מלבי"ם על יהושע א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יהושע · א · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א)    למה תאר את משה בשם עבד ה', ואת יהושע בתואר משרת משה פה יותר מבמקום זולתו?:

(א) "ויהי". ר"ל כי כ"ז שהיה משה חי לא היה אפשר שיהושע יעבור את הירדן משני טעמים: א] לא היה אפשר שיהושע יהיה המצביא את הצבא בחיי משה. ב] לא היה העברת הירדן אפשרי מפני השבועה שלא יעבור משה את הירדן. אולם אחרי מות משה נסתלקו ב' המניעות האלה, ולכן "ויאמר ה' אל יהושע". ובאר כי יהושע זכה בין לנבואה בין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה וגדולה שמושה יותר יותר מלמודו (ברכות ז ב). וקרא את משה בשם עבד ה' לאמר שגם אחרי מותו נקרא בשם עבד ה', כמ"ש חז"ל (סוטה יג ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, ר"ל כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו תופסק עבודתו בעת מותו, אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון. והעבודה המתמדת בסבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו כמ"ש (תהלים קיא, ג) וצדקתו עומדת לעד, וז"ש שגם אחרי מות משה היה עבד ה':

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ב)    למה א"ל משה עבדי מת והלא ידע זאת? וכפל להם לבני ישראל, הוא זרות בלשון:

(ב)"משה עבדי מת". וא"כ נסתלקו ב' המניעות הנ"ל. א] תחלה לא היה העברת הירדן אפשרי ועתה קום עבור את הירדן. ב] תחלה לא היה אפשר שאתה תהיה בראש, ועתה קום עבור בראש וכל "העם הזה" אחריך (כי מבואר הוא שכ"מ שכפל את הכנוי הוא עקר את במאמר):" אל הארץ". אומר הגם שאתה תהיה שר הצבא ודרך כל כובשי ארצות שהארץ הנכבשת תקרא ע"ש שר הצבא או המלך הכובש ולו תהיה לחלק ולעשות בה כרצונו, הנה לענין הארץ הזאת לא יהיה כן, רק "אל הארץ אשר אנכי נתן להם", ומבאר "לבני ישראל", שהכנוי הבא כפול לפני השם מורה לבני ישראל דוקא לא לך:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג - ד)" כל מקום". פסוק זה כבר נזכר בפ' עקב (דברים יא, כד), ובארו חז"ל (ספרי שם) שר"ל שגם אם תדרכו בכ"מ שהוא בארצות שבח"ל לכבשם יהיה שלכם וינהוג בה קדושת הארץ. אבל "מהמדבר" וכו' "שם יהיה גבולכם", שם אתם מצווים לכבוש, וח"ל רשות. וגם אין לכם רשות לכבוש בח"ל עד שתכבשו את א"י. וכבר נודע מדברי חז"ל (ספרי דברים, ז) שאם היה משה עובר וכובש לא היו נצרכים למלחמה, רק בכל מקום מדרך כף רגלם היו האויבים נופלים לפניהם חללים, ועז"א למשה כ"מ אשר תדרוך כף רגלכם, בדריכת הרגלים לבד תקנוהו ותכבשוהו ויהיה שלכם. אולם הגם שגרם החטא והוצרכו עתה למלחמה, דבר ה' לא ישוב ריקם, ואומר שגם עתה "כל מקום אשר תדרוך" כו' "לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה". ורק זה תלוי בתנאי אם "מהמדבר" וכו' "יהיה גבולכם", אם תכבשו כל א"י, ושזה היה תלוי בהטבת מעשיהם, כמ"ש (שופטים ג, א) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, שע"י שראה כי לבבם איננו שלם עם ה' הניח מן האומות לנסותם. ואם היה לבבם שלם עד שלא היו צריכים לנסיון ואז היו כובשים כל גבולם, אז היה שם הדבר כמו בימי משה לבל יצטרכו לחרב ולמלחמה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג - ד)" כל מקום". פסוק זה כבר נזכר בפ' עקב (דברים יא, כד), ובארו חז"ל (ספרי שם) שר"ל שגם אם תדרכו בכ"מ שהוא בארצות שבח"ל לכבשם יהיה שלכם וינהוג בה קדושת הארץ. אבל "מהמדבר" וכו' "שם יהיה גבולכם", שם אתם מצווים לכבוש, וח"ל רשות. וגם אין לכם רשות לכבוש בח"ל עד שתכבשו את א"י. וכבר נודע מדברי חז"ל (ספרי דברים, ז) שאם היה משה עובר וכובש לא היו נצרכים למלחמה, רק בכל מקום מדרך כף רגלם היו האויבים נופלים לפניהם חללים, ועז"א למשה כ"מ אשר תדרוך כף רגלכם, בדריכת הרגלים לבד תקנוהו ותכבשוהו ויהיה שלכם. אולם הגם שגרם החטא והוצרכו עתה למלחמה, דבר ה' לא ישוב ריקם, ואומר שגם עתה "כל מקום אשר תדרוך" כו' "לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה". ורק זה תלוי בתנאי אם "מהמדבר" וכו' "יהיה גבולכם", אם תכבשו כל א"י, ושזה היה תלוי בהטבת מעשיהם, כמ"ש (שופטים ג, א) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, שע"י שראה כי לבבם איננו שלם עם ה' הניח מן האומות לנסותם. ואם היה לבבם שלם עד שלא היו צריכים לנסיון ואז היו כובשים כל גבולם, אז היה שם הדבר כמו בימי משה לבל יצטרכו לחרב ולמלחמה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "לא יתיצב". הבטיחו שני דברים. א] "לא יתיצב איש לפניך", לתפוס שררה או לדבר דבר נגדך (דע שיש הבדל בין יתיצב לפניך בלמ"ד, שגדרו שיתיצב הקטן לפני הגדול דרך השתוות, כמו לפני מלכים יתיצב (משלי כב, כט), מי הוא לפני יתיצב (איוב מא, מב). ובין יתיצב בפניך, שהוא ההתקוממות להלחם נגדו). לא יתיצב איש בפניך (דברים ז, כד; יא, כה), הבטיחו שכל ימי חייו יהיה הוא המנהיג את העם ולא ירים ראש איש בלעדיו. ב] לענין הדבוק האלקי "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", להשרות שכינתי עליך בנסים ובנפלאות כמו עם משה. ומפרש, נגד הא' אמר לא ארפך, ר"ל שאחזיק אותך ביד ימינך לחזקך תמיד, ונגד הב' אמר לא אעזבך שלא תסור רוח קדשי ממך (כי נגד החזוק הגופני הפוכו הרפיון וכמ"ש (שה"ש ג, ד) אחזתיו ולא ארפנו, ונגד חול השפע הרוחנית הפוכו היא עזיבה):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ו – ט)    למה שנה ושלש באזהרת האומץ והחוזק? ובשניה הוסיף מלת מאד? ומ"ש הלא צויתיך מה כוונתו? למה כפל אזהרותיו על שמירת התורה? ואמר תחלה למען תשכיל ואח"כ אמר כי אז תצליח ואז תשכיל?:

(ו) "חזק". עתה באר דבריו. נגד הא' שא"ל לא יתיצב איש לפניך, ע"ז צריך שתתחזק ותתאמץ (התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אמוץ. וזה גדרם בכ"מ), כי העזר העליון יחול כפי ההכנה האנושיית. ובאר כי אתה תנחיל, ולזה צריך חזוק שלא יתיצב איש לפניך בעניני הנחלות שיפלו עליה קטטות ודינים, ובאר כי ראוי שיתחזק ואל תירא מג' טעמים. א] מצדך, כי אתה תהיה המנחיל לא זולתך. ב] מצד הנוחל, שהוא "את העם הזה" הנבחר. ג] מצד הנחלה, שהיא "הארץ אשר נשבעתי לאבותם". ושבועתי לא תשוב ריקם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז)" רק". נגד הענין הב' של הדבוק האלקי שעליו אמר כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, גם ע"ז צריך שתתחזק עוד ביותר, כי עיקר הגבורה לכבוש את יצרו. וגם ר"ל כי החזוק הגופני תלוי בחזוק הנפשי בשמירת התורה. ובאר כי החזוק הזה יהיה, א] "לשמור" א"ע ממצות ל"ת. ב] "ולעשות" מ"ע. "ורק ככל התורה", ר"ל בל תשמרם מפני הכרעת השכל, רק מפני צווי התורה, וז"ש "אשר צוך משה עבדי". וגם לא יספיק אם תשמור חלק מה"ת, כי צריך אתה לשמור (כ)כל התורה: "אל תסור ממנו" (מן הספר). ימין, על צד התוספת. "ושמאל", על המגרעת. ור"ל לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: "למען תשכיל בכל אשר תלך". באר שמצות התורה נבדלו ממצות הנמוסיות בשני ענינים. א] שמצות הנמוסיות רובם אין בם טעם שכלי אשר יפיק אל התכלית הנרצה, לא כן מצות התורה הם מצות שכליות מובילות אל מטרת האושר והשלמות, ועז"א למען תשכיל. ב] שגם הנמוסים שהם נמוסים שכליים אינם מקיפים רק על הכללים, לא על כל פרטי ההנהגות וחלקיהם, לא כן מצוות התורה שהם ילמדו ארח סלולה בכל דרכי בני אדם, לכן אמר בכל אשר תלך:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "לא ימוש". באר שיש עוד תנאי אחר חוץ מן המעשה, והוא העיון והעסק בתורה, א] "לא ימוש מפיך", שהוא העסק ללמוד ולשנות הלכות התורה ומצותיה. ב] "והגית בו", שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה, ותכלית העיון והעסק יהיה בעבור המעשה, "לשמור" מל"ת "ולעשות" מ"ע, ורק "ככל הכתוב בו," כי גם הענינים המקובלים בתורה שבע"פ ימצאם אחר העיון כתובים ורשומים בתורת הכתב עפ"י כללי הלשון ועפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם: "כי אז תצליח". יש הבדל בין הצלחה והשכלה, הבוחר תמיד באמצעיים טובים המובילים אל התכלית הנרצה ע"י שכלו ותבונתו נקרא משכיל, ומי שמזלו עומד לו אשר ישיג התכלית הנרצה אצלו תמיד במקרה, נקרא מצליח. המשכיל, יש לו שכל חד וחריף לבחור תמיד הדרך הקרוב אל המבוקש. והמצליח, יש לו מזל מצליח ומערכה טובה. ואמר ע"י לימוד התורה "תצליח" כי ה' יהפך מזלך לטובה תמיד, וגם "תשכיל" ע"י השכל לבחור בטוב, וגם תצליח בענינים העולמיים ותשכיל בענינים הנפשיים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "הלוא". והנה צוהו על החזוק בחלוקת הנחלות ובשמירת התורה ולא צוהו פה על החזוק בעניני המלחמה נגד האויבים, משיב "הלא צויתיך", ר"ל ע"ז שתתחזק בענין המלחמה כבר צויתיך, כי זמ"ש (דברים לא, כג) ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ. ונגד חזק אמר "אל תערוץ", ונגד ואמץ, שהוא התמדת החזוק בלב אמר "אל תחת", ר"ל אל תפול ממדרגתך בשום פעם: "כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך". גם בלכתך למלחמה נגד האויב, ה' אלהיך עמך לתת אויבך בידך. ולכן לא אמר כי עמך אני, כי חוזר למ"ש אליו משה (שם, ח) וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך, כי פה חזר מה שדבר ע"י משה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ויצו יהושע". והנה אבאר (בפסוק יב ובפרק ב פסוק א) כי טרם בא דבר ה' אליו פחד יהושע ודבר עם בני ראובן ובני גד שילכו חלוצים לעזרו וגם שלח מרגלים חרש לדרוש ולחקור, והיה דעתו להמתין עד שוב המרגלים. ועתה כשמעו דבר ה' התחזק ולא רצה להמתין על המרגלים, רק צוה להכריז:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא)" הכינו לכם צדה לדרך". כי ביום הב' בבקר נסעו מהשטים (ג, א). והיה הכנת הצדה לטחון המן בריחים ולדוכו במדוכה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יב)    מדוע שינה סדר הלשון והקדים השם אל הפעל? ודרך הספור לאמור ויאמר לראובני, כי כן חק הלשון:

(יב) "ולראובני". הנה מדרך העבר להשתמש בפעלים העתידים עם וי"ו בראשו להפוך העתיד לעבר, "ויאמר, וירא, ויבדל, ויקרא", וזה דוקא במאמרים הבאים על דרך ספור אם ישמור את הסדר בקדימה ואיחור, וזה נקרא העבר המסודר. אמנם כאשר ירצה לספר איזה ענין אשר התחיל ויהי קודם הענין שסופר לפניו, אז ישמש בפעל לבד, ויקדים תמיד את השם אל הפעל, וזה נקרא העבר המוקדם, כ"כ המדקדקים, וכן כתב רש"י (בראשית ד, א) והאדם ידע, מכבר, וה' פקד את שרה (שם כא, א) פירש"י קודם שרפא את אבימלך. וכבר דברנו מזה במקומות שונים. ולפ"ז ממה שלא אמר ויאמר יהושע לראובני ולגדי, מבואר שלא שמר פה את הסדר, רק פי' "ולראובני אמר" קודם לכן, ר"ל שכבר קודם שבא דבר ה' אליו חשב יהושע מחשבות על כבישת הארץ, ובהיותו ירא מן המלחמה אמר לראובני ולגדי שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים, וכ"ז מיראתו ופחדו, נמצא שכל המאמר (מפה עד סימן ג) היה קודם הענין הקודם שדבר ה' אליו. כי כאשר ראה ה' כי יחת בלבבו דבר אליו שיעבור את הירדן ושלא יצפה על המרגלים ששלח, ויתחזק ויתאמץ ולא יבטח על גבורת בני ראובן. ולכן תיכף אחר הדבור צוה את העם שיכינו להם צדה כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן, הגם שלא ידע אז שישובו המרגלים בקרב הימים האלה. ובזה סלקנו המבוכה שיש בענין החשבון של שלשת ימים, כמו שיתבאר בריש קאפיטל הבא:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יג – טו)    הלא מרע"ה לא התנה עמהם (בפר' מטות) רק שיעברו חלוצים עד אחר הכיבוש, ולמה הוסיף יהושע שיתאחרו עד אחר ירושה וישיבה? ולמה כפל ה' מניח לכם ונתן לכם את הארץ? ומדוע אמר שנית אשר נתן לכם משה בעבר הירדן, שהם דבר מותר, ולפי כללי הלשון היל"ל ושבתם לארץ ירושתכם אשר נתן לכם משה וירשתם (כמו שביארתי כלל זה בפי' הספרא ויקרא א' בפסוק אשר פתח אהל מועד:

(יג) "זכור את הדבר". כיון על מ"ש (דברים ג, יח - כ) ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ה' אלהיכם נתן לכם את הארץ לרשתה חלוצים תעברו כו' רק נשיכם וטפכם וכו' עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וכו'. ר"ל כי בתנאי שהתנה עמהם (במדבר לב) אמר ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו (פכ"ב וכן שם פכ"ט), שלא חייבם להתעכב רק עד אחר הכיבוש, אבל במשנה תורה זכר שציום שיתעכבו שמה עד חלוקת הארץ, הגם שע"ז לא התנה עמהם אז, אמר שמן היושר יעשו זאת, וגם יש עוד טעם בזה במ"ש בפי' התורה פ' מטות שמשה התנה עמהם אז כמה פעמים שילכו חלוצים לפני ה' וכמ"ש (שם, כא) ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' ונכבשה הארץ לפני ה', כי חשב שיהיה הכבוש בדרך נס ואז לא היו צריכים להתעכב רק עד הכבוש, ובפ' דברים ראה כי תהיה המלחמה קרובה לטבע שעז"א ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם ולא פרט שיהיה ההעברה לפני ה', לכן הצטרכו להתעכב עד גמר החלוקה שתפסק המלחמה לגמרי. וכן באר יהושע פה, "ה' אלהיכם מניח לכם", ר"ל אחר שאתם יש לכם שתי תועליות, א] המנוחה, כי נשיכם וטפכם יושבים במנוחה ואינם נעים ונדים עוד. ב] "ונתן לכם את הארץ הזאת" אשר בקשתם אותה. ובאר דבריו כי הלא:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "נשיכם טפכם ומקניכם ישבו בארץ." ולא ינועו כנשי אחיכם, ולכן מן היושר כי אתם תעברו חמושים לפני אחיכם (ולמ"ש שבמ"ש לפני אחיכם ר"ל שתהיה המלחמה טבעיית, לכן באר שיעברו גבורי החיל, משא"כ אם היה ההעברה לפני ה' במלחמה נסיית היה צריך שיעבור העם כולו לא דוקא גבורי חיל):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם". שתשתהו פה עד אחר חלוקת הארץ שיהיה להם מנוחה וירושה כמו שיש לכם, ונגד ה' אלהיכם מניח לכם אמר עד אשר יניח, ונגד ונתן לכם את הארץ אמר וירשו גם המה וכו': "אשר נתן." ר"ל שרק על תנאי זה נתן לכם שתירשו אותה אם לא תעזבו את אחיכם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז)" כל". ר"ל אין אתה צריך להזכירנו צוויו של משה, כי גם צוויך מספיק לשנעשה כן, ולא לבד הדבר הזה שחויבנו עליו מצד היושר, כי גם "אל כל אשר תשלחנו נלך", אם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "רק אם יהיה ה' עמך כאשר היה עם משה". אז אתה שקול אצלנו כרבך, ולא זאת לבד כי גם:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "כל איש אשר ימרה את פיך יומת". כדין מורד במלכות. ואמרו כל אשר ימרה, הפך מה שנצטוה, וגם אשר לא ישמע, שלא יעשה מה שנצטוה, כי המרי הוא בלא תעשה, והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה. ואמר "לכל אשר תצונו", אף בדבר קטן חייב מיתה כדין מורד במלכות: "רק חזק". בלבד שתתחזק כראוי למנהיג העם. וראה כי הזכירו ג"כ שני הדברים שא"ל ה', לא יתיצב איש בפניך, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, ועל שניהם א"ל חזק ואמץ וכמש"פ למעלה: