התורה והמצוה ויקרא יג כד-כח
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קיא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[א] "כי יהיה בו בעורו שחין... או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" -- מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפים זה עם זה. [ב] לא שבאו ואיני יודע אם שחין הוא או מכוה היא אלא אפילו כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה-- אין מצטרפים
או בשר כי יהיה בעורו מכות אש: דיני השחין והמכוה שוים בכל דבר ולמה חלקם לב' פרשיות הלא היה יכול לומר "ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא או כי יהיה בעורו מכות אש והיה במקום השחין או מחיית המכוה בהרת וכולי"... ואין לומר שאז נטעה ששניהם כשם א' וכשיסתפק אם הוא שחין או מכוה יטמאנו- זה אינו- דהא בכל הנגעים צריך שידע מאיזה שם היא כמ"ש בספרא פרשה ב סוף משנה ו ובסדר מצורע פרק ה משנה טז. וז"ש במשנה ב'-- לא שבאו וא"י אם שחין הוא או מכוה הוא ופי' חז"ל שבא ללמד שחצי גריס משחין וחצי גריס ממכוה אין מצטרפין, שאם היו כתובים ביחד היה דינם כד' מראות נגעים שמצטרפין זה עם זה
סימן קיב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[ג] "מכות אש"-- יכול מורד? ת"ל "והיתה מחית המכוה", יכול עד שתעשה צלקת? ת"ל "מכות אש". הא כיצד? חייתה ולא חייתה. וכן הוא אומר למטה "צרבת המכוה היא" עד שתקרום כקליפת השום.
[ד] אין לי אלא בזמן שנכוה באור, מנין נכוה בגחלת או ברמץ או בסיד רותח, בגפסים רותח וכל שהוא מחמת האש זו היא מכוה? ת"ל מכוה מכוה ריבה.
אין לי אלא מכוה שלאחר הדיבור. שלפני הדיבור מנין? בעכו"ם משנתגייר. עד שלא נתגייר מנין? בקטן משנולד. עד שלא נולד מנין? ת"ל מכוה מכוה ריבה.
אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן שתפשה. מכוה שאין לה להיכן שתפשה מנין? ת"ל "כי יהיה בו" אפילו בכולו.
אין לי אלא בזמן שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת. מקצת מכוה וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו מכוה, כולו מכוה וכולו בהרת מנין? ת"ל בעורו בעורו ריבה
מ"ש במשנה ג' "מכות אש יכול מורד וכולי" כבר דרשו כזה בפ"ו משנה ה גבי שחין ופירשתיו בסימן צו שהיה ראוי לאמר "אשר היה בעורו מכות אש" ומלמד שצריך שיהיה עוד רושם המכוה קיים שע"ז מורה העתיד "כי יהיה" ובכל זאת צריך שנרפא קצת כמ"ש "והיתה מחיית המכוה" (ועי' בירושלמי פרק ז דפסחים הלכה ב
ומ"ש במשנה ד "אין לי אלא בזמן שנכוה באור ... ת"ל מכוה מכוה" דייק זה ממה שכפל השם שנית -- "והיתה מחיית המכוה" והיל"ל "והיתה מחיתה" בכינוי ובא לאמר שאין צריך דוקא מכות אש רק כל מכוה, וכפי שדריש כן גבי שחין ובארנו שם סי צז.
ומ"ש "אין לי אלא מכוה שלאחר הדיבור וכולי" כן דריש גם גבי שחין ובארנו שם בסימן צח. ומ"ש אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן שתפשה וכולי" הוא כי במ"ש "כי יהיה בעורו" מדמין למ"ש גבי שחין "כי יהיה בו בעורו" ששם פירושו אפילו בכולו כמ"ש בסימן צט. וז"ש בעורו בעורו ריבה. ויתר המאמר מתפרש כמו המאמר שגבי שחין שבארנו בסימן צט
סימן קיג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[ה] "בהרת לבנה אדמדמת"-- מלמד שהיא מטמאה בפתוך. ומנין שמטמא חלקה? ת"ל "לבנה". מנין לרבות שאר המראות? ת"ל "או לבנה"
בהרת לבנה אדמדמת או לבנה: כבר בארתי (סימן נו) שכל הנגעים מטמאים בלבן ובפתוך. והנה מ"ש "או לבנה" בלתי מדויק שכבר ידענו שבהרת מטמא לבנה כמ"ש "אם בהרת לבנה היא", בשלמא מ"ש "לבנה אדמדמת" תפס א' ממראות נגעים, משא"כ מה שהוסיף "או לבנה"... ועוד דהא לפי הסברה יותר יש לטמא בלבן מבפתוך והיה לו להקדים לבנה לפתוך שמבואר אצלינו תמיד שדרך הכתוב לכתוב תמיד לא זו אף זו. ועל כרחך שמ"ש "או לבנה" פירושו או כל נגע לבנה וז"ש מנין לרבות שאר המראות ת"ל או לבנה
סימן קיד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[ו] "ואם יראנה"-- כולה כאחת. "והנה אין בבהרת שער לבן"-- זה שאמרו לרבות את החוט היוצא ממנו שיש בו רוחב שתי שערות
ואם יראנה הכהן: כולה כאחת כמו שנתבאר בסימן קד. ומ"ש "והנה אין בבהרת שער לבן" והיל"ל "והנה אין בה", וכבר שמנו חק שבמקום שחזר השם שנית יפרשו חז"ל שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון כמ"ש בויקרא סי' מא על "וזרקו את הדם", בפר' צו סימן וא"ו על "ואש המזבח", ולמעלה (סימן צז) על "והיה במקום השחין" ובכמה מקומות. וכן פה ידבר מן בהרת אחרת היוצא מן הבהרת הזאת שגם שם לא יהיה שער לבן. ובשחין אמר "והנה אין בה שער לבן" ולא חזר את השם שנית, משמע דוקא בה ולא בבהרת היוצא ממנה, ומצאו פשר דבר שאם אין בו רוחב שתי שערות אינו כגוף הבהרת ובזה מדבר למעלה, ופה מדבר אם יש בחוט רוחב שתי שערות
סימן קטו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[ז] "ושפלה איננה מן העור והיא כהה"-- ז"ש לרבות את השוה וגבוה
ושפלה איננה: היינו אף שהוא שוה, שלא כדעת הרמב"ם וכמו שבארנו זה היטב למעלה (סימן נב) ומ"ש "והוא כהה" הוסיף אף שכהה מראיתו נגד העור עד שיתדמה גבוה בכל זאת העיקר תלוי בפשיון וכנ"ל
סימן קטז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
[ח] "וראה הכהן ביום השביעי... ואם פשה תפשה בעור" שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בסוף שבוע. מנין אף לאחר הפטור? ת"ל תפשה ואם פשה תפשה.
[ט] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן פשיון-- בתחלה, ובסוף שבוע, לאחר הפטור... החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר, וכן בשער לבן-- בסוף שבוע, לאחר הפטור לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה
ואם פשה תפשה: כבר בארנו ברייתא זאת היטב למעלה (סימן סו) שיש ד' זמנים שהפשיון מטמא, וכן לאו דוקא בפשיון אלא הוא הדין בכל סימני טומאה, אם חזרו חוזרים ומטמאים. ולמד זה ממ"ש בבהרת וכן בשחין ובמכוה ובנתק "ואם פשה תפשה" וכל א' מלמד ענין מיוחד עיי"ש. ופשה הייתי טועה שרק ביום השביעי ולא לאחר הפטור עיי"ש בפרטות
סימן קיז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ז :
מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים? "צרעת" כגריס. "צרעת" ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת. "צרעת" ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין.
מה ת"ל היא היא היא ג' פעמים? "היא" אינה מטמאה במחיה בתחלה, ובסוף שבוע, ולאחר הפטור. "היא" פרט לפשתה לבהק בסוף שבוע, לאחר הפטור. "היא" אין לה מראה חמישית [היא אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה]
נגע צרעת הוא: בפרשה זאת כתב ג' פעמים "צרעת הוא" (ב"פ בפסוק כה ופעם א' בפסוק כז) ודרש מ"ש בפסוק כה "וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא" שבא ללמד על שיעור כגריס וכמ"ש למעלה (סימן מב) באורך שכל מקום שנאמר "צרעת" בנגע שאינה בה מחיה הוא על שיעור כגריס שלמדנו ממחיה. וכיון שבשחין ומכוה אין מחיה מטמא לא יתכן בה שם צרעת רק - או לדרשה או לתת את השיעור. ומש"ש "צרעת הוא במכוה פרחה" בא לגז"ש ללמוד ממ"ש בפסוק כ' "נגע צרעת הוא בשחין פרחה" (שגם שם אין בו דרוש) ליתן את האמור בשחין במכוה הוא-- אם חוט יוצא פחות משני שערות אין שייך לבהרת שנלמד משחין (כמ"ש בסימן קה), וכן שמועיל פשיון אף לאחר יום השביעי כמו שלמד בסימן קו. וליתן את האמור במכוה בשחין-- אם יש בחוט שני שערות שייך אל הבהרת (כמו שלמד בסימן קיד) ומ"ש בפסוק כז "וטמא הכהן אותו נגע צרעת הוא" בא להקיש למ"ש בשחין בפסוק כב "וטמא הכהן אותו נגע הוא" ליתן את האמור בשאת בבהרת ובבהרת בשאת ר"ל כי בשחין תופס שאת ובמכוה בהרת ומדמם זל"ז. או שלמד מצרעת שגבי שאת גופיה שעיקר שם צרעת נופל על השאת כמ"ש בסימן מב
ומ"ש ג' פעמים "הוא" שבא למעט רק הוא (כמ"ש באה"ש כלל קלה) דריש מ"ש [בפסוק כה*] "מראה עמוק מן העור צרעת הוא" שאין לה מראה חמישית כי מראהו עמוק הוא עד קרום ביצה כמ"ש בספרא (פ"ב מ"ה) ומ"ש "וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא" ממעט-- רק שער לבן מטמא, לא מחיה. וי"ל שהוא הדין מ"ש "צרעת הוא" בשחין ממעט זה בשחין. ואף שנלמדין זה מזה, כמ"ש ליתן מה שנאמר בשחין במכוה, בא ללמד שאין מטמא בתחלה ובסוף שבוע וזה כוונת הספרא. והר"ש והרע"ב (ריש פרק ט) כתבו שאין מטמאין במחיה, שמחיית בשר חי בעינין ואין זה בשר חי ועדיין צריך ריבוי אם במקום המחיה נעשה צלקת ומ"ש "אם פשה תפשה וכולי נגע צרעת הוא" ממעט אם פשתה לבהק והוא הדין בשחין ממעט זאת ממ"ש "וטמא אותו הכהן נגע הוא" ובא למעט בסוף שבוע ולאחר הפטור ומ"ש אין השחין והמכוה מצטרפין מחקו בק"א