התורה והמצוה ויקרא א ו-ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן מה[עריכה]

ויקרא א ו:
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[א] 'והפשיט ונתח'-- יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח? תלמוד לומר "..העולה"-- מפשיט כולה ואחר כך מנתחה.


[הערה: המפרשים פירשו שהעולה מיותר, וזה אינו, דהלא דריש שם "העולה" בסימן שאחרי זה. ומ"ש שיכתב "והפשיט" סתם זה אי אפשר דהכרח לכתוב הכינוי או שם הפעול. ]

והפשיט את העולה:    דע שכלל בלשון ששני פעלים הבאים על פעול אחד:

  • אם שני הפעלים רצופים כאחד, יבואו זה אחרי זה, וגוף הפעול או הכינוי שתחתיו יכתב אחר שני הפעלים כמו "לושי ועשי עוגות", "ויראו ויקחו איש מטהו", "ומחצה וחלפה רקתו", "משכו וקחו לכם צאן".
  • אבל אם שני הפעלים אינם רצופים רק מחולקים בזמן או בתנאיהם, יבוא הפעול אחר הפעל הראשון והפעל השני יבוא בכינוי כמו: "ויחנו על גבעון וילחמו עליה" וכדומה, כמו שתראה עוד לקמן (סימן שפ).

והנה אם היה ההפשטה והנתוח נעשים כאחד --שיפשיט אבר אבר וינתח-- היה אומר "והפשיט ונתח את העולה". וזה שאמר "והפשיט...ונתח" (ר"ל אם היו כתובים רצופים) יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח. אבל כשכתוב "והפשיט את העולה ונתח" ידעינן שהם פעלים מחולקים שמפשיט כולה ואחר כך מנתחה.

סימן מו[עריכה]

ויקרא א ו:
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[ב] יכול אין טעון הפשט אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה":  מה עולת נדבה טעונה הפשט, אף עולת חובה-- תטען הפשט.
[ מה לעולת נדבה שאין לו חליפין תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין! - עיין במלבי"ם ]

[ג] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?

ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן":  מה עולת בקר טעונה הפשט, אף עולת הצאן-- תטען הפשט.
[ מה לעולת בקר שנתרבה בנסכים תאמר בעולת צאן שנתמעט מנסכים - עיין במלבי"ם ]
  • [ד] אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין?
  • אין לי אלא של ישראל; של עבדים מנין?
  • עד שאתה מרבה להביא את של עובד אלילים מנין?

תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.


  • מה ראית להביאן להפשט ונתוח ולהוציאם מן הסמיכה?
אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מביאם להפשט ונתוח? שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם, ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים.
  • [ה] ר' חייא אומר, צא וראה את מה מיעט הכתוב למעלה; את הקריבים או את המקריבים? --הוי אומר המקריבים. אף אני אמעטם מן הסמיכה מפני שאני ממעט את המקריבים ולא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאני ממעט את מעשה עולה בעצמה.


[ו] אין לי אלא שנשחטה לשמה; שלא לשמה מנין?   תלמוד לומר "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה.



[ הערה: מי הגיד לו לרבות כל אלה? נאמר שאינו מרבה רק עולת חובה ועולת צאן כמו גבי סמיכה? ]

והפשיט את העולה: כבר בארנו (בסימן ל ובסימן מא) שמחוקי הלשון שלא להחזיר את השם בכל פעם רק יזכירנו על ידי כינוי. ובכל מקום ששונה את השם שנית דרשוהו חז"ל. וכן פה, היה לו לומר "והפשיט אותה". (וכן יפלאו השינוים שבאו בפרשה זאת, שתחלה אמר "יקריבנו..יקריב אותו", שחוזר לבן הבקר, וחזר אל העולה-- "וסמך ידו על ראש העולה", ושוב תפס "ושחט את בן הבקר", ובהפשט חזר אל "העולה", וברחיצה תפס "וקרבו"-- שחוזר אל "בן הבקר")

ובארו חז"ל שמלמדנו שצורך ההפשט הוא מפני שהוא עולה, עד שכולל שכל שהיא עולה טעונה הפשט. וכבר בארנו שאחד מדרכי חז"ל בדרוש הזה ששם הנשנה אינו דוקא השם הראשון (כמו שנתבאר באילת השחר כלל קלח). ואחד שהעולה הנזכר למעלה "וסמך ידו על ראש העולה" כולל עולת חובה ועולת הצאן כמו שדרש (בפרק ד מ"ג,ד,ה,ו) -- מוסיף פה דאף עולת נשים ועבדים טעונה הפשט, הגם שאין טעונים סמיכה. [ומה שגריס של גרים צריך למחוק].

וכן עולה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (ולפי דעתי יש חסרון בספר וצריך לומר במשנה ב בסופו "מה לעולת נדבה שאין לו חליפין תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין!" (כמ"ש בפרשה ג משנה ב ופרשה ד מ"ו); ובסוף משנה ג' צריך לגרוס "מה לעולת בקר שנתרבה בנסכים תאמר בעולת צאן שנתמעט מנסכים" (כמ"ש בפרשה ד מ"ד). שאי לאו כן לא מובן מה שכתב ודין הוא! ולא משיב דבר).

ובאר במשנה ד' בטעם שראוי למעט עכו"ם ונשים מסמיכה (כמו שמעט אותם פרשה ב משנה א ב מ"בני ישראל") ולרבות אותם להפשט ונתוח מפני שמ"בני ישראל" מוציא הבעלים מהחיוב המוטל עליהם שהיא הסמיכה, לא ההפשט ונתוח שאינו חיוב על הבעלים רק בכל אדם.   ור' חייא באר הטעם מפני שמ"בני ישראל" מעט את המקריב, לא את הקרבן, דהא לא כתיב "עולת בני ישראל".

סימן מז[עריכה]

ויקרא א ו:
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[ז] "ונתח"-- יכול ינתח נתחיה לנתחים?   תלמוד לומר "אותה"-- אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים.

יכול אף הפסולה תהיה טעונה הפשט ונתוח?   תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "אֹתו"-- כשרה ולא פסולה, ופסולה שעלתה על גבי המזבח, קריבה כמות שהיא.



[ הערה: איך דריש מן "אותה" שני דרשות מפורדות? מדוע לא דריש "ונתח אותו" בעולת הצאן? (ג) מדוע נשנה דרוש זה בספרא גבי עולת הצאן שאין שם מקומו לפירוש המפרשים? ]


ונתח אותה לנתחיה:    למ"ד "לנתחיה" היא למ"ד החלוקה כמו "למשפחותיהם", "לגבולתיה", "למינהו", "לבנותיה", "למחלקותיה". ויש הבדל בין אם בא השם בכינוי, שאז מורה על כלל החלקים הנמצאים בו, ובין אם בא בלא כינוי כמו "ויקריב את ביתו לגברים" (יהושע ז), "ואעמיד את העם למשפחות" (נחמיה ד) רוצה לומר משפחה אחר משפחה. אבל כשאומר "למשפחותיו" רוצה לומר כל המשפחות הנמצאות. וכן כשאומר "לנתחיה" היינו לכל הנתחים הנמצאים בבן הבקר.

ובכל זה עדן לא נדע איך וכמה ינתח. כי פעל "נתח" מצאנוהו על גוף הניתח לנתחים גדולים כמו "וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים" (שופטים יט), ועל נתחים קטנים הנעשים לקדרה-- "אסוף נתחיה אליה" (יחזקאל כד). וגדר פעל "נתח" והבדלו מריעיו, על החלוקה הנעשית על איזה סדר מיוחד; אם חלוקת בעל חי לאיבריו כמו שיעשו הטבחים והרופאים, אם חלוקת הנתחים הגדולים לקטנים כמו שיעשו המבשלות. והכל נכנס בכלל "לנתחיה".

וז"ש בספרא יכול ינתח נתחיה לנתחים? ת"ל "אותה"   ובאורו כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי כמו "וְהִקְרִיבוֹ הכהן אל המזבח" (ויקרא א טו), "וּשְׁחָטוֹ פתח אהל מועד" (שם ג ב); ולפעמים יציינו על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" כמו "והקריב אותו" (ויקרא ג, ז), "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח). וחלילה לחשוב שתהיה לשון תורתינו כעיר פרוצה אין חומה שידבר פעם כך ופעם כך כפי השלוח. והיה לחכמינו הנאמנים בזה יסוד חזק, שעליו בנו דרושים רבים מאד, שכל מקום שירמוז גוף הפעול סתם, ירמזהו על ידי כינוי-- "והקטירוֹ" "ושחטוֹ" "והביאהּ" וכדומה; אבל במקום שרוצה לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא אז יציינהו על ידי הכינוי הדבק אל מלת "את".

וזה יהיה בשני פנים:

  • ( א ) אם שירצה לאמר שהפעל ישתרע על כל עצמותו של גוף הפעול בכולו, ועל זה נבנה הדרוש הראשון, שממה שכתוב "ונתח אותה" פירושו את הבהמה בעצמה, לא נתחיה (שמלת "את" תופס גוף הפעול -- "אותה" בעצמה). ועל זה אמר בספרא (מובא בחולין דף יא) ולא נתחיה לנתחיה.
  • ( ב ) או שיכוין למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר רק על הפעול לבדו, "אותה" ולא זולתה. ועל זה נבנה הדרוש השני -- "אותו"-- כשרה ולא פסולה. [וצריך לומר "אותו"]. וזה הוציאו ממה שכתוב שנית בעולת הצאן "ונתח אותו לנתחיו" (וכמו שספרתי כל הדרושים הנמצאים בספרא על מלת "אותו" באילת השחר כלל קן).   וכבר בארנו (למעלה סימן כב) שכל הדברים שנכפלו בבן צאן הם למותר וחז"ל דרשום כאילו כתובים ב' פעמים בעולת בקר. ודרש ממה שכתוב בעולת צאן "ונתח אותו"-- רק אותו שהיא הכשר שממנו מדבר, אבל זולתו שהוא הפסולה שנשחטה במחשבת פיגול וכדומה, אין צריך הפשט ונתוח. אף שדינם שכל הפסולים אם עלו לא ירדו, בכל זאת -- תקרב כמות שהיא כמ"ש בזבחים (דף פה).

סימן מח[עריכה]

ויקרא א ז:
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[ח] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח": אמר ר' יהודה, מנין להצתת האליתא (ס"א האש) שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת?    תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".   אמר ר' שמעון, וכי עלה על לב שהזר קרב לגבי (ס"א על גבי) מזבח?! אם כן מה תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"?   למד על הצתת אליתא שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.


[ הערה: במה פליגי ר' יהודה ור' שמעון? ועוד כמה קושיות שהערו המפרשים בסוגיא דגמ' יומא (דף מה) ]

ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח:    הנה יפלא מאד איך יצויר שיצוה לתת אש לצורך עולת נדבה (שממנה מדבר פה) ( א ) הלא מוזהרים שלא לכבות אש המערכה, ( ב ) הלא כבר ערכו המערכה לצורך תמיד של שחר שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר?

ולפי הפשט מבואר שדבור זה היה לו צורך בעת המסעות, שאז כבו את האש בהכרח. ואם קרה שחנו אחר חצות היום שכבר עבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה היה צריך להבעיר אש המערכה בשבילה, ומזה דבר פה.   ומן המערכה התמידית בכל בקר דבר בפר' צו שאמר "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר" (ועי' מה שכתבנו לקמן סימן נא).

והנה בספרא (צו פרק ב מ"י) אמר בשעת מסעות מה היו עושין לה? (לאש המערכה) ר' יהודה אומר כופין עליה פסכתר. ר' שמעון אומר מדשנין אותה שנאמר "ודשנו את המזבח". ומפרש בירושלמי (פרק ד דיומא הלכה ו) שלר' יהודה פירוש "ודשנו" שיחנו עליה דברים דשנים שלא תכבה האש.

על פי זה תראה שר' יהודה ור' שמעון בספרא פה הולכים לשיטתם. כי ביומא (דף מה) מפרש שר' יהודה משיב לר' שמעון שאמר וכי סלקא דעתך שזר קרב על גבי המזבח? דאפשר דקאי אארעא ועביד במפוחה. ור' שמעון אמר דלאו אורח ארעא למעבד הכי.  וכל אחד צודק לשיטתו. שלר' יהודה שלא כבה האש בעת המסע ומה שכתוב "ונתנו בני אהרן אש" הוא רק להבעיר המערכה וזה יכול לעשות בקל על ידי מפוח; ולכן לדידיה בא הכתוב להשמיענו שיהיה על ידי כהן.    ור' שמעון לשיטתו שכבה אש המערכה בעת המסעות, ופירוש "ונתנו אש" שיביאו אש מן ההדיוט, לדידיה לא אורח ארעא למעבד זאת על ידי מפוח כי צריך לערוך הקסמים על ראש המזבח ולהבעירם. ולדידיה אין צריך ללמד שיהיה בכהן, וכי ס"ד שזר קרב לגבי מזבח?, ועיקר הלימוד שהנתינה תהיה על המזבח.

ומבואר בספרא (צו פר' ב מ"ז) שר' יהודה דריש שתהיה הצתת האליתא בראש המזבח מן "והאש על המזבח תוקד בו", ור' שמעון סבירא ליה כר' יוסי שם.

סימן מט[עריכה]

ויקרא א ז:
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[ט] "ונתנו בני אהרן הכהן", מה תלמוד לומר "הכהן"? ממשמע שנאמר "אהרן" איני יודע שהוא כהן?! אם כן למה נאמר "הכהן"?  --בכיהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה.   ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה?  תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "הכהנים"-- בכהונם.  הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול-- עבודתן פסולה.


[י] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"-- אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט.  אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים; אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.


[ הערה: איך מפרש "אהרן הכהן" על הכהנים הגדולים שלובש שמונה בגדים, והלא מ"ש "ונתנו בני אהרן הכהן" הם כהנים הדיוטים? ומה שאמר ומנין לכהן הדיוט וכולי מאיזה פסוק מוכיח זה? ומה רצה במה שאמר אש שירדה בימי משה וכולי -- מה ענינה לפה? ]

בני אהרן הכהן:   פה לבד מצאנו שיזכיר אל בניו תואר "בני אהרן הכהן". ויש הבדל בין כל מקום שאומר "בני אהרן" סתם ובין פה שאמר "..הכהן". כי כל זרע אהרן זכו בכהונתם מצד שהם בני אהרן, אבל הכהנים המשוחים תחתיו מבניו לכהונה גדולה הם זכו בכהונה גדולה לא מצד שהם בני אהרן, רק מצד שהם "בני אהרן הכהן" -- כי זכו בכהונה גדולה שהיא כהונתו של אהרן.

ומבואר שדבר פה על כהנים הגדולים מבניו אשר בזכותם עמדה איש השמים ונתחברה באש של הדיוט; שאף שנתינת האש אינו צריך כהן גדול, מכל מקום היה העמדתו בכחו של הכהן המשיח ובזכותו. כי האש העליון אשר הוא המשתוה ומתיחס אל הרוחניות לדקותו ורוחניות, (עד שמצד זה ימליצו בו את האורות הנשגבים האלהיים מצד שני איכותיו שהם ההארה והשריפה שבו, כמ"ש "והיה אור ישראל לאש") היה במקדש על המזבח והמנורה והיה מתראה בכח ההארה שבו, ושניהם בזכות הכהן הגדול, כמו שכתוב על נר מערבי משמת שמעון הצדיק מצאוהו שכבה. ועל ידי כן אמרו (במשנה י, וביומא דף יג ודף כא) שאף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, דהא אמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש".

ולבל תאמר שזה היה מפני שיהיה עת שיסתלק אש העליון -- על זה הביא שהאש לא נסתלקה עד שסלקה מנשה, ובימי שלמה נסתלקה ממזבח הנחושת אל מזבח אבנים [כמ"ש בסדר עולם (פרק טו) ובזבחים (דף סא:). ויש שם שני תירוצים, עיי"ש] ואתיא סתמא כר' יהודה (בספרא צו פרק ב מ"י) דפסכתר היו כופין עליו, וכנ"ל סימן הקודם. וגם לר' שמעון, אף שנסלתקה בעת המסעות, ירדה בכל עת בעת החניה, ובכל זה היו צריכים להביא אש מן ההדיוט כי האש הרוחני לא חלה רק בזכות הכהן הגדול ובכח אש ההדיוט והתלהבותו לעבודת ה' כמו שהובא במדרש שיר השירים "סמכונו באשישות"-- בשני אשות, באש שלמעלה ובאש של מטה. ולכן הזכיר פה בנתינת אש "בני אהרן הכהן", שהוא הכהן הגדול.

אולם, מה מלמדינו זה לדינא? אמרו חז"ל שבא ללמד דאף בעבודה דלא מעכבה כפרה (כן פירשו בזבחים דף יח) צריך שיהיה להם כהונה בזמן שבגדיהם עליהם וכולי.

ומה שכתב ומנין לכהן הדיוט וכולי ת"ל "הכהנים" בכהונם -- היה נראה כפי השערתי שיליף לה מן "וזרקו בני אהרן הכהנים" דכתיב בבן צאן, כי ראינו שכתבה התורה בעבודה ראשונה של עולה ושל מנחה ושל שלמים "בני אהרן הכהנים" ללמד על כל עבודות העולה והמנחה והשלמים דצריך כהן כשר ולא בעל מום כמ"ש (בסימן לח). ועוד כתוב "וערכו בני אהרן הכהנים" שהוא מיותר ונדרש בספרא (ויקרא נדבה פרק ו מ"א). ונשאר "וזרקו בני אהרן הכהנים" שבבן צאן שמיותר להורות דרוש דפה -- "הכהנים" בכהונם.  אמנם בגמ' זבחים (דף יח) גריס "וערכו בני אהרן הכהנים"-- בכהונם וכולי -- ואתיא כר' ישמעאל לקמן (שם) דלדידיה "וערכו בני אהרן" מיותר, אבל לר' יהודה (סתמא דספרא) שדריש שם "הכהנים" לרבות הקרחנים נראה שדריש מן "וזרקו בני אהרן הכהנים" שבעולת זאת [ועיין זבחים (דף כה:) ואלא כהן למי לי, וצריך עיון]

סימן נ[עריכה]

ויקרא א ז:
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

[יא] "וערכו עצים על האש"-- עצים על גבי האש ולא האש על גבי עצים.


וערכו עצים על האש:   כבר בארנו (בסימן ל) שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם רק ירמזנו על ידי כינוי, והיה לו לומר "וערכו עצים עליו". ובכל מקום שנשנה השם שנית דרשוהו חז"ל. ואחד מדרכי דרושיהם בזה שדרך לשנות השם להורות שבא בדוקא (וכמו שבארנו באילת השחר כלל קמג). שאם יאמר "וערכו עצים עליו" נאמר שיערך כפי המורגל, שמשימין עצים ומבעיר בהם אש. לכן באר שיהיו דוקא "העצים על האש". וז"ש בספרא (והובא בירושלמי רפ"ב דיומא) עצים על גבי האש ולא האש על גבי עצים.

סימן נא[עריכה]

ויקרא א ז:
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.
ויקרא ו ה:
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ה:

אמר ר' שמעון, מנין לרבות שני גזירי עצים [בשני כהנים --מלבי"ם] למערכה על התמיד של בין הערבים?   תלמוד לומר "וערכו עצים על האש".


[ הערה: הלא פה דבר מעולת נדבה ואיך למדו ממנו לתמיד של בין הערבים? ( ב ) ומדוע לא פירש על תמיד של שחר כפירוש המפרשים? ( ג ) ומ"ש ביומא דף כו דנימא קרא ובער ובערו אין לו פירוש, הלא תחלה יערכו העצים ואחר כך יבערו האש כמנהג. ]

וערכו עצים על האש:   כבר בארנו (בסימן מח) שפשטות הכתוב מדבר בעת הנסיעה והחניה, אם קרה שחנו אחר חצות היום שעבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה שיערוך מערכה בשבילה. ובזה תבין מה שלמד בספרא (הובא ביומא דף כו:) לרבות שני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים, וזה מפני שאי אפשר לומר שבא הכתוב רק לצורך עולת נדבה, דהא זה לא הוצרך לדורות, שאחד מעשרה נסים היה שלא כבה אש המערכה. ועל כרחך שעיקר בא ללמד שיעשה כן לצורך התמיד (שמקריב אחר עולת נדבה כי אין דבר מאוחר מתמיד של בין הערבים).

וגירסת הגמ' מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים? וכן צריך לומר בספרא פה. ופירושו, כי בכל עבודת הקרבנות שתפס לשון רבים "והקריבו" "וזרקו" פירשו המפרשים מפני שהיו העולות רבים היו הכהנים מרובים. אבל מה שתפס כאן לשון רבים ובפר' צו במערכה של תמיד השחר כתוב "ובער עליה הכהן עצים" בלשון יחיד -- מן השינוי מבואר שהלשון דוקא (וכמ"ש באילת השחר כלל קסב) ולמדו שלתמיד של שחר יהיה בכהן אחד ולבין הערבים יהיה בשני כהנים. (כמו שכן מה ששינה ואמר בעולת בקר "וערכו" ובעולת צאן "וערך" הוציא שיהיה לכתחלה בכמה כהנים כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה).

והנה המפרשים פירשו שמה שכתוב "ונתנו בני אהרן..אש" מדבר בעולת תמיד של שחר, ופירושו וכבר נתנו האש לצורך מערכת התמיד. אמנם הגם שמצאנו לפעמים שיפורש על פעל עבר (כמו שהבאנו באילת השחר סימן מג), בכל זאת אין לנו לדחוק על זה שלא לצורך, כי הפעלים המסודרים זה אל זה נאמרו לרוב על הסדר ובמקום שירצה לציין העבר הנשלם בזמן קודם, דרכו להקדים השם אל הפעל (כמ"ש באילת השחר כלל קיז).

וחז"ל ביומא שם עמדו על זה, וז"ל:

ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד? אם כן נימא קרא "ובער..ובער". אי כתב "ובער" הוה אמינא חד אין, תרי לא, קמ"ל דנעביד חד ונעבד תרי. אם כן נימא קרא "ובער..ובערו". אי נמי "וערך..וערכו". מאי "ובער..וערכו"? שמע מינה כדקא אמרינן.

ופירושו: שהמקשה הקשה אימא אידי ואידי בתמיד של שחר (ר"ל ופירוש "ונתנו" שכבר נתנו לצורך מערכת התמיד, כפירוש המפרשים) ומה שכתוב שני פעמים, כאן ובפר' צו, בא להורות שיתן שני פעמים.   ומשיב, נימא קרא "ובער ובער". והמקשה לא הבין כוונתו וחשב שהתשובה הוא שיכתבו בשניהם בלשון יחיד. והקשה, דלמא לכך כתב לשון רבים ולשון יחיד ללמד שפעם אחד יעשה על ידי שני כהנים ופעם אחד על ידי כהן אחד?   ובאר לו שמה שהשיב נימא קרא ובער ובער כוונתו שיכתב בשניהם לשון אחד --ובערו ובער או וערכו וערך-- ר"ל דכיון שפסוק "וערכו" נאמר קודם לפסוק "ובער" אי אפשר לאמר ששניהם בשחרית ותחלה "וערכו" ואחר כך "ובער" שזה אי אפשר, דהא קיימא לן דעצים על האש ולא אש על העצים, ואיך יערוך העצים תחלה ואחר כך השני יבער שהוא שלא כמצוה? ואם כן ממה שכתב תחלה "וערך" (אולי צ"ל "וערכו" --ויקיעורך) ואחר כך "ובער" מבואר שחד בתמיד של בין הערבים וחד בשחר. והבן.

[ ודע שגדר פעל "ערך" הוא הסדור הנעשה באיזה דבר בהשקפה מיוחדת לאיזה תכלית פרטי כמו: עריכת מלחמה,שיסדר אנשי החיל בערך מסודר לפי התכלית הנרצה במלחמה; ערך השלחן, סדור הדברים המושמים על השלחן לפי צורך הקרואים או לפי הנאה והיופי; וכן כולם. ובזה משתתף עם ההוראה השנית שיש לפעל זה על השומא והשיוי שמעריך שיווי דבר זה נגד דבר אחר.  והנה העצים הנתנים להדליק אינם מעורכים ומסודרים רק אחר כך נותנים עליהם עץ אחד מצד זה ועץ אחד מצד זה לרוחב המערכה שלא יתפרדו בעת הלהב, וזה נקרא "עריכת העצים". וסתם עצים אין פחות משנים וכמ"ש רש"י ז"ל (ריש פ"ב דיומא) ובכסף משנה (פרק ד מהל' תו"מ) בשם הריטב"א. וזהו שאמר בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד משנה יב) יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר "וערך הכהן". ]