מלבי"ם על ירמיהו ד כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"מקול", אחר שחרבו כל הערים סביבות ירושלים וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויב עוד שגבו את עצמם במצודת ציון, בוטחים בלתי בורחים, עפ"ז מצייר את ציון בתוך הערים החרבות, כעיר שאנשיה רכי לבב ובשמעם קול פרש ורומה קשת אחד ברחו כולם, רק זונה אחת מבטחונה על יפיה נשארה בעיר בחשבה כי האויב הבא יחמוד יפיה ויחמול עליה. אומר הלא "מקול פרש ורומה קשת", הגם שהוא פרש אחד, והגם שלא ראוהו רק שמעו קולו, זה לבדו מספיק שברחה כל העיר, ולא שברחו על פני השדה רק "באו בעבים" ביערות העבים המכוסים באילנות, ומשם "עלו בכפים" שהם סלעים הגבוהים, ולא שישבו שם לפי שעה "כי כל העיר עזובה" לגמרי "באין איש", וא"כ אשאלך.

ביאור המילות

"פרש". לדעת המפרשים הוא שם המין ר"ל פרשים. וכן "כל העיר", כל הערים, ולפירושי הוא כפשוטו פרש אחד, וכן כל העיר ירושלים:

"בעבים יערות" עבים כמו צלעות הבית והעובים:

"כפים". סלעים גבוהים וכפופים. וחברו חורי עפר וכיפים (איוב ל') ומשתתף עם כפף:

 

<< · מלבי"ם על ירמיהו · ד כט · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.