התורה והמצוה ויקרא ג ו-ז
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קעו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יח:
[א] ומה תלמוד לומר שלמים מבן הבקר ומה תלמוד לומר שלמים מבן הצאן? לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן, ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר:
- בן הבקר נתרבה בנסכים ובן הצאן נתמעט בנסכים.
- בן הצאן נתרבה בצבור ובן הבקר נתמעט בצבור.
הא לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר צריך לומר שלמים מבן הבקר וצריך לומר שלמים מבן הצאן.
ואם מן הצאן: כבר הזכרתי (למעלה סימן כב) שפרשת עולת בקר ופר' עולת צאן חשובין כמעורבים, שהרבה דברים לא נכתבו בבן צאן (כמו סמיכה והפשט) וסמך עצמו על מה שכתב בבן בקר. וכן שחיטה בצפון לא כתב בבן בקר, רק בבן צאן. וגם כל הדברים שנכתבו בשניהם -- כולם באו לדרשה כמו שבארתי שם, כי כל פרשת עולת צאן לא נכתבה רק לדרשה. לא כן בפרשת שלמים שנכפלה פרשת שלמי כבש לגופיה ולא סמך את עצמו בשום דבר ללמדה מפרשה הקודמת ולא ללמד בקר מצאן. וחז"ל העירו על זה ושאלו בספרא מה תלמוד לומר שלמים בבן בקר ומה תלמוד לומר שלמים בבן הצאן - שלא היה לו לכתוב רק דבר שנתחדש בצאן (שטעונה אליה) ולא כל הפרטים, שהלא נדע מבן בקר; או יכתב בצאן ולא בבקר כמו שנהג בפר' עולה.
והשיבו לפי שאי אפשר ללמוד דיני עולת בקר מדיני עולת צאן שבן צאן נתרבה בצבור שמביאין שלמים כבשי עצרת מן הצאן ולא מצאנו שלמי בקר בצבור. וכן אי אפשר ללמוד דיני שלמי צאן מדיני שלמי בקר ששלמי בקר אתרבי בנסכים שמביאין ג' עשרונים וחצי ההין לנסך. לכן פרט הלכות כל אחד בפני עצמו.
סימן קעז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יח:
[ב] "זכר או נקבה"-- זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס.
- הלא דין הוא! ומה אם עולה --שכשרה לבא מן העוף-- לא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס, שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- אינו דין שלא יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס?!
- לא! אם אמרת בעולה -- שלא כשרה לבא נקבות כזכרים! תאמר בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים?!
- חטאת תוכיח! שכשרה לבא נקבות כזכרים ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס!
- [ג] לא! אם אמרת בחטאת -- שלא כשרה לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות, תאמר בשלמים שכשרו לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות?!
- המעשר יוכיח! שכשר לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס!
- לא! אם אמרת במעשר -- שהוא אחד מעשרה, תאמר בשלמים שהן אחד מאחד?! והואיל והן אחד מאחד-- יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס!
- תלמוד לומר "זכר או נקבה"-- הזכר ודאי והנקבה ודאית, לא טומטום ואנדרוגינוס.
זכר או נקבה: כבר כתבתי (סימן קנט) שלא היה צריך לומר בשלמים שיהיה זכר או נקבה שכל שלא אמר כמו בעולה "זכר תמים" ידעינן שגם נקבה כשרה. ומה שכתוב בשלמי בקר "אם זכר אם נקבה" בא לדרוש, כמו שבארנו שם. ומה שאומר בשלמי צאן "זכר או נקבה" בא ללמד שיהיה זכר או נקבה ודאי, לא טומטום ואנדרוגנוס. וכבר בארתי טעם הדרוש בכל פרטיו למעלה (סימן כב), עיי"ש.
ואמר בספרא דיש ללמדה במה מצינו: ( א ) מעולה, ( ב ) מחטאת, ( ג ) ממעשר -- שכל אלה פסולים לבא טומטום ואנדרוגנוס. ומשיב, שעל כל אחד יש פרכא. וכמאמר זה נמצא בספרא גבי עולה (ויקרא נדבה פרשה ג מ' ח-יא). ושם איתא גם מה מצינו מבכור. ופה קצר בדבר וסמך על מה שכתב שם. וכבר בארתי מאמר זה למעלה (סימן כב), קחהו משם.
סימן קעח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יח:
[ד] 'כשב'-- למה נאמר כשב? לרבות את הפסח לאליה.
[הערה: איך הוציא פסח מכאן ופה מדבר בשלמים? ואיך ריבה אליה ממלת "כשב"? ]
אם כשב: כל אורייתא "כבש כבשים כבשה כבשת" כתיבין בי"ת קודם לסי"ן, בר מן ארביסר בלישנא דקדם סי"ן לבי"ת.
- ששה מנהון בלשנא ד"כשב", וסימן:
- (א) "אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג, ז)
- (ב) "כאשר יוסר חלב הכשב" (ויקרא ד, לה)
- (ג) "כל חלב שור וכשב ועז" (ויקרא ז, כג)
- (ד) "אשר ישחט שור או כשב" (ויקרא יז, ג)
- (ה) "שור או כשב או עז" (ויקרא כב, כז)
- (ו) "אך בכור שור או בכור כשב" (במדבר יח, יז)
- ושבעה בלשנא ד"כשבים" והם: (בראשית ל, לב), (בראשית ל, לג), (בראשית ל, לה), (בראשית ל, מ), (ויקרא א, י), (ויקרא כב, יט), (דברים יד, ד).
- וחד "כשבה" וסימן: "נקבה מן הצאן כשבה" (ויקרא ה, ו).
ועם העיון מבואר דלישנא ד"כשב" ו"כשבים" נוטה יותר על שם המין ובא עמו תמיד מין אחר סמוך אצלו כמו "בבקר בכשבים ובעזים".
אמנם מה שכתוב פה "אם כשב" אין לו טעם דלא סמיך ליה "כשב או עז" והוא שם פרטי תחת סוג "צאן" שנזכר תחלה. וזה ששאלו חז"ל בספרא (הובא בפסחים דף צו-צז ובכמה מקומות) למה נאמר "כשב"? [וגם יש לפרש כפירוש רש"י שמלת "כשב" מיותר דכיון שאמר "אם עז" ידעינן שתחלה דבר בכשב; פירוש-- דאף ששם "צאן" כולל כבשים ועזים, כבר כתב הרד"ק בשרשיו שורש צון(?) שפעם כולל כולם ופעם פורט על אחד מהם כמו "ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים" (ש"א כה) שפירושו של "צאן" כבשים. ואם כן כשאומר אחר כך "ואם עז" היה די במה שכתוב "ואם מן הצאן" ויתפרש מן הכבשים]
ולמדו שבא לרבות את הפסח באליה. כי מה ששאר אימורים קרבים בפסח למדו בפסחים (דף סד.) וזבחים (דף לז) ממה שכתוב (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב...את דמם לא תזרוק ואת חלבם תקטיר" "דמו וחלבו" לא נאמר אלא "דמם וחלבם" - ר"ל ממה שכתוב "דמם וחלבם" בלשון רבים למדו שאינו מדבר בבכור לבד רק בכל קרבנות הדומים לבכור שהם מעשר ופסח. ועדיין לא ידענו שתהיה האליה קרבה בפסח דהא בעי שיהיה שלם (כפרש"י במנחות דף פג, ובפסחים (דף צז) טעם אחר). לכן אמר בלישנא ד"כשב" שגם שם אמר בלשנא ד"כשב" --"בכור כשב"-- להורות שכשב הנאמר שם הוא הנאמר כאן שאלייתו קרבה; שכן מטעם זה אמר גם בחטאת כשבה "כאשר יוסר חלב הכשב מעל זבח השלמים" (שתפס לשנא ד"כשב" שלא כדין כי אין מין אחר סמוך לו) להורות שיקרב האליה, כמ"ש בספרא (ויקרא חובה פרק יא מ"ד).
וגם יוכל להיות ששם "כשב" יבוא בו מצד חוזק גופו-- כש עב, כמו "שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו) והוא מצד אלייתו. לא כן שם "כבש" שבא מצד צמרו שמכבסין אותו כמ"ש דורשי הלשון. ו"כשב" דפה שבא בשינוי הלשון בא ללמד על "בכור כשב" דשָם; שמשם למד הקטרת אימורים בפסח שגם אלייתו קרבה.
סימן קעט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יח:
וכשהוא אומר "אם כשב"-- לרבות פסח-שעבר-זמנו ושלמים-הבאים-מחמת-הפסח לכל מצות שלמים: שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
- שיכול, הואיל ומה אם אביו אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, הבאים מכחו אינו דין שלא יטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק?!
- וכשהוא אומר "אם כשב"-- לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח לכל מצות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
אבל אינן נאכלים אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן. בן עזאי אומר אינן נאכלים אלא בלילה ואינן נאכלים אלא צלי.
[ הערה: באיזה אופן הוציאו ממלת "אם כשב" פסח שעבר זמנו וכולי ושיהיה זה מוכרח מלשון הכתוב? ]
אם כשב: יותר היה נכון שיאמר "ואם מן הצאן כשב הוא מקריב לזבח שלמים"; שלרוב יכלול חלוקה הראשונה בתחלת המאמר כמו שנאמר "אם עולה קרבנו מן הבקר" ולא אמר "אם עולה קרבנו, אם מן הבקר וגומר". אמנם כבר בארנו (בסימן כא) שיש הבדל בין השם שבא במאמר פשוט (שאז בא בדוקא) ובין השם שבא עם מלת "אם" (שלא בא בדוקא, רק לדוגמא), עיי"ש. וגם כבר בארתי (סימן קס) שמלת "אם" המיותר בא לפעמים לרבותא כמו "אם זכר"-- כל שהוא זכר.
וכן פירשו מה שכתוב "אם כשב", ר"ל כל שהוא כשב, יהיה באיזה אופן שיהיה, ובא לרבות פסח שעבר זמנו (זמן שחיטת הפסח) ושלמים הבאים מחמת פסח [והוא לפרש"י בזבחים (דף ז.) (דף לו.) ובחגיגה (דף יד). אבל בפסחים (דף צו.) פירש "שלמים הבאים מחמת פסח" מותר פסח כגון תמורתו ופסח שכפרו בעליו באחר. ועיין בתוס' זבחים (דף ט.) ד"ה ושלמים, ובפסחים (דף עא.) ד"ה לימד, ובראש השנה (דף ה ד"ה שלמי פסח) שהשיגו על רש"י ופירשו דשלמי פסח הוא מותר הפסח שדינו שיקרב שלמים].
ודינם לתנא קמא דנאכלים ליום ולילה כמו שלמד בספרא צו (צו פרק יב ) מן מה שכתוב בתודה "זבח תודת שלמיו", ועיי"ש. ולדעת בן עזאי דינו לענין אכילה כפסח, כי סבירא ליה מצד הסברה שאי אפשר שיצאו לקולא ונשארו לענין אכילה כמו שהיה דינן בהיותם פסח. אבל לענין החומרות שבשלמים כגון סמיכה ונסכים ותנופה (שאין נוהגים בפסח ונוהגים בשלמים) יש להסתפק אם יהיה דינם כ"אביהן", דהיינו כפסח (שבאו מכחו) או כשלמים, אחר שהן עתה שלמים. ומרבה זה ממה שכתוב "אם כשב". ועיקר לימוד הזה מיוסד בטבע הלשון שאם היה איזה הבדל בזה בין שלמים לשלמים (שהיה בנמצא מינים שהם שלמים כמו פסח שעברה זמנו ומותר הפסח שאין דינם כשלמים שנזכרו בפרשה זו) איך אמר "אם כשב קרבנו..ואם עז קרבנו" שמשמע שאין הבדל רק בין הבהמות שמביאין השלמים מהם, לא במיני השלמים עצמם.
וכבר דרשו (בזבחים דף ט) "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים"-- דבר הבא מן הצאן יהיה שלמים שמותר הפסח קרב שלמים. וקוטב דרוש הזה בארתי (בסימן סג?) ועליו אמר "אם כשב..אם עז" שמשמע אבל במיני השלמים אין שום הבדל. ואם כן מבואר שכל שהוא שלמים טעון סמיכה והוא הדין נסכים ותנופה, אחר שאין מדמים אותו לאביו שאין טעון סמיכה, והוא הדין לענין תנופה ונסכים. וזה שכוונו במה שאמרו וכשהוא אומר "אם כשב" - רצה לומר, ולא הבדיל הבדל אחר במיני השלמים עצמם, רק במיני הבהמות, מוכח שכל מיניו דומים בדיניהם. וליתר חיזוק סמכוהו על מלת "אם" שהוא מלה כוללת-- כל שהוא כשב, יהיה באיזה אופן שיהיה, דין כל שלמים שוה.
סימן קפ[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק יח:
[ה] "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.
- אם תאמר, כבר מעטתים מבן הבקר!?
- שיכול לא יביא צבור מבן הבקר שלמים נדבה -- שכן אינו מביא כיוצא בהם חובה, אבל יביא צבור מבן הצאן שלמים נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה...
- תלמוד לומר "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.
הוא מקריב: כבר בארתי (למעלה סימן קנח) שמה שכתוב "אם מן הבקר הוא מקריב" בא לדייק-- רק הוא, היחיד או השותפין, לא הצבור. ושם בארתי יסוד הדרוש הזה וטעמו. ואמר זה בבן הצאן שנית למעט צבור דהוה אמינא דאף שאין מביאין שלמים נדבה מבן הבקר -- דלא משכחת ליה שלמים בצבור; יביאו מבן צאן דמשכחת ביה שלמים בצבור בכבשי עצרת שמביאין אותם חובה, והוא הדין שיביאו נדבה.
ובודאי יש גם כן איזה סברה לטעות בהפך-- שאף שאין מביאין מן הצאן יביאו שלמים מן הבקר דאתרבי בנסכים או סברה אחרת, דאי לאו כן קשה -- לכתוב בבן צאן וליתי בן בקר מיניה.