה שני ענינים,

  • א) מ"ש (דברים א') ויאמרו טובה הארץ ולא אביתם לעלות ותרמו את פי ה' היינו שאמרו שהארץ רעה ומשכלת יושביה, ועז"א "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו" שאמר שהיא ארץ טובה:
 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירגנו", זאת שנית מש"ש ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו ואומר אליכם לא תערצון, ועז"א "וירגנו באהליכם ולא שמעו בקול ה'", כי אמרו מבלי יכולת:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישא ידו להם", כנגד שני החטאים נשבע להענישם בשני עונשים,

  • א) "להפיל אותם במדבר", שהם עצמם לא יבואו אל ארץ חמדה אשר מאסו:
 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • ב) "להפיל זרעם בגוים", שעי"ז נגזר גלות ושעבוד לדורות הבאים כמו שמבואר גם כן ביחזקאל כ' כ"ג, וכמ"ש חז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם,
 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויצמדו", כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור, ספר שמה שנצמדו לבעל פעור לא היה מצד עצמו ומצד המינות, רק שבאו אליו ע"י תאות הזנות אל בנות מואב, ועי"ז קראו להם לזבחי אלהיהן, ועי"ז נצמדו לבעל פעור, ואחר שעקר הסבה היה תאות הזנות לכן כשהרג פינחס את זמרי שב חרון אף ה' מישראל, ופה ספר מן המאוחר אל הקודם ויצמדו לבעל פעור וזה בא על ידי שאכלו זבחי מתים, וזה בא ע"י.

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט-לא) "שהכעיסו במעלליהם", שזנו אל בנות מואב, וזה סבב את הכל ועי"כ פרצה בם מגפה, ולכן-

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


כשעמד פנחס ויפלל ועשה משפט בזמרי נעצרה המגפה ותחשב לו לצדקה, כמ"ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

ביאור המילות

"ויפלל". מענין ונתן בפלילים, שהוא המשפט בענין גדול.

"ויכעיסו". את האל וכן ויקציפו (פל"ב), והקצף מובדל מן הכעס, שיוצא לפועל להעניש:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לב-לג) "ויקציפו", ע"י "שהקציפו על מי מריבה הרע למשה", וזה "בעבורם" ובסבתם, "כי המרו את רוחו", שחטא של מי מריבה על שלא דברו אל הסלע, ועל שאמר שמעו נא המורים, ועל שאמר בלשון ספק המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ועל שאמר בלשון נוציא כאלו הדבר תלוי בו, כמו שפירשו המפ' איש לפי שטתו, כ"ז היה הסבה לזה על שהמרו את רוחו של משה, שעי"כ "בטא בשפתיו" דברים קשים ודברים שלא כהוגן, ועי"כ לא היה יכול לדבר אל הסלע, כי דיבורו לא היה עושה רושם בעת ההיא שהיה בכעס, וע"כ אמר בלשון ספק, עד שלכל הטעמים שכתבו המפ' בחטא הזה היה סבתו מה שהמרו את רוחו:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לד-לח) "לא", אח"כ בבואם לארץ " לא השמידו את העמים", ועי"כ "ויתערבו בגוים" (גוים פחותים מעמים), "וילמדו מעשיהם" עד שעבדו "את עצביהם ויהיו להם למוקש", כמ"ש (שמות כ"ג ל"ג) עד שזבחו לשדים, וישפכו דם נקי עד שחנפה הארץ בדמי, כמו שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ:

 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם", מעללים הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, שאח"כ לא שבו מן המעשים עד שנעשו בם תכונות ומדות בנפשותם לנטות אחרי זנות ורצח וכל מדה רעה, עד ששורש המעשים היה להם עקר בנפשותיהם, שזה גרוע יותר:

ביאור המילות

"במעשיהם, במעלליהם". עי' למעלה (כ"ח ד'):

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויחר אף ה' בעמו" להענישם "ויתעב את נחלתו", שם נחלה מציין קשר האהבה שי"ל עמהם ע"י קדושתם והפוכו תועבה:

ביאור המילות

"בעמו, נחלתו". התבאר ירמיה (ב' ז'):

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מא-מב) "ויתנם ביד גוים", בימי שפוט השופטים, ותחלה "משלו בם שונאיהם" ואח"כ "וילחצום" שהוא יותר מן הממשלה, "ואויביהם" שהם גרועים מן השונאים, והגיע דבר עד "שנכנעו תחת ידם":

ביאור המילות

(מא-מב) "שונאיהם, אויביהם". למעלה פ"ט כ"ג:

 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פעמים" וזה בא יען "שהצילם פעמים רבות" והם שבו אח"כ לעשות הרע כמ"ש כ"ז באורך שופטים ב' "וימרו בעצתם" שלא היה המרי מסבת התאוה רק היה בעצה ומחשבה ע"י מחשבת מינות לכן "וימכו בעונם", ע"י שהיה עון בעוות השכל נעשו מוכים ונדכאים לגמרי:

ביאור המילות

"וימכו". מענין וכי ימוך אחיך, ונע"ו וכפולים משתתפים במובנה:

 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מד-מו) "וירא" ולכן גם "כשראה" אח"כ "בצר להם", והגם "שזכר בריתו" עם האבות והגם "שנחם כרוב חסדיו", בכ"ז לא הושיעם עוד בגבורת ישע ימינו למעלה מן הטבע לגאלם לגמרי, רק מה "שנתנם לרחמים לפני שוביהם" כמ"ש מ"א ח' ושבום שוביהם וכו' והתחננו וכו' ונתתם לרחמים לפני שוביהם:

 

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הושיענו", ע"ז בקש שיגדיל חסדו "להושיעם" לגמרי "ויקבצם מן הגוים" כמ"ש ושב ה' וכו' ושב וקבצך מכל העמים וכו' (דברים ל"ב), "להודות לשם קדשך" כי ההודאה בגלות הוא לשמך לא לשם קדשך, ששם קדשו מורה על שמתרומם מן הטבע וההנהגה הרגילה אל הנהגה נערכת לפי הקדושה שזה מקושר ג"כ עם קדושת ישראל שמכונים דרכם בקדש נגד קדושת ה' כמ"ש ושב וקבצך וכו' ומל ה' אלהיך את לבבך וכו' ועז"א "להשתבח בתהלתך" שמלת שבח מורה תמיד שמתעלה על ערכו הקודם או נגד ערך איש אחר, ור"ל שעי"כ נלך מחיל אל חיל ונתעלה ע"י תהלתך, במה שנכוין דרכנו נוכח דרכך מה הוא רחום אף אתה וכו':

ביאור המילות

"להשתבח". עי' לקמן (קי"ז):

 

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוך ה'", ובאשר ידע כי יש יום שיקבץ ה' נדחים ויחדש עולמו, ועי"כ הוא תמיד "אלהי ישראל" משגיח עליהם ומקושר באהבתם אומר, כי שם "אלהי ישראל" הוא "ברוך מעולם" הזה שבו מנהיג בנסים נסתרים ובהשגחה מוסתרת, "עד העולם" העתיד שיתגלה שם קדשו בנסים גלוים, "וכל העם יאמרו אמן" ויאמינו ויבטחו "ויהללו" את "ה'":