התורה והמצוה ויקרא כז כז-לב
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[א] "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כז, כה) "בשקל הקדש", יכול אין לי אלא סלעים של הקדש; מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "ופדה"-- לרבות דבר המטלטל. ואם כן למה נאמר "בשקל הקדש"? --פודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף; אמר "טלית זו תחת חמור זה", יצא לחולין וצריך לעשות דמים.
[ב] "וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו"-- שיהא הוא וחומשו חמשה.
"ואם לא יגאל"-- בבעלים. "ונמכר בערכך"-- לכל אדם.
ואם בבהמה הטמאה: אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור "בהמה טמאה ופדה בערכך"; וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ולא להקדש. אלא הכתוב מוסב על ההקדש שהכתוב שלמעלה דבר מפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, לשון רש"י. וכן אמר בספרא למעלה כמ"ש (בסימן ??).
[ והמבאר רצה להתחכם שמוסב על פדיון פטר חמור והיינו אם הקדיש החמור לבדק הבית, שהרי גוף החמור שלו ואין לכהן עליו אלא שה. והוא טעות גדול שהרי ר' יהודה סתמא דספרא סובר בבכורות (דף ח) דפטר חמור אסור בהנאה מחיים ואמר בקדושין (דף נז:) דאם קדש בו אשה אינה מקודשת. ]
והספרא פה מדייק מה שכתוב "ופדה בערכך", שהיה לו לומר "וגאל", כי גאולת הבעלים יפול עליו שם "גאולה" (כמ"ש למעלה סימן צט), שזה ההבדל בין "גאולה" ובין "פדיון". וכמו שאמר בסוף "ואם לא יגאל"-- על ידי הבעלים, "ונמכר"-- לאחרים. וז"ש "ופדה" מה תלמוד לומר? ומשיב לפי שיש לטעות ממה שכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" שיהיה דוקא בכסף. ואף שכבר למדנו בבכור שפודין בשוה כסף ממה שכתוב "ופדויו מבן חדש תפדה" (כנ"ל סימן קה), נבדיל בין בכור שכתוב בו לשון "פדיון" (כי אינו גאולו לעצמו רק פודהו למצותו לצורך הבכור, עיין מה שכתבנו בפירשנו ישעיה סימן לה) ובין הענינים דפה שכתוב בהם לשון "גאולה". לכן תפס גם כאן לשון "פדיון".
ומ"ש "ויסף חמישתו" שיהא הוא וחומשו חמשה, התבאר (ויקרא סימן שנד).
סימן קט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[ג] "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ"-- ולא כל אשר לו.
"...מאדם"-- לרבות עבדו ושפחתו הכנענים. או "אדם"-- לרבות עבדו ושפחתו העברים"?... תלמוד לומר "ובהמה".
"מאדם"-- ולא כל אדם, ['מבהמה'-- ולא כל בהמה] (עיין במלבי"ם שבהמה נלמד מביניהם), "ומשדה אחוזתו"-- ולא כל שדה אחוזתו; יכול אם החרים אדם את כולם יהיו מוחרמים? תלמוד לומר "אך". אמר ר' אלעזר בן עזריה, ומה לגבוה אין אדם רשאי להחרים את נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו!
אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו: מדבר בחרמי כהנים כמו שיתבאר. וכבר כללנו בפר' אחרי (סימן יא) שכל שמות הבאים במאמר ביחוס אחד, צריך שיבוא אות היחוס כפול עם כל אחד ואחד; ואם לאו יש בו דרוש. וכן היה לו לומר כאן "מאדם ומבהמה", ובהכרח חסר אות היחוס בשם "בהמה" להורות שהמ"ם שבא בכולם בא על הוראה פרטית -- שלא יחרים כל אשר לו, רק מקצת. וכן מקצת אדם ומקצת שדה אחוזתו. ובגמ' ערכין (דף כח) בארו שצריך לכתוב זאת בג' אלה דאין ללמוד אחד מחברו. ואם כן בא המ"ם על הוראת הקצת ובבהמה לא היה צריך לומר זה כי נילף מבינייהו.
אמנם מה שבא שם "בהמה" בא לגלות שפירוש "אדם" הוא על עבדו ושפחתו הכנענים. וכבר בארתי (ויקרא סימן י) שכל מקום שנאמר שם "אדם" יש לומר שבא במובנו המדויק -- רק על שומרי תורה ומצות. ואם כן הייתי אומר שקאי על עבדו העברי. אמנם במקום שבא שם "אדם" עם שם "בהמה", בא על צד ההרחבה וכל שאינו בהמה היא בכלל "אדם", וגם עבדו הכנעני בכלל. אמנם התבאר (באילת השחר כלל קנט) שאחד מיסודות ההיקש שהשמות הבאים במשפט אחד יש להם דימוי זה לזה. וכן במה שכתוב אדם ובהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרו לעולם אף אדם שיש לו רשות למוכרו לעולם, והוא עבדו הכנעני דוקא. כן פירשו בגמ', ועיין בתוס' שם.
ומ"ש יכול אם החרים...יהיו מוחרמים? ת"ל אך. מבואר על פי היסוד שהנחנו שיש הבדל בין מלת "רק" לבין מלת "אך; שמלת "אך" מורה מיעוט במשפט הזה עצמו ורוצה לומר אך אם יחרים מכל מאדם משדה אך אז לא ימכר אבל אם החרים את כולם אינם מוחרמים. וגם זה ודברי ר' אליעזר בן יעקב מובא במשנה וגמ' שם. ואומר דר"א וראב"ע איכא בינייהו הא דאמר ר' אילא אל יבזבז אדם יותר מחומש.
סימן קי
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[ד] "לא ימכר"-- לגזבר; "ולא יגאל"-- לבעלים. ומה יעשה לו? (ויקרא כז, כא) "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו". או יכול אף על פי שפירש לשם?... תלמוד לומר (ויקרא כז, כח) "הוא".
[ה] ר' יהודה בן בתירה אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית? תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ". או יכול אף על פי שפירש לכהן?... תלמוד לומר "הוא".
[ו] מנין שמחרים אדם את קדשיו? תלמוד לומר "כל חרם קדש". מנין שמחרים אדם את קדשי קדשים? תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים".
יכול הכהנים והלוים יהיו מחרימים? תלמוד לומר "אך", דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: הכהנים אינם מחרימים, שהחרמים שלהם; הלוים מחרימים, שאין החרמים שלהם. רבי אומר: נראים דברי ר' יהודה בקרקעות שנאמר "כי אחוזת עולם הוא להם", ודברי ר' שמעון במטלטלים שאין חרמים שלהם.
אך כל חרם...לא ימכר וכולי: מה שמחרים לכהנים אין לו פדיון ולא על ידי אחר ולא על ידי הבעלים. והנה כאן לא פירש מה יעשה בו. ומתפרש במה שכתב (בפסוק כא) במקדיש שדה אחוזה וקנאו אחר מן הגזבר שיהיה השדה בצאתו ביובל כשדה החרם, ושם באר שלכהן יהיה אחוזתו -- מבואר ששדה החרם יוצא לכהן שבאותו משמר כמו שלמד (בערכין דף כח:) מגזל הגר.
והנה סתמא דספרא ר' יהודה סבירא ליה שם דמקיש מטלטלין למקרקע והוא הדין חרמי מטלטלין נותנים לכהן שבאותו משמר כמו שאמרו שם תנאי הוא; איכא דמקיש, איכא דלא מקיש. ועל כרחך מה יעשה לו כשדה החרם לכהן וכולי, רצונו לומר, אף במטלטלין, דלר' שמעון מטלטלין אינם כשדה החרם, עיי"ש. ודעת סתמא דספרא דסתם חרמים לכהנים שבזה פליגי (במשנה ד?, ה?): ר' יהודה בן בתירה סבירא ליה שסתמם לבדק הבית כמו שכתוב "כל חרם קדש קדשים לה' ". ומה שכתב (בפסוק כח) "כל חרם..לא ימכר..." מדבר בשמפרש לכהנים. וחכמים סבירא להו דסתם חרמים לכהנים שנאמר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", ומה שכתב "כל חרם קדש קדשים הוא לה' " -- שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים לענין הקדש עילוי (כנ"ל סימן קז), כן אמר במשנה שם. ואם כן במה שכתב מה יעשה לו? כשדה החרם לכהן וכולי כלל גם הראיה שיש מפסוק זה דסתם חרמים לכהנים. וממילא מפרש מה שכתוב "כל חרם קדש קדשים" שרצונו לומר חרם של קדשי קדשים, היינו אם מקדיש קדשים-- הוא לה' (וכמ"ש במשנה ו). וז"ש או יכול אף על פי שפירש לשם? ת"ל הוא, כי לשיטתו מה שכתוב "חרם קדש קדשים הוא לה' " היינו שהחרים קדשיו לה' וזה כפי' לה'. (לא מבעיא לרב הונא בתמורה (דף לב) דקדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים לא עשה כלום, אלא אף למה דתניא שם דקדשי מזבח שהקדישן לחרמי כהנים מה שעשה עשוי, היינו דוקא במפרש לכהנים; כי במקדיש קדשים לכולי עלמא סתם חרמים לבדק הבית. וכל שכן למה שכתבו התוס' שם ד"ה כל, דרב הונא כרבנן דר' יהודה בן בתירה, עיי"ש. וכל שכן למ"ש שם סוף ד"ה והאמר דלעולא הוא מדברנן, עיי"ש) ושפיר דייק לשיטתו ממה שכתוב "הוא לה' " דהיינו במפרש לה'. וריב"ב לשיטתו דסבירא ליה סתם חרמים לבדק הבית ואם כן מה שכתוב "כל חרם..קדש קדשים" היינו ככל מחרים סתם, אם כן מלת "הוא" מדייק ההפך-- רק במחרים סתם היא לה', אבל במפרש לכהנים -- שייך לכהנים.
ומ"ש (במשנה ו) יכול הכהנים והלוים יהיו מחרימים? ת"ל אך הוא על פי שבארו בערכין (דף כח) שמה שהלוים אין מחרימים במטלטלים לר' יהודה משום דבקרקעות כתיב "כי אחוזת עולם הוא להם" וכתיב "מכל אשר לו ומשדה אחוזתו" מקיש מטלטלין למקרקעי, ור' שמעון לא מקיש. על זה מביא ר' יהודה ראיה ממלת "אך" שהתבאר אצלנו שיש הבדל בין מלת "אך" ובין מלת "רק"; שמלת "אך" ממעט ומדייק במשפט הזה עצמו ו"רק" ממעט דבר במשפט הקודם. ואם כן במה שכתוב "אך כל חרם" בא לדייק אך כל חרם אשר יצויר מ"כל אשר לו ומשדה אחוזתו" לא ימכר, אבל חרם שלא יצויר בשדה אחוזתו אינו נוהג גם במטלטלין.
ומה שאמר רבי -- נראים דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות, שאף ר' שמעון לא נחלק עליו אלא במטלטלין אבל בקרקעות מודה ליה.
סימן קיא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[ז] מנין למחויבי מיתות שאמר "ערכי עלי" לא אמר כלום? תלמוד לומר "...חרם..לא יפדה". אין לי אלא מחויבי מיתות החמורות; מחויבי מיתות הקלות מנין? תלמוד לומר "כל חרם...לא יפדה". יכול עד שלא נגמר דינו? תלמוד לומר "אשר יחרם מן האדם לא יפדה"-- ולא עד שלא נגמר דינו. [ח] ר' חנניא בן עקביא אומר, נערך מפני שדמיו קצובים אבל לא נידר מפני שאין דמיו קצובים. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין.
כל חרם אשר יחרם מן האדם: לדעת הרמב"ן (בפירוש התורה ובמשפט החרם שלו שהועתק במיוחסות ובכלבו ורבינו ירוחם) פשט הכתוב שיש רשות למלך ולסנהדרין עם כל ישראל להחרים יושבי עיר אחד העוברים על תקנתם והם חייבים מיתה, ואין להם פדיון. ולדעתו זה פירוש ענין אנשי יבש גלעד שנהרגו, וענין יריחו ויונתן בן שאול, עיי"ש באורך. ודעת חז"ל אינו כן (ובירושלמי סוף ברכות אמר על חרמו של עכן "חטא ישראל"-- ולא יהושע גזר?! מכאן שהסכים הקב"ה על ידו. וענין יהונתן ואנשי יבש הוא ענין אחר מדין מלך ובארתיו במקום אחר). ומפרשים שרצונו לומר המוכן להחרם דהיינו למות, אין לו פדיון ואם אמר "ערכי עלי", לא אמר כלום. ודוקא משנגמר דינו שלזה אמר "חרם אשר יחרם", כפל השם עם הפעל, ר"ל שמוכן לכך. (ובגמ' דייק ממה שכתוב "מן האדם" ולא כל האדם).
ור' חנניא סובר שנערך. ומפרש בגמ' (ערכין ו, כתובות לז) דדריש האי קרא שלא יועיל פדיון להמחויב מיתה בבית דין. וזה עצמו מה שכתוב (במדבר לה, לא) "לא תקחו כופר לנפש רוצח" ומפרש בכתובות דצריך תרוויהו, עיי"ש.
ומ"ש אין לי אלא החמורות... בגמרא איתא כן על דרשת ר"י בנו של ר' יהושע בן קרחה, ועיין בקרבן אהרן.
ומ"ש ר' יוסי נדר ומעריך... בזה כולי עלמא מודים רק חידש שאם הזיק חייב בתשלומין, דלתנא קמא פטור. ושם התבאר במאי פליגי, עיי"ש.
סימן קיב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[ט] "זרע הארץ"-- לרבות שום ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים? תלמוד לומר "מזרע הארץ"-- ולא כל זרע הארץ.
"מפרי העץ"-- לרבות כל פירות האילן. או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה? תלמוד לומר "מפרי העץ"-- ולא כל פרי העץ.
מנין לרבות את הירקות למעשר? תלמוד לומר "וכל מעשר". יכול בשתי מעשרות הכתוב מדבר? תלמוד לומר "הוא". "הוא" אמור כאן והוא אמור להלן: דברים מחוסרים כאן אמרם הכתוב להלן.
וכל מעשר הארץ: במה שכתוב "מזרע הארץ" וכן "מפרי העץ" מורה שלא כל זרע הארץ ולא כל פרי העץ חייב, וממעט הבלתי ראוים לאכילה כל כך.
ובגוף הדבר סבירא ליה להרמב"ם דכולם חייבים במעשר דאורייתא. והראב"ד השיגו , וכן דעת התוס' בכ"מ. ומן הספרא כאן ויותר מבואר בירושלמי (פרק קמא דמעשרות, עיי"ש) והספרי (פר' ראה) משמע שהוא דאורייתא. והר"א ממץ בספר יראים (סימן קעג) והסמ"ג (עשין קלו קסא) מחלקים דרק מעשר שני הוא דאורייתא. ועל פי דבריהם יבואר היטב מה שכתב בספרא יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר?, ויובן היטב עם מ"ש בספרי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" מכלל שנאמר "ואכלת לפני ה' אלקיך"-- יכול אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר; מנין לרבות פירות? תלמוד לומר "תבואת זרעך". מנין לרבות קטניות? ת"ל "עשר תעשר". מנין לרבות ירקות? ת"ל וכל מעשר הארץ". ושני הפסוקים האלה מדברים במעשר שני לבד ואמר בספרא הלא תוכל לפרש "עשר תעשר" בשני מעשרות הכתוב מדבר כמ"ש בגמ' ת"ל הוא וכולי -- רצונו לומר רק הוא קדש היינו מעשר שני. וכן שם מדבר רק מעשר שני כמ"ש ואכלת לפני ה'. אלא שבטורי האבן בראש השנה (דף טו:) הרבה להקשות על שיטה זו, עיי"ש. ואכמ"ל בזה.
סימן קיג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[י] "ואם גאל יגאל"-- לרבות את האשה. "ואם גאל יגאל"-- לרבות את היורש.
"איש"-- פרט לכהן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר "גאל יגאל".
"ממעשרו"-- אין לי אלא מעשר שנכנס משדותיו; לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "ואם גאל יגאל".
"ממעשרו"-- ולא כל מעשרו; פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא ופרט לפחות משוה פרוטה.
" יֹסֵף עָלָיו"-- שיהא הוא וחומשו חמשה.
ואם גאל יגאל איש ממעשרו: כבר בארתי (מצורע סימן קעח) דכל מקום שבא מלת "איש" אחר מלת "אם" אינו שם המין רק שם הכללות וגם אשה בכלל. וז"ש "ואם גאל יגאל" לרבות את האשה -- רצונו לומר, כיון דכתיב "ואם", שם "איש" הוא שם הכללות. וכן מרבה קטן מטעם זה. אמנם מה שתפס רק ט' שנה -- שטפיה דלישנא נקט מן הדרוש שדרש (שם) על "ואם שכב ישכב איש אותה". ופה רצונו לומר קטן שהוא בר דעת שמקחו מקח, דהא כתיב לשון "גאולה" וצריך שיהיה לו דעת לגאול כי עם מושג הגאולה נקשר מושג הקנין. [ אמנם בקידושין (דף כד) אמר "איש" אמר רחמנא ולא אשה. אמנם לפי שיטת רש"י שם מיירי במעשר של בעלה והלימוד הוא ממה שכתוב "איש ממעשרו"-- ולא אשה ממעשר בעלה. רק שיטת רבינו תם שם אנו כן וכן ברמב"ם (פרק ה מהל' מעשר הלכה ב), עיי"ש. וברמב"ם לא נזכר הדין דקטן אינו מוסיף חומש. ]
וזה חק מוסד שכל מקום שכפל המקור עם הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן, ודרש כאן מה שכתב "אם גאל יגאל" מרבה אף לקח וירש; שלא נֹאמר שְמָה שכתב "ממעשרו" היינו דוקא מעשר של התבואה שזרע בעצמו.
ומ"ש נתן לו במתנה -- לשיטת ר' יהודה (קדושין נד) מעשר ממון הדיוט הוא; או גם לכולי עלמא אם נתן לו בטבלו.
וממ"ש "ממעשרו", במ"ם, שמורה על הקצת -- כי מעשר שנכנס לירושלים אין פודין אותו. וכן מעשר שאין בחומשו שוה פרוטה. ומלת חמישתו [אמר הויקיעורך: כבר הגהתי בספרא בפנים] טעות סופר, וכמו שהוא בבבא מציעא (דף נג:).
ומ"ש שיהא הוא וחומשו חמשה התבאר (ויקרא סימן שנד).
סימן קיד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב:
[יא] מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר? תלמוד לומר "וכל מעשר בקר וצאן".
[יב] יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים?... ודין הוא! ומה חדש וישן --שאינם כלאים זה בזה-- מתעשרים זה על זה, כבשים ועזים --שהם כלאים זה בזה-- אינו דין שלא יתעשרו זה על זה?! תלמוד לומר "וצאן"-- משמע כל צאן אחד.
[יג] קל וחמר לחדש וישן שיתעשרו מזה על זה! ומה אם הכבשים והעזים --שהם כלאים זה בזה-- מתעשרים זה על זה, החדש וישן --שאינם כלאים זה בזה-- אינו דין שיתעשרו מזה על זה?! תלמוד לומר (דברים יד, כב) "עשר תעשר..."-- שתי מעשרות שנה; אין מעשרין משנה לחברתה, [דברי ר' עקיבא].
וכל מעשר בקר וצאן: ממה שלא אמר "וכל מעשר בהמה", ולמה פרט המינים? מבואר שיעשר הבקר בפני עצמו והצאן בפני עצמו. אולם הכבשים ועזים אין צורך לחלקם דהא כלל שניהם בשם הסוג -- "צאן"; ולא אמר "בקר וכבשים ועזים". אולם בבכורות (דף נג, נד), ששם מובא ברייתא זאת, דייק שבמקום שרוצה לחלק הענינים דרכו לכפול השם (כמ"ש כלל זה באילת השחר כלל קמ) והיה לו לומר "וכל מעשר בקר ומעשר צאן". ופירשו שבמה שכתוב "העשירי" דינו כאילו כפל שם "מעשר". ויש לפרש כי במה שכתב "כל אשר יעבר...העשירי" מבואר שבקר וצאן מתעשרים בפני עצמם כי אין דרך להעביר בקר וצאן ביחד, רק הצאן בפני עצמם (כבשים ועזים, כמ"ש (ירמיהו לג, יג) "עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה") והבקר בפני עצמם, ועיי"ש שהאריכו בזה.
ועוד למד שהחדש וישן לא יתעשרו מזה על זה ממה שכתוב "עשר תעשר...היוצא השדה שנה שנה". וזה כמ"ש המבארים שמה שכתב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" כולל מעשר בהמה -- זרע השדה וזרע בהמה, תבואות השדה ותבואות נכסיו. וכמ"ש אחר כך "ואכלת מעשר דגנך ובכורות בקרך" שאין פירושו הבכור שנאכל לכהן, רק המעשר, כדרך (תהלים פט, כח) "אף אני בכור אתנהו". ומזה למד ר' עקיבא מעשר בהמה שלא התפרש במקום אחר. וכיון דכתיב "היוצא השדה שנה שנה" שאין מתעשרין משנה לחברתה, הוא הדין שכן הוא במעשר בהמה. ועיין בבכורות שם ולקמן (סימן ??).