"הודו", אחר שהזכיר קיבוץ גליות אומר כי השבים מן הגולה יזבחו זבחי תודה על כל הארבעה דברים שצריכים להודות ועל כולם "יודו לה' כי טוב", ויודו חסדו אשר לעולם, ומבואר כי חסד יאמר על מה שעושה מבלי חיוב ומבלי הבטחה קודמת ואף שאין המקבל החסד ראוי לזה עפ"י מעשיו, וגם חסד אצל ה' במובנו המדויק בא על הנס למעלה מדרך הטבע, כמ"ש בסי' פ"ט ובכ"מ:
(ד-ה) "תעו", צייר כי בעת גלותם הלכו ונדדו דרך המדבר, ומשם באו "לישימון", שהוא שמם יותר מן המדבר, ושם "תעו מני דרך ולא מצאו עיר מושב" והיו "רעבים", ואח"כ היו גם "צמאים" כי המים אזל מכליהם עד שנפשם בהם תתעטף:
ביאור המילות
"במדבר בישימון". ישימון גרוע מן המדבר כנ"ל (ק"ו י"ד) ועי' ירמיה (ב') ור"ל תעו מדרך או בדרך:
"ויצעקו", במדבר ובים אמר "ויצעקו", ובחולה ובית האסורים אמר "ויזעקו", כי צעקה גדולה מזעקה, וכן אמר בשני אלה "יצילם", ובחולה ומאסר אמר "יושיעם", כי הצלה גדולה מישועה, כי סכנת הים והמדבר גדולה יותר מחולי ומאסר:
ביאור המילות
"ויצעקו". צעקה גדולה מזעקה, והצלה גדולה מישועה (כנ"ל ז' ב'):
"יושבי", אולם בעת שבאו לעיר מושב ונצולו מסכנת המדבר, באו לסכנה אחרת ששם התעוללו עליהם עלילות ברשע והושלכו לבית האסורים, כמ"ש כאשר ינוס איש מפני הארי וכו', ושם מר להם,
א) מצד המקום, שנכלאו שם בחשך וצלמות,
ב) מצד שהם "אסורים בעני" שמענים אותם בענוים "וכבלי ברזל" לבל יברחו:
"כי", ובאר שמה שבאה עליהם הרעה השנית, (אחר שעשה להם נס מרעה הראשונה), זה היה ע"י מה שאחר שנעשה להם נס ונצולו מן המדבר שבו על קיאם "והמרו אמרי אל", ובזה "נאצו עצת עליון", שמה שיעץ לעשות להם נס היה כדי שעי"כ ישובו אליו וישמרו מצותיו והם לא כן עשו, ולכן.
"אוילים", האויל הוא המסתפק ואינו מאמין שמה שהיה בסכנה ויצא ממנה הכל היה מאת ה', ותולים הכל במקרה, וזה בא או "מדרך פשעם", מפני שכבר הורגלו בפשעים עד שאין לבם מוכן לקבל חקי המוסר, או "מעונותיהם" ע"י עוות השכל והמינות, אלה האוילים שעדן עומדים באולתם "יתענו" יכניעם ה' שלישית ע"י חולי:
ביאור המילות
"פשעם, עונותיהם". התבאר בכ"מ שהפשע הוא המרד והעון הוא עוות השכל, כמ"ש בס' התו"ה אחרי (סי' כ"א, וסי' נ"ה), וגדר אויל הוא המסתפק כמ"ש בפי' משלי בכ"מ:
(כא-כב) "יודו וכו' ויזבחו", הנה בשתי פעמים הראשונים לא הזכיר רק שיודו על הנס הפרטי שנעשה להם עתה, הגם שהדין הוא שמי שנעשה לו שני נסים כשמברך על נס אחד צריך לברך גם על השני כמ"ש בפרק הרואה, והיה ראוי שהיוצא מבית האסורים יזכיר גם נס הצלת המדבר, אולם הוא לא הכיר עדיין חסדי ה', כמ"ש אוילים מדרך פשעם, ולא הודה רק על הדבר שניצל ממנו בשעתו, ועתה שניצל זה שלשה פעמים, "יודו לה' חסדו ויספרו מעשיו", שיספר גם הנסים הראשונים, וכן עד עתה לא הביאו עדיין זבח תודה, ועתה "יזבחו זבחי תודה" זבחים רבים, גם בעד הפעמים הראשונים שלא השלימו הודאתם כראוי, ויספרו כל הג' נסים ביחד:
"יחוגו", ואלה שעושים מלאכה במים רבים הם יעמידו את הספינה ע"י שמשליכים הברזל לתוך הים שאז לא תתרומם הספינה בגובה אבל אז "יחוגו וינועו כשכור" הנה והנה במקום עמידתם, "וכל חכמתם תתבלע" כי האניה חשבה להשבר במקומה:
ביאור המילות
"יחוגו". מענין חוג ומחוגה (היושב על חוג הארץ), יעשו תנועה סביביית ומחוגה סביב עצמם כשכור:
(כח-כט) "ויצעקו וכו' יקם סערה לדממה", ר"ל שלהראות נפלאותיו יקים את הסערה בהפלגה רבה, והגיעו לתכלית הרעש פתאום יהיו לדממה "והגלים יחשו", להודיע כי יד ה' עשתה זאת:
(כט-ל) "דממה, ויחשו, ישתוקו". הדממה מציין ההפסקה מן הדבור או הרעש קודם לו, לא כן חשה מציין העדר הדבור או הסער לבד (ישעיה ס"ב ו'), ושתק מציין השתיקה שהוא הפך הריב או הרעש הגדול, באין נרגן ישתק מדון, וישתק הים מזעפו, שהשמחה תגדל כפי שהיה גדול הרעש תחלה, ובדברי חז"ל כולל במלת שתיקה העדר הדבור לבד כמלת חשה בלשון המקרא.
(לא-לב) "יודו, וירוממוהו", כי בהגיעם לארצם שם יודו במקהלות רבבות אלפי ישראל בארץ ולפני הזקנים הנמצאים שמה, ויש הבדל בין הרוממות והתהלה, "הרוממות" היא מצד מעשיו הנסתרים, וזה "להמון עם" הבלתי מכירים את ה' הוא מרומם בעיניהם, "והתהלה" הוא מצד מעשיו הגלוים, וזה "במושב זקנים" ותלמידי חכמים המכירים מעשיו, וכמ"ש חז"ל צריך לאודויי באפי עשרה ותרין מנייהו רבנן:
(לג-לד) "ישם", אחר שדבר על חסדי ה' עם אנשים יחידים ידבר על השגחתו הנראית בכוללים, בין על מדינות שלמות בין על כתות אנשים. הנה נראה לפעמים שע"י רעת היושבים יחריב ארצות הישוב, ומקום שהיה שם "נהרות ישים" אותם "כמדבר", והמעינות שמשם היה "מוצאי מים" אל הנהרות "ישים לצמאון", ועי"כ יהפך "ארץ פרי למלחה", וכ"ז ע"י "רעת יושבי בה":
"ישם", וכן נראה בהפך שלפעמים ישים את המדבר לאגם מים, וארץ ציה שהיא יבשה יותר מן המדבר תהיה למוצאי מים, שמשם יצאו מקורות מים שעל ידם תהיה המדבר לאגם מים:
וגם "יזרעו" שם "שדות ויטעו כרמים", ונגד מ"ש שיזרעו שדות, אמר "ויעשו פרי תבואה", שהשדות והכרמים יעשו פרי נגמר לא בוסר, ונגד מ"ש ויכוננו עיר מושב אמר "ויברכם וירבו מאד", שיברכם בנכסים, וירבו בבנים ובבנות, וגם בהמתם לא ימעיט:
ביאור המילות
"פרי תבואה". פרי נגמר ששם תבואה מורה שנגמר הפרי כמ"ש ס' התורה פ' קדושים:
(מ-מא) "שפך", העוצר והמושל שכבשם שופך בוז על נדיבים, ויתעם להוליכם לגולה, כמו שהיה בעת כבש נבוכדנצר את ירושלים שאת כל נדיבי העם הגלה ויהרוג רבים מהם, ומדלת עם הארץ אשר אין להם כל מאומה השאיר לכורמים וליוגבים, ואז "וישגב אבין מעוני" והם "ישימו כצאן משפחות", ויפרו וירבו בארץ כצאן הפרים ורבים מאד:
