התורה והמצוה ויקרא ג א

סימן קנו

ויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז:

[א] "ואם זבח שלמים קרבנו"-- ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.

אין לי אלא שלמים; ומנין לרבות את העולה? ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח? ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
ומנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא - מביא שלום לעולם.

[ב] דבר אחר: "שלמים"-- שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.

[ג] ר' שמעון אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים.

אין לי אלא שלמים שהן שמחה; ומנין לרבות את התודה? ארבה אני את התודה שהיא באה שלמים.
ומנין לרבות את העולה? ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח? ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
ומנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא, היה שלם-- מביא, היה אונן-- אינו מביא.

[ הערה: ( א ) איך מרבה כל הני מ"זבח שלמים" אחר שיש טעם לחלק ביניהם? נימא רק תודה ולא יותר. ( ב ) למה לי "זבח שלמים"? ירבה כל הני מן "קרבנו" כמו שמרבה עופות ומנחות, דהא אם היו עופות ומנחות בכלל "זבח" היה מרבה כולהו מן "זבח שלמים" לבדו. ( ג ) אם דריש "זבח שלמים" מה יעשה ביתר מקומות שכתוב "זבח שלמים" בתורה, יותר מארבעים פעמים! ועד פרשה צו כתוב שמונה פעמים "זבח שלמים" - מדוע לא דריש את כולם? ( ד ) דלמה שאמרו (במשנה ב') שלמים שהכל שלום בהן ואם כן ליכא לרבויי כל הני שהרי אין הבשר והעור לבעלים, אם כן יקשה "זבח" למה לי? ו"קרבנו" למה לי? ]

ואם זבח שלמים קרבנו: שם שְלָמִים בא בריבוי תמיד; ומצאנו הנפרד ממנו-- "וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט" (עמוס ה, כב) בשש נקודות. כמו כן: עֶבֶד מֶלֶך / עבדים מלכים.

ודעת ר' יהודה שהוא לשון שלום שמביא שלום לעולם, או מצד שהכל שלום בהם. וכן כתב הרד"ק במכלול וכן דעת בעל הפרחון.
ור' שמעון סובר כדעת הרמב"ן שהוא מן שָלֵם - והדקדוק מכריע כדבריו.

כי לדעת ר' יהודה ראוי שיאמר שְלומים כמו מן גָדול רָחוק קָרוב / גְדולים רְחוקים קְרובים. וכן נמצא "וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ" (תהלים סט, כג). אבל משקל שָלֵם, הגם שנמצא הרבוי ממנו שְלֵמִים, וכן דין משקל פָעֵל כמו שָכֵן זָקֵן / שְכֵנים זְקֵנים, ימצא ממקשל זה שישתנה בסמיכות למשקל אחר כמו כָתֵף יָרֵך גָדֵר שבסמיכות יאמר "כֶתֶף הבית" "יֶרֶך המזבח" "גֶדֶר אבניו". ולפי זה אחר ש"שלם מריאיכם" היא סמוך ובא בששש נקודות יצויר שיהיו הרבים ממנו דומה כמשקל הסמיכות ויאמר "שְלָמים".

והנה בכמה מקומות קראם "שלמים" סתם ולמה קראם פה בשם "זבח שלמים"? ובזבחים (דף ד) מנא לן דבעינן זביחה לשמה? דכתיב "ואם זבח שלמים"-- שתהיה זביחה לשם שלמים. ודלמא היינו שמייהו? מדכתיב "המקריב את דם השלמים..הזורק את דם השלמים" ולא כתיב "זבח" והכא כתיב "זבח" שמע מינה דבעינן זביחה לשמה. וכפי המבואר מן הספרא למד זה ממה שכתוב (ויקרא ג, ו) "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (כי בעלי הש"ס לא חשו לדקדק איזה פסוק ותפסו הפסוק הראשון תמיד כמו שבארתי במקום אחר).

הנה זה יסוד בלשון -- אם נלוה שם הסוג אל שם האישי בא להורות שדבר זה נוהג גם ביתר הסוג (כמ"ש באילת השחר (כלל צה, כלל צו)) ודרשו שבא להורות שגם זבח אחר הדומה לשלמים, מביא שלום בעולם לר' יהודה או אינו מביאו אלא כשהוא שלם לר' שמעון. [ומה שכתב "דבר אחר: שהכל שלום בהן..." הוא ליישב מה שקשה שאם כן למה נקראו אלה בשם שלמים ביחוד אחר שכל קרבן מביא שלום ויצדק עליו שם זה. ומשיב דשם האישי "שלמים" הוא מפני הכוונה השניה הרצופה בשם זה שהכל שלום בהן שזה מיוחד בשלמים לבדם. ועיין בתשב"ץ ח"א סימן צא)].

והנה בסדר ויקרא נמצא "זבח שלמים" שמונה פעמים. על ד' יש דרוש והם:

"ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו) - דבעי זביחה לשם שלמים כנ"ל.
"והקריב מזבח השלמים.." (ויקרא ג, ג) דגבי שלמי בקר.
ועוד בשלמי כבש (ויקרא ג, ט) יש בו דרוש (כמו שיתבאר בסימן קסה)
ועוד אומר בחטאת כהן משיח "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י) ודריש שם בספרא ללמד דמביא שלום לעולם (דיש לומר רק חטאת יחיד, לא כהן משיח כמו שיתבאר שם).

ונשארו עוד ארבעה שאין בם דרוש והם:

( א ) פה "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א).
( ב ) בחטאת נשיא "כחלב זבח השלמים" (ויקרא ד, כו).
( ג ) בחטאת שעירה "כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים" (ויקרא ד, לא).
( ד ) בחטאת כשבה "כאשר יוסר..מעל זבח השלמים" (ויקרא ד, לה).

ומרבה (א) תודה, (ב) עולה, (ג) בכור ומעשר ופסח, (ד) חטאת ואשם.

וכבר בארתי (למעלה סימן סא) שכפי חוקי הלשון צריך לומר "ואם זבח שלמים מקריב", בפעל. וכל מקום שבא שם "קרבנו" תחת הפעל יש בו דרוש, עיי"ש. ובא לרבות עופות ומנחות ויין ולבונה ועצים (שהגם שאינם קרוים "זבח" כמו שמבואר בספרא (צו פרק יג מ"ד)), אחר שקרוים בשם "קרבן", הם מביאים שלום לעולם לר' יהודה או שאינם מביאם אונן לר' שמעון. ועיין בזבחים (דף צט.) שם הובאו דברי ר' שמעון, עיי"ש.

ועל המקומות שנכתבו "זבח שלמים" מן פרשה צו ואילך תמצא הדרוש בכל מקום במקומו.

ומה שכתב פסח פירשו בגמרא זבחים (דף ק) לתירוץ אביי (דהכי קיימא לן כמו שהביא הרמב"ם (פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ט)) דהיינו במת לו מת קודם חצות, ודלא כקרבן אהרן.

סימן קנז

ויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז:

[ד] "מן הבקר"-- לרבות את אחד עשר. "מן הבקר"-- להוציא את התשיעי.

מה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי?
אחר שריבה הכתוב, מיעט! שתמצא אומר אימתי הקדש עושה תמורה, לפניו או לאחריו? הוי אומר לאחריו. מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה.

מן הבקר: כבר בארנו (למעלה סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם המין בלא ה' הידיעה (שאז יכוין על כל אישי המין, יהיה מי שיהיה) ובין אם יזכירנו בה' הידיעה עם מלת "מן" (שאז יורה הקצתית; שלא כל אישי המין יקח). ושם (בסימן יח) בארנו דרושי רבותינו בכל מקום שבא כן כמו "מן הבהמה מן הבקר...מן הצאן" בא תמיד למעט. אמנם בכל זה הלא אפשר שידבר בלא שם הכלל כמו "והביא פר בן בקר לחטאת", "אם כשב הוא מביא את קרבנו" -- שיכוין רק על הפרטי הנקרב. ולפי זה במה שכתב "הבקר", שכולל המין, מרבה את המין כולו. ובמה שכתב "מן הבקר" ממעט שלא כל המין.

ודריש הריבוי לרבות אחד עשר של מעשר והמיעוט למעט התשיעי. שהדין הוא שאם קרא לתשיעי "עשירי" ולעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" ששלשתן מקודשין כמו שלמד בספרא בחקותי (בחקתי פרק יג מ"ב). ועל זה אמר שם המין-- כל מין בקר, אף הבא על ידי טעות מעשר, שקרב שלמים. ומלת "מן" ממעט את התשיעי שאינו קרב, רק נאכל במומו לבעלים.

[במה שכתבנו תבין מה שאמרו בזבחים (דף ט.) וממאי דבמותר פסח כתיב (מה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים") דלמא במותר אשם כתיב!? אמר רבא אמר קרא "ואם מן הצאן"-- דבר השוה בכל הצאן. מתקיף לה ר' אבין בכל אתר אתה אומר "מן" להוציא והכא "מן" לרבות!? א"ר מני הכא נמי "מן" להוציא, דלא אתי בן שתי שנים ונקבה. וכוונתו שממה שכתוב "הצאן", שם הכלל, מבואר שהוא ריבוי, דבר השוה בכל הצאן, רוצה לומר המין כולו, לא אשם. ומה שכתב "מן" הוא משום דלא משכחת בכל המין, דלא אתי בן שתי שנים ונקבה].

ובאר בספרא שלכן מרבה אחד עשר וממעט תשיעי משום דאי אפשר שיעשה תמורה אלא לאחר שהוא עצמו קדוש למעשר, לא התשיעי שעדיין לא קדוש העשירי (וסתם ספרא ר' יהודה כמ"ש על ברייתא זאת בבכורות (דף סא.) והוא לשיטתו דסבירא ליה דטעות מעשר תמורה הוי. אבל לר' שמעון (שם במשנה דף ס) שאינו משום תמורה, לא שייך סברא זו. ובזה יש לפרש מה שאמר אביי בתמורה (דף כא.) תשיעי של מעשר רחמנא מעטיה-- "העשירי" להוציא תשיעי, שזה לישב גם אליבא דר' שמעון).

סימן קנח

ויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז:

[ה] "הוא"-- היחיד מביא שלמים ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ובנדבה ושלמים באים בנדר ובנדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה נדבת ציבור, אף שלמים שהן באים בנדר ובנדבה יבואו נדבת ציבור!
[ו] מנחה תוכיח! שהיא באה בנדר ובנדבה ואינה באה נדבת ציבור!
לא! אם אמרת במנחה -- שאין באה נדבת שנים! תאמר בשלמים שהן באים נדבת שנים?!
עולה העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור!
[ז] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאין באה חובת ציבור, תאמר בשלמים שהן באים חובת ציבור?! הואיל והן באים חובת ציבור יבואו נדבת ציבור!...
תלמוד לומר "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

הוא מקריב: בכל מקום שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא לדייק-- אותו הגוף דוקא, לא זולתו. (אם לא במקום שיש איזה גדר הפוך וסתירה). וכמו שפרש"י על פי חז"ל (בר' כד ס) "אחותינו את היי לאלפי רבבה" אותו ברכה שנאמר לאברהם יהי ממך ולא מאשה אחרת.ובמדרש ויקרא רבה (פ"א) "כאשר שמעת אתה ויחי"-- אבל אומות העולם שמעו הדיבור ומתו. ודומיהם רבים (כמו שחשבנו באילת השחר כלל רט).

וכן מה שכפל פה "הוא מקריב" ולא אמר "אם מן הבקר מקריב" בא לדייק רק הוא, היחיד (או השותפין שגם הם בכלל יחיד בפרשה זאת), לא הציבור.

ובאר דאף שבלי זה נדע דהפרשה מדבר ביחיד, היה מקום ללמד מן הדין שיביאו כמו שמביאין עולת בהמה (כמו שהובא (ויקרא נדבה פרשה ג מ"ד)). ואין לומר מנחה תוכיח, דשאני מנחה שגם שותפים אין מביאים אותה (כמו שמובא (ויקרא נדבה פרק י "מ"ה) מן "קרבנו"). ואין לומר עולת העוף תוכיח, דשאני עולת העוף שאינה באה חובת צבור, אבל שלמים שבאים חובת ציבור (שני כבשי עצרת) ושותפים מביאים אותה (כמו שלמד בספרא אמור (אמור פרשה ז )) דומה כעולת בהמה שגם הציבור מביאים אותה. לכן צריך קרא.

וצריך עיון הא בספרא (אמור פרשה ז מ"ו) למד לה מלימוד אחר, עיי"ש.

סימן קנט

ויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז:

[ח] 'זכר'-- לרבות את הולד; 'ונקבה'-- לרבות את התמורה.

'זכר'-- לרבות את הולד הלא דין הוא! מה אם תמורה --שאינה גידולי הקדש-- כשרה לקרב, הולד --שהוא גידול הקדש-- אינו דין שיכשר לקרב?!
לא! אם אמרת בתמורה שהיא נוהגת בכל הקדשים! תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים!? הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים - לא יכשר לקרב!
תלמוד לומר 'זכר'-- לרבות את הולד.

[ט] 'נקבה'-- לרבות את התמורה הלא דין הוא! מה אם הולד --שאינו נוהג בכל הקדשים-- כשר לקרב, תמורה --שהיא נוהגת בכל הקדשים-- אינו דין שתכשר לקרב?!
לא! אם אמרת בולד -- שהוא גידול הקדש! תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש?! הואיל ואינה גידול הקדש - לא תכשר לקרב!
תלמוד לומר 'נקבה'-- לרבות את התמורה.

[ הערה: ( א ) מדוע למד מן "זכר" ולד ומן "נקבה" תמורה ולא בהפך? וממה שאמר בכל אחד הלא דין הוא מבואר שולד נלמד רק מן "זכר" ותמורה רק מן "נקבה". ( ב ) מה מקשה והלא דין הוא!, והלא אם יכתב "זכר" לבד או "נקבה" לבד נטעה שאין כשר רק זכר או נקבה. ]

אם זכר אם נקבה: כבר בארתי (בסימן כב) דכל מקום שאומר שם הסוג כולל זכר ונקבה ואין צריך לבאר שיכול להיות שניהם, דכל שלא אמר כמו בעולה "זכר תמים יקריבנו" ידעינן שבין זכר בין נקבה כשרים. ולמה הוצרך להודיע פה "אם זכר אם נקבה"? ולמדו רבותינו משום דאף שזכר ונקבה כשרים, מכל מקום המורכב משניהם כמו טומטום ואנדרוגנוס-- פסולים, כמו שלמד (ויקרא נדבה פרק יח מ"ב). והוה אמינא שהוא הדין בזכר הבא מכח נקבה, וכן נקבה הבאה מכח זכר - פסולים. קמ"ל.

והנה זכר הבא מכח נקבה משכחת בולד קדשים שהולד הזכר בא מכח קדושת אמו שהיא נקבה, וזהו שאמר "זכר"-- לרבות את הולד. ונקבה הבאה מכח זכר משכחת בתמורה אם המירו נקבה בזכר של קדשים דאתיא מכח קדושת זכר. וזהו שאמר "נקבה"-- לרבות תמורה. ורצונו לומר כיון שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית, כשרה.

[וברייתא זו הובאה בתמורה (דף יז:) ומקשה אימא "זכר" לרבות את התמורה, "נקבה" לרבות את הולד! ומשני, ולד לשון זכר משמע, תמורה לשון נקבה משמע. ונוכל לכוין גם דְבָרַי בכוונתם שמלשון "זכר" משמע שמרבה ולד ומלשון נקבה משמע שמרבה תמורה וכמ"ש, ואגב תפס לסימן ש"ולד" לשון זכר ו"תמורה" לשון נקבה כי דברי חז"ל כפטיש יפוצץ סלע.]

ובארו שאי אפשר ללמוד ולד מקל וחומר מתמורה שיש לו קולא (שאינה גידולי הקדש), כי לעומת זה יש לו חומרא (שנוהגת בכל הקדשים), וולד לא משכחת בעולה ואשם בכור ופסח שהם זכרים. וכן אין ללמוד בהפך -תמורה מולד- כי יש לומר בהפך. [ומה שאמר שתמורה נוהגת בכל הקדשים פירושו בקרבנות יחיד, כמ"ש בתמורה (דף יד).]

והנה הקושיא שהקשה בשניהם והלא דין הוא! אין פירושו שיכתב "זכר" לבד לרבות ולד, או "נקבה" לבד לרבות תמורה, והשני נלמד מקל וחומר - דזה אינו; דאם יכתב "זכר" לבד נאמר שאין כשר לשלמים רק זכר, וכן אם יכתב "נקבה" לבד. רק הקושיא הוא הלא דין הוא ואם כן מיותר מלת "נקבה" ונדרש ממנה תמורת בעל מום שלמד (במשנה י) מן מלת "אם", ולמה כתב "אם". וכן בקושיא הראשונה "זכר"..והלא דין הוא! רוצה לומר ומיותר מלת "זכר" לולד בעלי מומין ולמה לי רבויא של מלת "אם".

סימן קס

ויקרא ג א:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז:

אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים; ולדות ותמורות של בעלי מום מנין? תלמוד לומר "אם זכר"-- לרבות ולד בעל מום; "אם נקבה"-- לרבות תמורת בעל מום.
אלו הן בעלי מום: כל שקדם הקדשן את מומן. הא אם קדם מום קבוע להקדשן (ונפדו) הרי אלו כהקדש נכסים.

ר' יהודה אומר, הרי הוא אומר (שמואל א יז, לו) 'ארי ודוב הכה עבדך'. אין לי אלא ארי ודוב; ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי? תלמוד לומר "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ".

[ הערה: מה חדש ר' יהודה ומה בעי הכא? ומה שכתב בקרבן אהרן שר' יהודה בא לומר כשם שרבינו ולד עם אמו ממלת "אם" כן גם כן ממלת "גם" רבינין דוב עם ארי -- אינו מספיק, כי אין דמיון זה לזה כלל ]

אם זכר אם נקבה: מלת "אם" הונח בעצם על התנאי או על החלוקה וכדומה, לא במקום מלות "בין...בין". ובכל מקום שבא על כוונה זו יפורש לרבותא-- "לבלתי לכת אחר הבחורים אם דל אם עשיר" (רות ? ), רוצה לומר כל דל וכל עשיר שיהיה. וכן "אם בהמה אם איש לא יחיה" דרשו כל מין בהמה וכל מין איש ומרבה חיה ואשה כמו שבארנו גדר זה למעלה (סימן כא).

וכן פה היה לו לאמר "זכר או נקבה" כמו שכתב בשלמי כבש, ותפס "אם זכר" - רצונו לומר כל זכר, "ואם נקבה" כל נקבה. ומרבה מזכר ולד בעל מום שכבר אמרנו (בסימן הקודם) שמה שכתוב פה "זכר" שמיותר בא מרבה אף הולד ומוסיף במלת "אם" אף ולד בעל מום, ומן "נקבה" מרבה תמורה ומוסיף במלת "אם" אף תמורת בעל מום. (דממה שכתוב "לא ימיר אותו טוב ברע..." לא נדע דכשרים לקרב).

[ובאר שזה רק בקדם הקדשן את מומן אבל אם קדם מומן להקדשן לא חל עליהם רק קדושת דמים. ובילקוט לא גרס "ונפדו", וכן הראב"ד מחקו מן הספר.]

ור' יהודה לשיטתו דסבירא ליה בתמורה (דף יב.) ולד עושה תמורה וסבירא ליה דמה שכתוב "אם נקבה" בא לרבות אף שהתמורה בא מן הולד שנרמז במלת זכר. ומביא דוגמא לדרשה זו במה שכתוב "גם את הארי וגם הדוב הכה עבדך" שמלת "גם" בא לרבות תמיד, רוצה לומר כי גדר מלת "גם" לתוספות בכל מקום. [וכתב הרד"ק במכלול שמה שכתוב "למה אשכל גם שניכם" -- כל אחד לרבות חבירו. וכן "גם בני ישראל" (שמות יב). וכן "גם כעס" (שמאול א א ?), רצונו לומר כעס אחר כעס. וכתב שם שמה שכתוב "גם אתם גם בני ישראל", "גם אנחנו גם אתה" (בראשית מג ?), "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (שם מד ?), "גם רכב גם פרשים" (שם נ ?) -- כל אלה לפי שאין דבר מוקדם בענין הכוונה לכן אמר גם עם הקודם, כי יכשר היותו אחרון, לפיכך יאמר "גם" עם כל אחד. וכן "וילכו גם אחיו" לפי שאמר בתחלה "ויצוו אל יוסף" ידמה ששלחו אליו אנשים נכבדים ואחר כך הלכו גם הם. והכל ענין ריבוי, עיי"ש. ועל זה בנו יסודתם שאמרו בכל מקום ש"גמין" רבוין, כמ"ש במקום אחר.] ואמר ר' יהודה שמה שכתוב "גם את הארי" מוכרח שמוסיף על השני שהוא הדוב, ובמה שכתב "גם את הדוב" מוסיף על הראשון שהוא הארי; כי היה ארי עם דוב ודוב עם הארי. וכן מלת "אם" פה שבא לתוספת כאילו יאמר "גם זכר גם נקבה" יכוין גם ולד עם התמורה וגם תמורה עם הולד שהוא ולד תמורה. והנה בתמורת ולד יש רבותא דולד עושה תמורה אבל בולד תמורה אין רבותא מצד עצמו ולכן מוקי להאי ריבוי ד-"אם זכר" לרבות ולד בעל מום. ותמורת בעל מום למד מסברא.