מלבי"ם על ספרא אמור פרק ח

מתוך: התורה והמצוה ויקרא כב כז-כח (עריכה)

סימן קלא[עריכה]

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

[יא] יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות? ודין הוא! חייב כאן וחייב באם על הבנים. מה אם על הבנים-- לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה בו את הזכרים כנקבות. [יב] לא! אם אמרת באם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן, תאמר כאן שעשה את המזומן כשאינו מזומן?! הואיל ועשה את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות... תלמוד לומר "אותו"-- על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. (ראה המשך דיון בפרק ח' הבא)

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח:

[א] אחר שזכינו לדין, חִיֵיב כאן וחִיֵיב באם על הבנים. מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה את הזכרים כנקבות. [ב] אם נפשך לומר "אותו ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

אותו ואת בנו: שם "שור ושה" כולל זכר ונקבה כי הוא שם שנקרא בו מיום הולדו כמ"ש ר' יונה המדקדק. ואם כן יש לפרש שאותו ואת בנו נוהג בשניהם, דאף שאם על הבנים רק בנקבה [בשגם להמסבירים מטעם רחמנות כנ"ל], הלא שם משונה בדינו שאין נוהג בעופות שקננו בבית, רק באינו מזומן. ויש לדקדק ממלת "אותו" שהוא מיותר שבא ללמד שרק על אחד חייב, לא על שנים. ואם כן יש לדמותו למ"ש באם על הבנים שנוהג רק בנקבה.

אמנם, אם כן יש להשיב-- אם על זה בא מלת "אותו", יש לומר בהפך, שרק בזכר נוהג אותו ואת בנו, כי "אותו" היא כינוי לזכר. וז"ש ואם נפשך לומר. ומסיק שר' יהודה דייק זה ממה שכתוב "ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, רצונו לומר כי לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שיחס הבנים אל בעלי חיים הזכרים, רק אל הנקבות -- "גמלים מיניקות ובניהם", "ואת בניהם כלו בבית", "הקשיח בניה ללא לה" (איוב לט). כי הזכרים אין להם בנים ואינם כרוכים אחריהם. ואם כן מלשון "את בנו" משמע רק נקבות ומלת "אותו" לא בא לדיוק זה כלל, רק לחלק כנ"ל בסימן הקודם. ולכן לא הקפיד לכתוב "אותה" בלשון נקבה כי על שם המין ידבר בלשון זכר תמיד, מה שאין כן לחנניא סבירא ליה ד"אותו" בא לרבות זכרים, עי' בחולין (דף עח).

וכן דעת תרגום אונקלוס שתרגם ותורתא או שיתא לה ולברא כמ"ש התוס' חולין (דף עט ד"ה עייל). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. וכן דעת רש"י והרמב"ן בפירושם ומסבר לה מדוע לא תפס "פרה", עיי"ש. וכן בה"ג ושאלתות ורי"ף. והרבה פוסקים לחוש לחנניא, ואין כאן מקום להאריך.

מתוך: התורה והמצוה ויקרא כב כח (עריכה)

סימן קלב[עריכה]

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח:

[ג] "אותו ואת בנו"-- אין לי אלא אותו ואת בנו. אותו ואת אמו מנין? תלמוד לומר "לא תשחטו"-- הרי כאן שנים.

[ד] הא כיצד? את שבא אחד ושחט את הפרה ובא אחד ושחט את אמה ובא אחד ושחט את בתה-- שנים האחרונים חייבים.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת האחים. כיצד? חמשה אחים ואחר כך שחט את האם-- אינו חייב אלא אחת. אבל שחט את האם ואחר כך חמשה אחים-- חייב על כל אחד ואחד.

"אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת אם אמה. כיצד? שחטה ואת אם אמה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעי-- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים. שחטה ואת אמה ואת אם אמה-- סופג שמונים.

[ו] "אותו ואת בנו"-- ולא אותה ואת בת בתה. כיצד? שחטה ואת בת בתה, שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעית-- סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר, סופג שמונים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה-- סופג שמונים.

לא תשחטו: ממה שאמר בלשון רבים הוכיחו שיצויר האזהרה על שנים השוחטים-- אם נשחטה הפרה ואחר כך שחט אחד את אמה ואחד את בתה, שניהם עוברים. כי במה שכתוב "אותו ואת בנו", אף בנו ואותו במשמע.

ובחולין (דף פב) מקשה על זה האי מבעיא ליה דאי כתב רחמנא "לא תשחט" הוה אמינא חד אין, תרי לא. אם כן לכתוב "לא ישחטו", מאי "לא תשחטו"? שמע מינה תרתי. נראה שרצונו לומר לכתוב "לא ישָחְטו" בנפעל, כי בפסוק הקודם דבר האזהרה על הדבר "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני..יֵרָצה", וכן היה לו לומר כאן בנפעל על הדבר ונדע גם כן שאין הבדל בין אם נשחטים על ידי שוחט אחד או שנים. ומדקאמר "לא תשחטו" מזהיר את השוחטים ללמד שעל שנים באה האזהרה. על שוחט האם ועל שוחט הבת.

והנה אם שחט האם ואחר כך בניה עובר על כל בן ובן. אולם אם שחט הבנים תחלה ואחר כך האם אין כאן אלא לאו אחד והתראה אחת וזה דלא כסומכוס (במשנה ה) שחולק גם בזה כמבואר בתוספתא. וכן אמר (במשנה ה) שאם שחטה ואחר כך אם אמה ואחר כך שחט האמצעי והיא אֵם של בת, שעבר עליה שני לאוין -- משום בתה ומשום אמה. [...נלע"ד שחסר כאן...] ששחט תחלה אינו חייב אלא אחת שהיא חדא התראה וחד מעשה. וסומכוס סבירא ליה דכהאי גוונא חייב שתי מלקיות וכמו שמפרש בגמ' (דף פב:). וכן הוא הדין בשחטה ואחר כך בת בתה ואחר כך באמצעיית גם כן פליגי בזה, והוא הוא.

סימן קלג[עריכה]

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח:

[ז] "לא תשחטו"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר, ולמעקר. --להביא את השוחט לאכילת עכומ"ז ולאכילת כלבים.

[ח] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם, השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה-- ר' מאיר מחייב ור' שמעון פוטר.

השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר-- פטור משום אותו ואת בנו.

לא תשחטו: המנבל והנוחר ועוקר סימנים אינו בכלל לשון "שחיטה" לכולי עלמא. והשוחט לאכילת עכומ"ז וכלבים הוה שחוטה גמורה לכולי עלמא כיון שראוי לאכילה. ובשוחט ונמצא טריפה ואינך, פליגי ר' מאיר ור' שמעון וכמו שמפ' בחולין (דף פה). שר' מאיר למד משחוטי חוץ שזה מקרי "שחיטה", ור' שמעון סבירא ליה דחולין מקדשים לא גמרינן וצריך שחיטה ראויה לאכילה. ועיין מה שכתבנו בזה בפר' אחרי (סימן קטו).

ושוחט לעכומ"ז היינו ששחט הראשון לעכו"ם לריש לקיש או אף בשחט השני ולא הותרו בו משום עכומ"ז לר' יוחנן.

ופרת חטאת אינה משנה, דר' שמעון סבירא ליה שמטמא טומאת אוכלים. וכן עגלה ערופה למאן דאמר דאין שחיטתה אוסרתה אינה משנה, כן אמר בגמ' (דף פא:, פב). ומשנה ח' שבספרא הוא העתק משנה דחולין שם ולכן חזר השוחט ונתנבלה בידו כלשון המשנה.

סימן קלד[עריכה]

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח:

[ט] "ביום אחד"-- ר' מאיר אומר, יום מיוחד וטעון כרוז. [י] מכאן אמרו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אִמָהּ מכרתי לשחוט". אלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו. ומודה ר' יהודה במוכר את האֵם לחתן ואת הבת לכלה שהוא צריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטים ביום אחד.

[יא] ובארבעה פרקים אלו כופים את הטבח לשחוט בכל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר-- כופים אותו לשחוט. לפיכך אם מת-- מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת-- מת למוכר, מפני שלא משך.

"יום אחד" האמור ב'אותו ואת בנו'-- היום הולך אחר הלילה. זו דרש ר' שמעון בן זומא: לפי שכל הענין שלמעלה ושלמטה אינו מדבר אלא במוקדשים, ובמוקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף לענין 'אותו ואת בנו' יהיה הלילה הולך אחר היום? נאמר כאן "יום אחד" ונאמר להלן במעשה בראשית "יום אחד". מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית-- היום הולך אחר הלילה, אף "יום אחד" האמור כאן-- היום הולך אחר הלילה.

ביום אחד: בעל הלשון יציין זה לרוב במלת "ביום ההוא" -- "ביום ההוא יאכל", בפרט במקום שעיקר הציוי על השני הנעשה ביום ההוא של הראשון. ור' מאיר הבדיל ביניהם ש"יום אחד" מציין יום מיוחד כמו "להשמיד...יום אחד" (אסתר ג, יג), "ביום אחד ימותו שניהם" (שמואל א ב, לד) ר"ל ביום מיוחד הנגזר. והוציא הדרוש האסמכתי שיש יום מיוחד הטעון כרוז.

ובן זומא הבדיל ביניהם כי במה שכתוב "יום אחד" מציין היום עם הלילה שלפניו כמו במעשה בראשית, לא כן במלת "ביום ההוא" שבמה שכתוב "ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר" היינו היום עם הלילה שלאחריו. "ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו" (שמואל א ג) היה בלילה שאחר יום בוא איש אלקים אליו.

וברייתא זו מובאת בחולין (דף פג). ומה שכתוב במשנה י' ויא' כולו נעתק ממשנה דחולין שם, ורצונו לומר דבארבעה פרקים האלה ובערב יום הכפורים בגליל היו רגילים להרבות בסעודות, ועיי' ברע"ב ותוי"ט, ובודאי ישחט בו ביום.

ומה שכתב אבל יש לו ריוח.. היינו שמכר את הראשון אתמול והשניה היום, כן פירשו בתוספתא ופרש"י והראב"ד, ולרמב"ם פירוש אחר.

ומה שכתב ומודה ר' יהודה, עיין בתוס' שם.

ומ"ש במשנה ??' משחוטין וכולי(?) פי' אם קבל דינר מלוקח אף על גב דמדברי חכמים אין מעות קונות העמידו על דבר תורה שמעות קונות ומדברי תורה קנה הלוקח הבשר ושוחט בעל כרחו, אף על פי שאין לו לוקחין לשאר הבשר. לפיכך אם מת, מפסיד הלוקח הדינר. אבל בשאר ימות השנה רק משיכה קונה וכל זמן שלא משך יכול לחזור בו.