"אהבתי אתכם", מפני שיש לה' אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם, הודיע להם שעקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד מבלי השקף על האהבה הקדומה, שהיא אינה מתיחסת אליהם רק אל אבותיהם, אבל אני אהבתי אתכם בעצמכם, "ואמרתם במה אהבתנו", מי יכריע שהאהבה היא מיוחסת אלינו בעצמנו, ובמה יודע אפוא שאינו בעבור אהבת האבות הקדומה, ע"ז משיב "הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב", ואם האהבה היא רק בעבור האבות הלא יש חלק גם לעשו באהבה זו ומדוע אוהב רק את יעקב, ולבל יאמרו שהאהבה היא משני הפנים יחד, שאוהב אותם בעצמם מצד מעשיהם עם צירוף מעשה אבותיהם ואהבתם, ועדיין לא תתיחס אליהם לבד רק אליהם בצירוף אהבת אבותיהם, ע"ז משיב הלא.
"את עשו שנאתי", שהגם שיצוייר שלא יאהב את עשו מפני שחסר אצלו האהבה מצד מעשיו, ואהבת האבות לבדה לא תספיק שיאהב אותו רק אם תצטרף אל זה אהבתו אותו בעצמו, בכ"ז הלא ראוי עכ"פ שלא ישנא את עשו אחר שיש לו קצת אהבה אליו מצד אהבת אבותיו, וע"כ שהאהבה לישראל הוא רק מצד עצמותם וזה תבטל אהבת האבות שיש לעשו חלק בה ויתהפך אצל עשו לאיבה ושנאה אחר שלא הכשיר את מעשיו, ומביא ראיה ששנא את עשו ממה "שאשים את הריו שממה":
"כי תאמר אדום", ולבל יאמרו שכ"ז אין ראיה שהוא בסבת השנאה שיש לה' על עשו, שיש לומר שהוא מסבת המערכת והמזל שאין מצליח לעשו, או שהוא במקרה, ואין מזה ראיה רק שאינו אוהב את עשו להשגיח עליו השגחה מיוחדת לבטל ממנו רעת המערכת, אבל לא מוכח מזה שהוא שונא אותו ועושה לו רע בפועל, וז"ש "כי תאמר אדום רששנו", שזה לא בא מאת ה' ושנאתו רק רוששנו מצד הטבע או המזל, "ונשוב ונבנה חרבות", כשיעלה מזלנו משפלותו או כשנגבר חיל מצד הטבע, "כה אמר ה'", משיב להם "המה יבנו ואני אהרוס", הגם שלפי הטבע יחוייב שיבנו, אני אהרוס מצד ההשגחה משנאתי אותם, "וקראו להם", עד שיקראו להם שסבת הריסותם הוא משני טעמים,
א) מצד ששם "גבול של הרשעה", שנגד גבול של ה' ששם מעון הקדושה והצדק ושם צוה ה' את הברכה, שם הוא גבול של מעון הרשעה והרע וחלק עזאזל ששם יהיה תמיד חורב ושממה,
ב) מצד שהם "העם אשר זעם ה' עליהם עד עולם" ע"י מעשיהם הרעים:
"ועיניכם תראינה" את הנקמה שיעשה ה' באדום, ע"ד ושלומת רשעים תראה, "ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל", שכמו שתשפל הרשעה וגבולה יהיה חורבת שממה, כן גדל ה' בכבודו מעל לגבול ישראל, כי כשזה קם זה נופל, ע"ד אמלאה החרבה:
"בן", יאמר הנה "הבן יכבד אב" ויזהר בכבודו מצד האהבה אשר יאהב את אביו, "ועבד" (יכבד) "אדוניו" מפני המורא מצד שהוא מושל עליו וירא מענשו, שלכן לא יעשה דבר השנוא בעיניו, "ואם אב אני" ע"י שאתם כבנים לפני, עובדים מאהבה, "איה כבודי? ואם אדונים אני", שאינכם במדת האהבה, ועכ"פ הלא צריכים אתם להתירא מעונשי באשר אני האדון של כל העולם, "ואיה מוראי?" שתי השאלות האלה "אמר ה' צבאות לכם הכהנים", ומפרש שתי השאלות השאלה אם אב אני איה כבודי "אמר ה' לכם הכהנים בוזי שמי", והשאלה השנית אם אדונים אני איה מוראי (אמר ה' לכם הכהנים).
"מגישים על מזבחי לחם מגואל", ר"ל שמצד הכבוד ואהבת ה' אין ראוי שתבזו את שמי שזה הפך הכבוד, ומצד המורא אין ראוי שתגישו לחם מגואל שראוי לכם לירא מעונש, ועל שני השאלות האלה אמר "ואמרתם במה בזינו את שמך? ואמרתם במה גאלנוך?" שאתם מכחישים זאת, ע"ז מברר להם, שבזו את שמו, ושהקריבו לחם מגואל, ונגד במה בזינו את שמך משיב "באמרכם שלחן ה' נבזה הוא", שאתם אומרים שהזבח הבא על שולחן ה' ר"ל על המזבח (כמ"ש יחזקאל זה השלחן אשר לפני ה'), הוא דבר נבזה, שמקריבים עליו דברים בזויים חלב ודם, ובזה אתם מבזים את שמו וכבודו, ונגד השאלה במה גאלנוך, משיב.
"וכי תגישון עור לזבוח" וכי זה "אין רע", ויותר מזה "וכי תגישו פסח וחולה" שמומו ניכר יותר מעור הכי זה אין רע, הלא בזה תגישו לחם מגואל אחר שהבע"מ לא ירצה לקרבן, "הקריבהו נא לפחתך", אם תקריבו מנחה כזאת לפני פחת יהודה שהוא ב"ו, "הירצך" וכי יקבל מנחה כזאת לרצון, או "הכי ישא פניך" גם אם אתה איש שראוי לנשיאת פנים לא ישא עוד פניך אחר שיחר אפו אליך עבור בזיון הזה:
"ועתה", אם ב"ו לא יקבל מנחה כזאת איך תחשבו כי "תחלו נא פני אל" במנחה הזאת "ויחננו" בתמיה?, וזה נגד מ"ש הירצך, ונגד מ"ש הישא פניך, מפרש אחר "שמידכם היתה זאת" שאתם הכהנים הסבותם שיקצף עליכם במה שהבאתם לפניו בע"מ "ואיך ישא מכם פנים":
"מי גם בכם ויסגר דלתים", מוסיף לאמר שגם חוץ מן המנחה גם בכם מצדכם ראוי לסגור דלתים בל תבואו אל ביתי, ואם באתם לשם ראוי "שלא תאירו מזבחי חנם", ומפרש נגד מי גם בכם ויסגור דלתים "כי אין לי חפץ בכם", ואיני רוצה שתבואו אל ביתי, ונגד לא תאירו מזבחי חנם מפרש כי "מנחה לא ארצה מידכם", אף אם לא היתה בעל מום, וגם זה מגביל נגד מ"ש הירצך או הישא פניך, ונגד הישא פניך וכמ"ש הישא מכם פנים אמר מי גם בכם שחושב שאשא לו פנים בעבור שהוא חשוב אצלי ויסגור דלתים ולא יבא אל ביתי כי אין לי חפץ בכם, ונגד מ"ש הירצך אמר ולא תאירו מזבחי כי מנחה לא ארצה מידכם:
"כי ממזרח שמש ועד מבואו", הגם שכל האומות עובדים ע"ז, בכ"ז "גדול שמי בגוים", שכולם יודעים שיש סבה ראשונה עליון על כולם וקרי ליה אלהא דאלהיא רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הנגשים אל המלך והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך, וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו, וז"ש "ובכל מקום מקטר מגש לשמי", שמי[1] שהוא "מוגש לשמי" הוא "מוקטר", ר"ל שהם מקטירים קרבנות למי שהוא מוגש וקרוב לשם ה', ומי שחושבים בו שהוא מוגש לשם ה' הוא מוקטר, היינו שמקטירים אליו, ומצד זה מקטירים לצבא השמים שחושבים שהם מוגשים וקרובים לשם ה', והם מקטירים אליהם "מנחה טהורה" ונקיה, לא בעל מום ודברים בלתי טהורים ונכבדים, וזה מצד "כי גדול שמי בגוים", עד שיכבדו כל המוגש לשמו והקרוב אליו:
ביאור המילות
"מקטר מגש לשמי". מי שמוגש לשמי ר"ל הקרוב אלי, הוא מוקטר שמקטירים אליו קטורת, בעבור שהוא מוגש וקרוב אלי לפי דעתם, ומקטירים לו מנחה טהורה, ובזה אזל כל מה שנלחצו המפורשים בזה:
"ואתם מחללים אותו", תחללו שם ה' "באמרכם שלחן ה' מגואל הוא", שהגם שאתם מקריבים אליו בעצמו לא להמוגשים לשמו, וא"כ השלחן שלו שהוא המזבח הוא המוגש לשמו וראוי שתכבדו אותו, ואתם אומרים שהוא מגואל, "וניבו נבזה אכלו", ר"ל כי היה בשלחן ה' שהוא המזבח שני ענינים,
א) דברים הקרבים על המזבח לה' כמו חלב ודם הקרבנות ועל זה תאמרו שהוא מגואל,
ב) הפירות והתנובה שלו, דהיינו הבשר קדש הנאכל לכהנים, כמו בשר החטאת והאשם, והנאכל לבעלים כמו בשר קדשים קלים, שאוכלים אותו משלחן גבוה, כמ"ש כהנים משלחן גבוה קאכלי, וזה "ניבו" ר"ל תנובתו ופרי השלחן, ע"ז תאמרו כי נבזה אכלו, אתם מבזים מאכל בשר קדש והוא נבזה בעיניכם:
ביאור המילות
"וניבו". פריו כמו תנובת שדה, והיינו הנאכל מן הקרבן שהיא התנובה שלו:
"ואמרתם", פי' הרי"א שהיו נופחים את הקרבן, שהיו נופחים רוח בין עור לבשר שיתראה שמן, וכשהביאו על כתיפו היה אומר "הנה מתלאה", ר"ל היה לי תלאה ויגיעה רבה לשאתו מרוב כבדו, ובאמת "והפחתם אותו" והוא מלא רוח, וחוץ ממה שהבאתם קרבן כחוש ונפוח, "והבאתם" ג"כ "גזול" שהיא מצוה הבאה בעבירה, "ואת הפסח ואת החולה" שהם פסולים לקרבן, "והבאתם" עמו "את המנחה" שהיא מנחת נסכים שהמנחה תורה שהקרבן נרצה לה' לריח ניחוח, "הארצה אותה מידכם" אחר שגוף הקרבן פסול:
"וארור נוכל", הכילי המתנכל לחשוב נכלי און ע"י כליתו, "ויש בעדרו זכר" ואין לו אמתלא שאין לו קרבן אחר, "ונודר וזובח משחת לה'", הוא מתנכל לרעה בג' ענינים,
א) שהיה ראוי שינדב את הזכר הנמצא בעדרו, דהיינו שיאמר הרי זו שזה מקרי נדבה, והוא "נודר", ואומר הרי עלי קרבן, וממתין עד עת שלא ימצא הזכר בעדרו,
ב) שהיה ראוי שיעלהו עולה שהיא כולל כליל, והוא "זובח", היינו שמביא זבחי שלמים שהבשר לבעלים,
ג) שראוי עכ"פ שיהיה הקרבן תמים, והוא מביא "משחת", שהוא הבע"מ, א"כ הנוכל הזה ארור יהיה, "כי מלך גדול אני", ולפי גדולת המלך יגדל עונש המחלל כבודו, "ושמי נורא" גם "בגוים", ואיך לא יחת ממני איש מבני ישראל:
