התורה והמצוה ויקרא י ח-יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן לה[עריכה]

ויקרא י ח-ט:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[א] "יין ושכר אל תשת" -- יכול כל שהוא? יכול מגתו?  תלמוד לומר 'שכר'-- לא אמרתי אלא כדי לשכר, רביעית בן ארבעים.    אם כן למה נאמר 'יין'?    יין מוזהרים עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגתו.

[ב] רבי יהודה אומר 'יין אל תשת' - אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים?  תלמוד לומר 'שכר'.    אם כן למה נאמר 'יין'?   על היין במיתה ועל כל שאר המשכרים באזהרה.

ר' אליעזר אומר 'יין אל תשת ושכר אל תשת' -- אל תשתהו כדרך שכרותו; הא אם נתן לתוכו מים כל שהוא -- פטור.


יין ושכר את תשת:    דעת התנא קמא דשכר הוא שם ליין ישן המשכר ואינו כולל שאר משקים המשכרים (דיליף מנזיר דשם יין ושכר רק יין ישן). ואם כן שכר מיותר, דכל שכן הוא מיין. וזה כלל דאם מזהיר על שני דברים שהאחד נשמע מהשני והוא מיותר -- על כרחך שמזהיר עליו במדרגה יותר גדולה, וכמו שכתבנו בפרשת אחרי (סימן ז וסימן קכט). ולכן סבירא ליה דיין באזהרה ושכר במיתה, ועונש "לא תמותו" הוא רק על שכר.

ודעת ר' יהודה דשכר הוא שם כולל לכל המשקים המשכרים, ואם כן יין מיותר, דכל שכן הוא משאר משקים. ולכן סבירא ליה דיין במיתה ושכר באזהרה.

ור"ל‏[1] אליעזר סבירא ליה דשכר אינו שם רק תואר הפעל, וביאורו יין אל תשת שכר, ר"ל אל תשתהו באופן משכר, ר"ל בלא מים ובלא הפסק בינתים; שרק באופן זה מוזהר. אבל אם שותהו באופן בלתי משכר -- פטור.

ובגמרא גריס בדברי ר' אליעזר יין אל תשת ושכר, אל תשתהו כדרך שכרותו. וגירסא זו עיקרית. דלא כהרשב"א בתשובה שהחזיק גירסת הספר יין אל תשת ושכר אל תשת. וגם לגירסא זו פירושו "ושכר אל תשת" -- אל תשתה את היין שכר, ר"ל באופן משכר.

וברייתא זו מובאת בכריתות (דף יג:) ושם פסק הלכה כר' אליעזר. ולפי זה אינו חייב רק אם שותה רביעית יין חי, בבת אחת, מיין שעברו עליו מ' יום. לא כתנא קמא דלוקה על יין מגתו ולא כר' יהודה דמחייב מיתה על כל יין ומלקות על משקים המשכרים. וזה גם כן דעת הרמב"ם שפסק (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) שאינו חייב רק על רביעית יין חי בבת אחת שזה כר' אליעזר.

ומה שפסק (בהלכה ב') שאם היה שכור משאר משקים המשכרים הרי זה לוקה ועבודה כשרה -- הוא רק אם נשתכר. ולא מפני אזהרה דפה, רק משום דשכור הוא מום הפוסל באדם ולא בבהמה כמו שאמרו בבכורות (דף מה.). ובגמרא שם מקשה על מה דחשב שכור בהדי מומים הפוסלים באדם ולא בבהמה והלא שכור מחיל עבודה? . ומשיב:  בשאר משקים המשכרים ודלא כר' יהודה -- מבואר דלתנא קמא ור' אליעזר החולקים על ר' יהודה שכור משאר משקים אינו מוזהר משום יין ושכר אל תשת ובכל זה הוא בכלל בעל מום.

ואזיל לשטתו שכתב (פ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכל מי שיש בו מום מן המומים הפוסלים באדם ולא בבהמה לוקה ואינו מחלל עבודה. ולכן דלג (בפרק ח מהל' ביאת המקדש ה"ח) ולא חשב שכור בכלל המומים הפוסלים באדם לבד, שחשבו במשנה בלי חולק, כי סמך את עצמו על מה שכבר כתבו בפרק א הלכה ב. כמו שהאריך בכסף משנה שם והרשב"א בתשובה (ס' שסג).

סימן לו[עריכה]

ויקרא י ט:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[ג] "אתה ובניך.." --

  • יכול חללים?    תלמוד לומר " אִתָּךְ"
  • אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין?    תלמוד לומר "אתה ובניך" -- מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.


אתה ובניך אתך:    יש פה שני יתורים

  • ( א ) מלת אתך, שלא יצדק רק אם יתחברו אתו בפעולה אחת כמו "צא מן התיבה אתה ואשתך אתך". וכן "ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך", טפלים לך (במ"ר, יח). לא בדבר שכל אחד מובדל בפעולתו, שהלא כל אחד מוזהר לשתות בפני עצמו.
ועל כן פירשו חז"ל שמלת "אתך" אינו מבאר פעל "תשת" -- שלא ישתו אתך -- רק מבאר שם "בניך", ובא מלת "אתך" על הדימוי והתחברות בניך אשר אתך, ר"ל משתמשים בכהונה, לא חללים. וכן פירשו בכמה מקומות "אתך" "עמך" -- בדומים לך.
  • ( ב ) מלת "אתה" מיותר גם כן שהיה יכול לאמר "אל תשת ובניך אתך" (ולמה בא שנית שם הגוף נוסף על השם שנרמז בפעל?). [וכבר אמרו בשבת (דף קנד:) לכתב "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך"?, "אתה" למה לי? איהו ניהו דמחייב, בהמתו לא מחייב. וכאן אי אפרש לפרש כן.]
ופירשוהו מפני שמן מלת "אתך" אין למעט רק חללים, לא בעלי מומין שהם אתו בכהונה לענין שאוכלים בתרומה וקדשים ומוזהרים על הטומאה. לכן הוסיף "אתה ובניך" לדמותם שנית, שידמו בניו אליו, ובזה נדע שצריך שידמו לגמרי שלא יהיו גם בעלי מומין.

סימן לז[עריכה]

ויקרא י ט:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[ד] " בְּבֹאֲכֶם" --

  • אין לי אלא בביאה; מנין אף ביציאה?    תלמוד לומר "..אתה ובניך..".
  • מנין לעשות המזבח כאהל מועד?    תלמוד לומר "..אתה ובניך..".
  • ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה?    תלמוד לומר "..אתה ובניך..".

רבי אומר נאמר כאן "בבואכם" ונאמן להלן (שמות מ, לב) "בבֹאם אל אהל מועד". מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעה עבודה, אף "בבואכם אל אהל מועד" האמור כאן -- עשה יציאה כביאה, ואת המזבח כאהל מועד, ולא יהיה חייב אלא בשעת עבודה.


[ה] "אהל מועד" -- אין לי אלא אהל מועד; מנין לרבות שילה ובית עולמים?    תלמוד לומר "חֻקת עולם"

"ולא תמֻתו" -- מכלל לאו אתה שומע הן.


אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד:    יש פה זרות כפי חוקי המליצה, כי בכל מקום שידבר על הנושאים דרך כלל ופרט יבואו הנושאים המפורטים בסוף המאמר --

  • "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו" (בראשית, יג),
  • "וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו" (שם נו, כב),
  • "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובתיכם" (דברים, יב),
  • "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובניך וכולי" (דברים, יח)
  • "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך...אתה והלוי"
  • "אתם נצבים היום כולכם..ראשיכם שבטיכם" (דברים כט, ט)

וכן היה לו לכתוב פה "יין ושכר אל תשת בבואך אל אהל מועד אתה ובניך".

ופירשו חז"ל בספרא שאם יאמר כן נפרש שאינו אסור רק בבואם אל אהל מועד ונאמר

  • ( א ) שאינו חייב אם נכנס למזבח שאינו אהל מועד
  • ( ב ) שאינו חייב רק בבואם לא בצאתם (והוא לפי' הרמב"ם אם הכניס עמו יין ושתהו באהל מועד ויצא משם) דהא "בבואם" כתיב
  • ( ג ) נאמר שהחיוב מיתה הוא משום ביאת אהל מועד לבד אף שלא עבד.
והאמת הוא שאינו חייב מיתה רק אם שתה ועבד וכמו שאמרו התוספות בכריתות (דף יג ד"ה ונכנס) והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש). ומה שכתב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום הביאה רק משום העבודה והוא על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ב) דכהן שנכנס להיכל שלא לעבודה לוקה (וכמו שכתב הכסף משנה בשם הסמ"ג דהשתחוייה גם כן אינה מותרת רק בגמר עבודה, עיי"ש). ולפי זה מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" פירושו בעת עבודה, כי לא יצויר שיבואו לאהל מועד בלא עבודה. וכן הדין דאם נכנס מן המזבח ולפנים ולא עבד -- אף על פי שאינו חייב מיתה -- לוקה. וכן אף ששתה בעת יציאה לוקה. ואם עבד אף במזבח חייב מיתה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אין הטעם משום ביאת אהל מועד רק משום שעבד אז ובגמר עבודה נכנס לאהל מועד להשתחוות.

וכל דינים אלה (כמ"ש ברמב"ם פרק א מהל' ביאת המקדש הלכה טו וטז) ידעינן ממה שהקדים לכתוב "אתה ובניך אתך" שכפי חוקי הלשון ראוי שיבואו הפרטים בסוף המאמר, ומזה ידעינן שמה שכתוב "יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו; שתחלה הזהיר בסתם שלא ישתה יין ושכר אף בשאינו עובד, ואחר כך פירש טעם האזהרה הכוללת הזאת כדי שבבואכם אל אהל מועד לא תמותו, שפי' שכשיעבדו עבודה שתויי יין יתחייבו מיתה, ולכן הוזהרו אף כשאינם עובדים. ומזה ידעינן שהאזהרה הוא החלטית אף בשאינו עובד, ומיתה אינו חייב רק כשעובד; בין בהיכל בין במזבח בין בביאה בין ביציאה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום ביאת אהל מועד דוקא, דאם כן איך יהיה זה נתינת טעם לאזהרה ההחלטית שלא ישתו אף סמוך למזבח כדי שלא ימותו בבואם -- למה יבואו לאהל מועד והם בחוץ? ועל כרחך שפירושו בבואכם אל אהל מועד בעבודה, ולכן לא יכנסו שתויי יין לפנים פן יעבדו עבודה ויתחייבו מיתה. וכל זה נודע ממה שכתוב "אתה ובניך אתך" קודם "בבואכם אל אהל מועד", שמזה ידעינן ש"יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו כנ"ל. מה שאין כן אם היה כתוב "בבואכם אל אהל מועד אתה ובניך אתך" היה הכל מאמר אחד שלא ישתה בבואו אהל מועד דוקא, והיינו מדייקים שבמזבח ובצאתו מאהל מועד מותר לשתות.

וזהו שאמר בספרא מנין אף ביציאה? ת"ל אתה ובניך. מנין לעשות המזבח כאהל מועד? ת"ל אתה ובניך. ומנין וכולי.    רצה לומר שכל זה ידעינן ממה שכתוב "אתה ובניך" אחר "יין ושכר אל תשת".    והכ"מ התעורר מנא לן כל הדרשות הללו ומנא לן לחלק דאם נכנס בלא עבודה לוקה ואם עבד חייב מיתה, וכמ"ש הרמב"ם "והכתוב לא הבדיל ביניהם". וכבר השיג הרמב"ן על הרמב"ם מטעם זה וטען עליו שאם הכתוב מדבר מביאה גרידא יתחייב מיתה ואם מדבר מביאת עבודה מנא לן אזהרה על ביאה גרידא. ולמה שכתבנו ניחא.

ורבי לומד זה מקידוש ידים ורגלים שגם שם כתוב הלשון "בבואם אל אהל מועד".


ומה שאמר [במשנה ה'] מנין לרבות שילה ובית עולמים -- התבאר בפר' צו (סימן עד).

ומה שאמר "ולא תמותו" מכלל לאו אתה שומע הן -- התבאר למעלה (סימן לא).


ובמה שאמר שחייב על המזבח -- פליגי הרמב"ם והראב"ד. להרמב"ם פירושו אם נכנס מן המזבח ולפנים, והראב"ד סובר שבין האולם ולמזבח הם מעלות דרבנן ועל המזבח עצמו יודה גם הראב"ד שחייב גם בלי עבודה.

סימן לח[עריכה]

ויקרא י ט:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[ו] יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה?    תלמוד לומר "אתה ובניך..ולא תמותו"-- אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים מיתה.

[ז] יכול לא יהיו ישראל חייבים על ההוראה במיתה אבל יהיו אהרן ובניו חייבים על ההוראה במיתה?

  • ודין הוא! ומה אם ישראל --שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין-- אין חייבים מיתה על ההוראה, אהרן ובניו --שאין מוזהרים לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין-- אינו דין שלא יתחייבו מיתה על ההוראה?!
  • יצאו ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחומר.


מלבי"ם:    והנה מה שכתב "ולהורות את בני ישראל" פירושו שכן לא יורה כשהוא שכור. ויען שההוראה היה מוטל על הכהנים כמו שכתוב "יורו משפטיך ליעקב" [וכמו שכתבנו בסדר ויקרא (ס' רד)], ולכן אמר שלא ישתה יין ושכר בין בבואו אל אהל מועד לעבודה בין בבואו להורות.

ובכל זה ידעינן שעל ההוראה בשכרות אינו חייב מיתה דהא ההוראה תהיה גם על ידי ישראל וחיוב מיתה לא נזכר רק בכהנים כמו שכתוב "אתה ובניך..ולא תמותו", וישראל אינו חייב מיתה על השכרות. ולפי זה אנו דנים מקל וחומר שגם אהרן ובניו אינם חייבים מיתה על ההוראה, דהא הם עדיפי מישראל שמותרים לכנס באהל מועד כשאינם שתויי יין. ואם כן, אם ישראל (שגרועים לענין הכניסה באהל מועד) אינם חייבים מיתה על ההוראה -- כל שכן כהנים. וזהו שאמר יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחומר.

סימן לט[עריכה]

ויקרא י ט-י:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[ח] "חקת עולם לדורותיכם" -- לרבות יציקות ובלילות ותנופות והגשות וקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות.

מנין דשתויי יין שעבד - עבודתו פסולה?    תלמוד לומר "ולהבדיל בין הקדש ובין החול".

ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים?    תלמוד לומר "חקת עולם" "חקת עולם" (שמות כט, ט) לגזירה שוה.


חוקת עולם:    לפי דברי הגמרא זבחים (דף יח.) זה פירוש הברייתא. שמה שכתוב "ולהבדיל בין הקדש" יש לפרש כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת -- הא למדת שאם עבד והוא שתוי - עבודתו פסולה. [ וכן פרש"י בחומש. וכן כתבו התוספות תענית (דף יז:), וכן משמע מלשון הגמרא בבא מציעא (דף צ:) הא משתי ומיעל שרי ולהבדיל בין הקדש אמר רחמנא. ]    אך מזה לא נדע רק עבודה שהזר חייב עליה מיתה. ומנין לרבות יציקות ובלולות וכולי - שאין הזר חייב עליהם מיתה כמ"ש במשנה דזבחים (דף קיב:) דבעינן עבודה תמה (כמו שלמד ביומא דף כד)? ולמד זה ממה שכתוב "חוקת עולם" שהוא מיותר לגזירה שוה ממחוסר בגדים שחייב מיתה בכל העבודות. וזהו שאמר בספרא חוקת עולם לרבות יציקות וכולי.

עתה מבאר דבריו:    מנין דשתויי יין שעבד - עבודתו פסולה? תלמוד לומר ולהבדיל, ר"ל שכפי הפשוט נוכל ללמוד מן "ולהבדיל", אך שעל זה יש לפרש שאינו חייב רק בעבודה שזר חייב עליו מיתה. ומנין למחוסר בגדים פירשו בגמרא מנין ששתויי יין דומה למחוסר בגדים (ופירוש "למחוסר" - כמחוסר), תלמוד לומר חוקת חוקת לגזירה שוה, ויליף שתויי יין ממחוסר בגדים. וזה באור על מה שנזכר בריש הברייתא חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות.

וממילא אחר שלמדינן מגזירה שוה -- עיקר קרא "ולהבדיל" אתי על הוראה. וזהו שאמר בגמרא שם והא מהכא נפקא וכולי דתניא מנין לשתויי יין שאם עבד חלל וכולי. אי מהתם הוה אמינא עבודה דזר חייב עליו מיתה. והא תנא ולהבדיל קא נסיב. מקמי דליקו גזירה שוה (ר"ל שבלא הגזירה שוה הייתי יודע עבודה דזר חייב עליו מיתה מן "ולהבדיל"). והא תנא מחוסר בגדים הוא דיליף משתויי יין. הכי קאמר מנין שלא נחלקו בין מחוסר בגדים לשתויי יין.

סימן מ[עריכה]

ויקרא י י-יא:
וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה א:

[ט]

  • "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" -- אלו העירוכין.
  • "ובין הטמא ובין הטהור" -- אלו הטומאות והטהרות.
  • "ולהורֹת את בני ישראל" -- אלו ההוראות.
  • "את כל החקים" -- אלו המדרשות.
  • "אשר דבר ה' אליהם" -- אלו ההלכות.
  • "ביד משה" -- זה המקרא.
  • יכול אף התרגום?    תלמוד לומר "ולהורֹת".


ולהבדיל בין הקדש ובין החול:    פירוש ששתוי אסור להבדיל בין הקדש ובין החול, והם כששמים את העירוכין. ובגמרא כריתות (דף יג:) גריס "אלו הדמים והערכין חרמים והקדשות".

וכן לא ישתו יין בבואו להבדיל בין הטמא ובין הטהור בהוראת טומאת וטהרות. וכן בבואו להורות יתר הוראות.

ומ"ש "את כל החוקים" פירשוהו על המדרשות, וכן פירשוהו בספרא (אחרי מות פרשה ח מ"ט) (בחקתי פרק ח מי"ב). כי החק הוא דבר הנחקק על ידי כללים וחוקי הלשון, וכן דרשות תורה שבעל פה כולם בנוים על חוקי הלשון ויסודותיו וכלליו כפי שנמסרו מסיני.

וההלכות הם נדברו בעל פה. וכולם נסמכים על המקרא שניתן ביד משה.

ומה שאמר יכול אף התרגום -- גריס בגמרא "יכול אף המשנה ור' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף הגמרא.

ובגמרא גריס "ביד משה זו גמרא".

ויש לפרש משום דהגמרא ניתנה ביד משה לפי הכרעת שכל האנושים, כי על תנאי זה נתנה תורה שהשכל האנושי יכריע בכל דבר ספק. וכמו שאמרו (בבא מציעא פו, א) מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני, וכמו שכתב הר"ן בדרשותיו.

ולר' יוסי בר' יהודה גם הגמרא מותר דרך לימוד, רק הוראה אסורה שהיא המורה איך לעשות להלכה. והנה ההבדל בין קדש לחול הוא שימוי דמים, לא הוראה. וכן בין טומאה לטהרה משכחת בלא הוראה כמו בטהרת מצורע שחכם ישראל מורה וכהן עם הארץ רואה הנגע ואומר טמא על פי דברי החכם כמ"ש בספרא (תזריע). וקמ"ל שאף בזה לא יהיה שכור.


  1. ^ אולי צ"ל ורבי -- ויקיעורך