התורה והמצוה ויקרא יט כט-לב

סימן עז[עריכה]

ויקרא יט כט:

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ז:

[א] "אל תחלל את בתך להזנותה". יכול לא יתננה ללוי ולא יתננה לישראל? תלמוד לומר "להזנותה"-- לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות. [ב] ואיזה זה? זה המוסר לחברו בתו הפנויה שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות.

[ג] "ולא תזנה הארץ"-- מזנים הם לפירות. יכול על מעשה יחידי? תלמוד לומר "ומלאה הארץ זמה", ולא על מעשה יחידי.

[ד] ר' יהודה אומר, הרי הוא אומר "ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך" (ירמיהו ג, ב) . מהו עונשו של דבר? "וימנעו רבִבִים, ומלקוש לוא היה, ומצח אשה זונה היה לך, מֵאַנת הִכלם" (ירמיהו ג, ג) .

[ה] ר' אליעזר בן יעקב אומר, מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא, והיא שקבלה מאנשים הרבה ואין יודעת מאיזה מהם קבלה-- שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו. נמצא הוא נושא לבתו, ובנו לאחותו. נמצא ממלא את העולם ממזרים שנאמר "זמה"-- זה מה הוא?.

[ו] ר' אליעזר אומר, מנין שהוא ענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה? נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הִוא" (ויקרא כ, יד) . מלמד שהוא ענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה.

אל תחלל את בתך להזנותה: הוסיף "להזנותה" כי לשון "חילול" כולל גם אם מוציאה מקדושת כהונה כמו שם "חללה" שנזכר אצל כהונה וכן "לא יחלל זרעו בעמיו". והוה אמינא שלאו זה כולל שכהן לא יתן את בתו לישראל וללוי. לכן הוסיף "להזנותה" שלא ימסור בתו לשם זנות.

והנה הרמב"ן השיג על רש"י שפירש שמוסרה אליו שלא לשם אישות דאם כן אתיא כר' אליעזר דסבר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא קיי"ל כוותיה. ועל כן פירש שמדבר אם מסרה למי שאין קדושין תופסין בה והולך לשיטתו שחולק עם הרמב"ם (במנין המצות ס' שנה ובחבורו ריש הל' אישות) על הבא על הפנויה דרך זנות. ולהרמב"ן קאי על מי שאין קדושין תופסין כגון עבד.

וגם לדעת הרמב"ם, דוקא אם מסרה לשם זנות בקביעות כמו שבאר בהל' נערה בתולה (פרק ב הלכה יד), ובזה מיושב קוש' הראב"ד עליו דאם כן איך משכחת קנס במפותה. וכן לשון רש"י בסנהדרין (דף עו) מורה כן וכבר האריכו המחברים בזה ואין כאן מקומו.

ומ"ש "ולא תזנה הארץ" היא מיותר, שדי שיאמר "ולא תמלא הארץ זימה". גם מה שכפל שם "הארץ" זה מכריח שמה שכתב "ולא תזנה הארץ" פירושו הארץ עצמה המוציאה פירות שיצויר עליה שם "זנות" בדרך המליצה אם תוציא פירות משונים וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה כח) אף הארץ זינתה. היו זורעין לה חטין והיא מפקא זונין. אילן זונייא רבה מן דרא דמבולא אינון.

ומ"ש "ומלאה הארץ" קאי על יושבי הארץ שימלאו זימה כמ"ש "כי מלאה הארץ חמס", "כי מנאפים מלאה הארץ", וזה פירוש משנה ב.

ואמר ר' יהודה (במשנה ג) שעונש דבר הוא עצירה גשמים וכמ"ש ביבמות (דף עח) שמא עוברי עבירה יש בכם. ובירושלמי (דתענית פ"ג ה"ג קדושין פ"ד ה"א וסנהדרין פ"ו ה"ז).

ומ"ש במשנה ה' ר' אלעזר בן יעקב אומר מובא בתוספתא דקדושין (פ"א) וביבמות (דף לז:).

ומה שסיים זימה זה מה הוא מבואר בגמ' שם שהוא סיום דברי רב (דתנא ספרי דבי רב) לשיטתו, עיי"ש היטב.

ור' אליעזר מוסיף שסיים "זימה היא" כלשון שנמצא גבי עריות אשה ואמה משום שסופו נגרר מזה עריות ותערובות אשה ובתה וכדומה.

סימן עח[עריכה]

ויקרא יט ל:

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ז:

[ז] יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר "את שבתותי תשמֹרו ומקדשי תיראו". אמר שבת משם שמירה ואמר מקדש משם מורא.

יכול יהא ירא מן המקדש? תלמוד לומר "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- מה שבת, לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שפקד על השבת, אף מקדש, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש.

[ח] אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם.

[ט] איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובתרמילו, במנעלו ובאפונדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר.

את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו: מה שחזר עוד הפעם שמירת השבת באו פה ג' דרושים ומבואר ביבמות (דף ה) שהדרוש הראשון שדרש שלא יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת אינו צריך כי למדינן לה מכיבוד אב ואם שאין עשה דוחה לא תעשה, רק מה שסמך שבת לבית המקדש מבעיא ליה לשני דרושים שאחרי זה. וכן יפורש הספרא, שתחלה אמר שמפה נוכל ללמוד שאין בנין בית המקדש דוחה שבת ור"ל אף ש"מקדשי תיראו", מכל מקום, "את שבתותי תשמרו". וחזר לדרושים אחרים (מפני שלזה אינו צריך לימוד שכבר למדנוהו מכיבוד אב ואם).

ואמר (במשנה ח) שהאמת מה שסמך שבת למקדש בא ללמד מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. שקדושת ה' מתפשטת בעולם שנה נפש וכמו שבנפש הלב יש בו סגולה יותר מכל הגוף, כן בעולם בחר במקום המקדש ובשנה בחר ביום השבת, זה הלב במקום וזה הלב בזמן. וכמו שקדושת הזמן אינו פוסק כן קדושת המקום קיים אף כשאין בית. ועיין ברמב"ם (פרק ז מהל' בית הבחירה) ובראב"ד שם.

אולם לפי זה היה לו לתפוס בשניהם לשון "מורא", שלשון "מורא" נופל גם במצות-- "ירא מצוה הוא ישולם" (משלי יג), "כי ירא העם את השבועה" (ש"א יד). על זה השיבו (במשנה ז) שלכן אמר בשבת שם "שמירה" ובמקדש שם "מורא" שאם היה אומר "יראה" בשניהם הייתי חושב שיירא מן המקדש עצמו ומן השבת עצמו (שכבר כתבתי שיראה שבא אחריו שימוש מלת "את" היא היראה מעצם הדבר). ולכן תפס בשבת "שמירה" שבא על שמירת פקודת מזהיר ומצוה-- "שמור לך את אשר אנכי מצוך היום", "אני פי מלך שמור". וכן מורא מקדש שאצלו הוא יראת פקודת ה' שצוה על המקדש.

ולשון הגמ' שם נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש. מה שמירה האמורה בשבת וכולי, ומובן במה שכתבנו שדייק שינוי הלשון --שמירה מורא. [ובקרבן אהרן נדחק בזה ללא צורך].

ומפרש (במשנה ט) איזהו מורא (אחר שאין פירושו מורא המקדש עצמו) לא יכנס להר הבית וכולי.

ומה שכתב ורקיקה מקל וחמר מפרש בברכות (דף נד) מ"כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק" וכל שכן רוק דמאיס.

סימן עט[עריכה]

ויקרא יט לא:

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ז:

[י] "אל תפנו אל האֹבת ואל הידעונים". "אוב" זה פיתום המדבר משחיו ו"ידעוני" המדבר בפיו. הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.

[יא] "אל תבקשו לטמאה בהם"-- מלמד שאינם באים עליו על אדם אלא אם כן הפנה דעתו להם ונטמא בהם. הא אם מטמא אתה בהם דע מה אתה מחליף, מה במה!

אל תפנו אל האבות ואל הידעונים: לדעת הרמב"ם והסמ"ג הוא אזהרה לבעל אוב עצמו ואזהרת הנשאל באוב, כגון שאול, הוא מלאו ד"לא ימצא בך...ושואל אוב וידעוני" (דברים יח י) . וכן מבואר בברייתא דספרא (פרק י מ"א) עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר "אל תפנו אל האובות". ודעת רש"י במה שכתב במשנה דסנהדרין (דף מה) והנשאל בהם באזהרה שהוא "אל תפנו אל האובות".

ובגמ' שם על מה שכתוב דאוב וידעוני בלאו אחד נאמרו פירשו מקרא ד"אל תפנו". וכתב המהרש"א שחזר בו ממ"ש במשנה. ובכריתות (דף ג:) פי' בלאו אחד נאמרו, לאו ד"לא ימצא בך" וצ"ע. ובעירובין (דף יז:) מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על לאו שב"אל"?! מתקיף רב אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב (ויקרא יט, לא) "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" ה"נ דלא לקי ?! רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. אמר רב אשי מי כתיב "אל יוציא" , "אל יצא" כתיב ומבואר דלאו ד"אל תפנו" לא ניתן לאזהרת מיתת בית דין כי הוא אזהרה לנשאל וכדעת רש"י.

ובדרך החידוד יש לפרש שזה בעצמו מתרץ, שר' יונתן שהקשה וכי לוקין על לאו שב"אל"? לא היה כוונתו שיש הבדל בין "לא" ובין "אל" רק ציין על לאו ד"אל תפנו" שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו והוא הדין לאו "אל יוציא". ובזה עצמו דחה קושיית רב אחא בר יעקב כי גם בלאו ד"אל תפנו" אין לוקין. וראיתי שהרמב"ם בספר המצות ס' [?] גריס אלא מעתה דכתיב "אל תפנו אל האלילים", והוא גירסא מוכרחת לשיטתו.

ומ"ש "אל תבקשו לטמאה בהם" ר"ל כי הענינים האלה לא ישיג רק אחר הבקשה וההכנה, הן במחשבה שעל זה אמר אלא אם כן הפנה דעתו להם, הן במעשים מגועלים שעל זה אמר "ונטמא בהם". לכן לא תבקשו כי למה תעזבו מקור מים חיים לחצוב לכם בורות נשברים, הלא אני ה' אלקיכם, ולמה תעזבו מקור מים חיים את ה'.

סימן פ[עריכה]

ויקרא יט לב:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ז:

[יב] "מפני שיבה תקום"-- יכול אפילו אשמיי? תלמוד לומר "זקן" ואין זקן אלא חכם שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". ר' יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו".

[יג] יכול יעמוד לפניו מרחוק? תלמוד לומר "והדרת פני זקן". אי "והדרת" יכול יהדרנו בממון? תלמוד לומר "תקום והדרת"-- מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס.

[יד] איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו. יכול אם ראהו יעצים עיניו כאילו לא ראהו? הרי הדבר מסור ללב שנאמר "ויראת מאלקיך אני ה' ". [ הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר "ויראת מאלקיך". ]

[טו] ר' שמעון בן אלעזר אומר, מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר "זקן ויראת מאלקיך".

איסי בן יהודה אומר "מפני שיבה תקום"-- אפילו כל שיבה במשמע.

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן: דעת התנא קמא שהכל משפט אחד כפול במלות שונות שנקרא "זקן" מצד חכמתו [ושלכן יבא שם "זקן" לרוב על החכמים כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן רמט) שכל מקום שבא שם "זקן" בסמיכות או בכינוי או בה' הידיעה מובנו על החכם] ופה שנכפל עם "שיבה" שמציין הימים, על כרחך מציין במלת "זקן" את החכמה, ורצונו לומר שתקום מפני זקן וחכם משני טעמים: ( א ) מפני השיבה ( ב ) מפני שהוא זקן ונשיא החכמה. ר"ל תקום מפני שיבתו ותהדר את חכמתו אחר ששניהם התקבצו בו. ולכן ב"שיבה" תפס שם המקרה שהיא השיבה עצמה וב"זקן" תפס שם המתואר כי החכמה מתיחסת אליו לשקידתו והשתדלותו והשיבה היא בלתי מתיחסת אליו לומר "תקום מפני שב".

ודעת ר' יוסי הגלילי שהם שני משפטים ור"ל שיכבדו את החכמים ויקומו לפניהם וזה בשני פנים-- אם החכם על ידי השיבה כמו שכתוב "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" שהזקנים אספו חכמה על ידי הנסיון ותולדות הימים, אם החכם על ידי הרוח כמ"ש "אכן רוח הוא באנוש" שלפעמים ישפע ה' שפע החכמה על איש צעיר לימים וגם הוא נקרא בשם "זקן" על קנין החכמה שבא לו מאת ה' .

ובקדושין (דף לב) מפרש שר' יוסי הגלילי לא מפרש כתנא קמא דאם כן היה לו לומר "מפני שיבה זקן תקום והדרת". ותנא קמא לא רצה לפרש כר' יוסי הגלילי שאם כן היה לו לומר "מפני שיבה תקום והדרת. תקום והדרת פני זקן". וכבר הראיתי בסדר ויקרא (סימן קיז) מקומות רבים שבאו שני שמות ולכל שם פעל מיוחד ואנו נותנים של זה בזה ושל זה בזה, בפרט פה שהחליף סדר הלשון ולא אמר "ופני זקן תהדר" כמו שכתב "מפני שיבה תקום" בקדימת השם, מבואר שאין הבדל ביניהם כי בכל מקום שיש הבדל בין הנושאים מקדים השם, גם במשפט השני-- "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר" וכדומה. ובענין דפה יודו בין ר' מאיר בין ר' יהודה דפליגי גבי "לגר אשר בשעריך תתננה" כמו שכתבתי שם.

והנה מלת "מפני" יציין הדבר ברחוק ובא לרוב על הסבה או על שמתרחק מפני הדבר כמו "מפני שרי גברתי אנכי בורחת". וזה שאמר יכול יעמוד לפניו ברחוק אבל לשון "והדרת פני" הוא שיהדר פניו בהיותו אתו.

וכן כבר בארנו (למעלה סימן לח) שההידור מציין היופי החיצוני שנותנים אל הדבר. וזה יצויר גם בממון שיעשירו אותו, אבל הלא סמך לו "תקום והדרת", מבואר שהוא הידור של כבוד ומעלה כי שני הפעלים "תקום" "והדרת" באו על שניהם, על שיבה ועל זקן כנ"ל.

ואיסי בן יהודה חולק על כל זה וסבירא ליה דהשמות והפעלים שבמאמר זה מחולקים. ה"שיבה" היא רק מלא ימים בלבד, אפילו בור ועם הארץ בכל זאת מחויבים לקום מפניו וכמו שאמרו שם בגמ' דר' יוחנן (דפסק כאיסי) הוה קאי מקמי סבי דארמאי. וההידור שלא ישב במקומו רק לזקן תלמיד חכם.

ור' שמעון בן אלעזר למד פה דרוש מוסרי שגם הזקן עצמו מחויב במצוה זו לקום מפני שיבה שלו ולהדר פני זקנתו במעשים נאים ומשובחים כמו שאמרו אשרי זקנתנינו וכולי וכמו שכתוב (משלי טז לא) "עטרת תפארת שיבה", אם ב"דרך צדקה תמצא" וכמו שנצטוו אחרים לירא מאלקים ובל יעצמו עיניהם מלכבדו כן גם הוא ירא ה' היודע תעלומות לב ולא יטריח על הציבור לקום מפניו בכל עת כי בזה מפיל הדר הזקנה ומשפיל כבוד השיבה ולא ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.